<h1>חדושי הראב"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה אבות נזיקין הן השור והבור והמבעה וההבער וכו'. אני תמה על מה תפשו זה הסדר למאן דאמר מבעה זה אדם, והלא נזקי אדם קודמין במקרא, [שמות כ"א] כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, כי ינצו אנשים. ולמאן דאמר מבעה זה השן ותנא שור לרגלו, מה ראו (להקרב) [להקדים] הרגל לבור. ועוד משהתחיל בשור למה הפסיק בין רגלו לשנו, והלא שניהם בפסוק אחד [שמות כ"ב] ושלח ובער. ואין לי בזה טעם ברור, רק שאני חושב, כי בעבור שיש בשור שלשה אבות — אע"פ שלא שנה שור כי אם לרגלו — אעפ"כ בשביל מעלתו הקדימו אף לאדם ולבור, ואחר שהקדימו, שם הבור אחר השור אע"פ שהפסיק בין שן לרגל בעבור סדר המקראות. וכבר רמז בנזקי שור תחילה, שכבר נכתב נזק השור קודם לבור, כי יגח שור את איש או את אשה ומת. ובסוף הפרשה או בן [יגח] או בת יגח, נגיחה לתם נגיחה למועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין [מ"ד ע"א]. ולמאן דאמר מבעה זה אדם, שם האדם שלישי בעבור שמצא כי יגנב איש שור או שה, דדמו לאדם דאזיק שור, וכתיב [שמות כ"ב] אם זרחה השמש עליו דמים לו, כלומר אם יהרגהו בעל הבית או יזיקהו חייב עליו, דהוי אדם דאזיק אדם, והיה טוב בעיניו שיאחר האדם על זה הטעם וישימהו אחר הבור ולא שיקדימהו לבור בעבור פרשת וכי יריבון אנשים, לפי שסמכו ענין לו כמו שאמרנו או בן יגח או בת יגח וכו' כי יפתח איש בור וכו', ולא רצה להפסיק בין הדבקים אע"פ שהקדים את המאוחר. זה אני חושב על סדר המשנה ואם יש טוב מזה גם את הטוב נקבל.
הא דקתני במתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש וכו' והא דקתני נמי לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור וכו'. קשיא לן דבלאו הכי נמי לא סגיא דלא לכתבינהו, דאי ילפינן אש משור הוה פטרנא ליה ברשות הרבים ומחייבנא ליה בטמון, ובור נמי אי ילפינא ליה מהנך לא פטרנא ליה מאדם וכלים, אלא שאין לנו לדקדק על התנא הזה, שהרי לא בא אלא לפתוח לנו פתח לדברים, (ואין) [ואף] במה שהתחיל לא סיים.
<h2>דף ב:</h2>
(הג') [גמ'] הא דאמרי' השרץ ושכבת זרע וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאלו אב מטמא אדם ובגדים ותולדה לא מטמא אדם ובגדים, קשיא לן והלא שנינו שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טומאת שבעה והוא אדם באדם, וכלה מתני' כדאיתא בראש (כלים) [אהלות]. ותריצנא לה ההיא בחיבורין. כדמייתי לה מקראי בספרי לכלים במת ואדם בכלים וכלים באדם דהיינו חרב במת ואדם ובגדים נוגעים בו, דכיון דחיבורין נינהו אבות הם, ומטמאין רביעי אדם או בגדים טומאת ערב אפילו שלא בחיבורין. אבל הכא שלא בחיבורין. והא דכתיב [במדבר י"ט] והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, ההוא לאדם באדם ואפילו בחיבורין כמתניתין (דכלים) [דאהלות], מיהו גזרה דרבנן היא לאדם באדם לטומאת שבעה בחיבורין כדאיתא בנזיר. אבל שלא בחיבורין לא גזרו לאדם באדם טומאת שבעה, והיינו דאמר רבא במסכת ע"ז [ל"ז ע"ב] לא ניתלי בוקי סריקי ברב נחמן, קאמר לדחויי לההוא סוגיא כולה דליתא כלל.
פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה וכו'. פי' כי יגף שור איש את שור רעהו וכו', ובסוף כתיב [שמות כ"א] או נודע כי שור נגח הוא וכו'. לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה. כלומר שהיא בקרן ולא בהכאת הראש. ולמה קרא אותה נגיפה מה שלא עשה כן באדם, אלא ללמד ששתי הלשונות נופלות על הקרן, כמו שיש רבים במקראות שני שמות בדבר אחד. אם כן יכתב אותם באדם שהוא תחלה. ותרץ לא, כי אם לצרך למוד אחר בא, דאדם דאית ליה מזלא וקשה בעיני הבורא להכשילו קראו נגיחה, לשון מלחמה, כדמתרגמינן לאגחא קרבא. בהמה דלית לה מזלא קראה לשון מגפה, ונפקא מינה למועד לאדם הוי מועד לבהמה, ודלא כרב פפא, ואפילו הכי הלכתא כותיה וכו'.
<h2>דף ג.</h2>
זה אב למיתה וזה אב לנזקין. במכילתא דר' ישמעאל בור בור שני פעמים, בור למיתה בור לנזקין. ובגמ' דילן [נ"א ע"א] כי יפתח וכי יכרה, אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן, להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון, הא לא סלק, מעשה ראשון קיים וחייב, אלמא בור לנזקין כתיב (הוא).
אלא אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. לא חשש בכאן להביא ענין חיוביהן למה הן דומין לבור, אלא שהקשה לו בהדיא מדרב ושמואל שאמרו שהן כבור. והטעם מפני שתחלת עשייתן לנזק כבור. ואי דלא אפקרינהו לשמואל היינו בור ולרב היינו שור. מכדי קראי אלישנא דמתני' לא כמר דייקי ולא כמר דייקי.
<h2>דף ג:</h2>
לא ראי הקרן שאין הנאה להיזיקה. וכיון שהוא מזיק ולא נהנה דין הוא שיהא חייב, אבל שן דלהנאתו הוא מתכוין ולא להזיק לא נתחייב.
<h2>דף ד.</h2>
ולא ראי השן שאין כונתו להזיק. ואיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאכיל ומפסיד, אבל קרן שכונתו להזיק ומש[ו]נה הוא, לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה, ויהא פטור.
ולא קל וחומר הוא, אדרבה שן דאין כונתו להזיק יהא פטור וקרן שכונתו להזיק יהא חייב. ואם ישאל שואל אין הכי נמי ולקולא קאמר, למה ליה למקשי דלחומרא קאמר. תשובתו כי דרך המשנה כך היא כי החמור הולך ראשון, כדקתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי אש שאין בו רוח חיים, וכלה מתני' על זה הדרך הולכת. ויש לדקדק בלא הנך טעמי נמי היכי ילפי מהדדי, (ואי) [דאי] לא כתיבא שן וילפה מקרן הוה אמינא שן תמה חצי נזק כקרן. ואי לא כת'[יבא] קרן ויליף משן הוה אמינא בתחילה נמי לשלם נזק שלם, וכיון דבעי למכתב תמות הוה ליה למכתב מועדות. אלא משום דאיכא עליה פירכא אחרינא לא פריך ליה האי. אי נמי איכא למימר דקרן מועדת קאמר, דדרכה להזיק כשן, ואתייא בצד שוה עם שן, מיהו תמות דקרן בעי למכתב. והוי מצי למפרך מה לשן שהיא מועדת מתחלתה תאמר בקרן שאינו מועד מתחלתו, אלא דהא עדיפא ליה משום דיש הנאה להיזיקה, וזהו טעם להתחייב בו יותר מקרן, אבל האי פירכא אין בה טעם חיוב, אלא צד חומרא בעלמא הוא, ואדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק. ועל רב יהודה קאמר דלא פריך ליה הכא להאי פירכא. למאן דאמר מבעה זה אדם, כתיב ביה באדם דאזיק אדם איש כי יתן מום בעמיתו וכו' [ויקרא כ"ד]. ואדם דאזיק שור נמי ומכה נפש בהמה ישלמנה. ושור דאזיק שור, בהדיא כתיב [שמות כ"א] כי יגף שור איש את שור רעהו ומת. ושור דאזיק אדם או בן יגח או בת יגח, נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין.
אדם הא תנא ליה לקמן. ואם תאמר הלא שן ורגל נמי הא תני להו לקמן [ט"ו ע"ב] הנהו לאפלגינהו מקרן שהיא תמה מתחלתה כדאיתא בסוף פרקא. ושאר שמעתא פשוט[ה] היא. ושור דרכו להזיק. כיון דתנא שור וכל מילי דשור לדעת [רב], הלא קרן [אין דרכו] להזיק דמשונה הוא.
האי דקפריך ליה אדם שמירת גופו עליו הוא, והוא הדין לממונך דקשיא ליה, דאדם גופו הוא דקמזיק, אלא חדא קושיא היא לתרויהו, וחדא תירוצא סליק להו, שאם על נזקי ממונו הוא חייב מפני ששמירתו עליו כל שכן על שמירת גופו ונזקי גופו, [והיינו] דקאמר ליה ר' אבהו לתנא תני אדם שמירת גופו עליו, דליתני [שור] וכל שכן אדם שהוא גופו מזיק ושמירתו על עצמו. ואם חמור הוא ממנו כל שכן שיש [לחייבו]. ויש דוגמת זה במסכת סוטה פר' כשם שהמים בודקין וכו' [כ"ז ע"א].
<h2>דף ד:</h2>
האי דמקשי' ואימא מבעה זה המים, כלומר שהזיקוהו מימיו של זה, וכן מבעה זה האש. לאו לעקר הסוגיא הקשו, אבל תמהו על התנא למה תפש זה הלשון [ולא היה לו לתפוש זה הלשון], לא לאדם ולא לשן, כי הלשון הזה אינו מיוחד להם ויכול אדם להסתפק בו בהיזק מים כדכתיב [ישעיה ס"ד] מים תבעה אש. ושני ליה אין ספק למים מזה הפסוק, דמבעה לא קאי על מים אלא על האש. הדר אקשי ליה ואימא על אש. כלומר הרי יכול להסתפק בו באש. הדר אמר אינו יכול שכבר שנה עמהם ההבער וכו'. ולר' אושעיא אליבא דרב הא תנא ליה אדם, במתני'. וא"כ בצרי להו. תנא אדם דאזיק שור. במתני', וקתני ר' אושעיא אדם דאזיק אדם, היינו נזק וצער וכו'. מיהו [כיון] דלא דמו תשלומין אהדדי תני להו חד חד, וכן הקנסות.
הא דקמקשי גנב וגזלן דממונא הוא ליתני ושני ליה הא תנא ליה שומר חנם והשואל. כלומר שומר חנם אם טען טענת גנב, הרי הוא גנב עצמו. שואל אם שלח בה יד הרי הוא גזלן עצמו, ותנא להו וכל אביזרייהו, והרי גנב וגזלן בכללן. קשיא לן שוכר אי כשומר חנם הוא הא תנא ליה, ואי כנושא שכר הא תנא ליה. ואיכא למימר כיון דהוא רשאי לאשתמושי בה והנך אי אשתמשו הוו גזלנין ומשום הכי חשיב ליה.
<h2>דף ה.</h2>
הא תבריה ר' עקיבה לגזיזיה וכו'. דכיון דמגופו משלם ולא מן העליה לא פסיקא ליה למיתנייה בנזק שלם, כי פעמים שאינו שוה אלא חצי נזק.
מטמא ומדמע ומנסך. אצרוכי מצריך להו במס' גיטין פר' הנזקין [נ"ג ע"א]. לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וכו'. ואע"ג דתנא שאר קנסות, הא לא דמו תשלומין דהני לתשלומין דהנך כדאמרן. אי נמי תנא קנסות דכתיבן ותנא דלא כתיבן. אבל אי שמיה היזק היינו נזק ממש שוה בשוה. קשיא לי ואי לא שמיה היזק וקנסא היא, מנא ליה דמשלם ממיטב. דהא לא איקרו אבות אלא לענין תשלומי מיטב דהא לית להו תולדות. ואיכא למימר כיון דקנסינהו ושוינהו ממונא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ובמס' גיטין איתותב חזקיה דא' היזק שאינו נכר שמיה היזק. ודמי ולדות היינו טעמא דלא קתני להו משום דתנא ליה נזק. וכופר ושלשים של עבד נמי לא תני. דבנזקין קא מיירי במיתה לא קמיירי.
מוציא שם רע (דובר) [דדבורא], (ודבר) [דיבור] דאית ביה מעשה הוא, שאינו חייב עד שישכר עדים. אי נמי שאינו חייב אלא בשבעל כר' אליעזר בן יעקב.
כלהו כאבות לשלם ממיטב. דאתו משן ורגל. איכא דאתו ישלם ישלם והיינו בור ושור וגנב וגזלן. גזלן כתב ביה [ויקרא ה'] ושלם אותו בראשו, וכן שומר חנם ושומר שכר ושואל. אונס ומפתה ומוציא שם רע ילפינן כסף כסף מבור. נזק וצער ילפי' תחת תחת משור או מגנב עין תחת עין כויה תחת כויה פצע תחת פצע דהיינו נזק וצער. וכן הבשת, ואע"ג דלא כתב ביה חדא מהנך, כיון דחזינן דכולן (משתמשין) [משתלמין] במקום נזק ונפקי לן מהאי קרא עין תחת עין וכו', הוא נמי אתי תחת תחת אפילו שלא במקום נזק. שבת וריפוי אתי נתינה מנזק, רק שבתו יתן ורפא ירפא [שמות כ"א]. ובנזק איש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו [ויקרא כ"ד]. שור דאזיק אדם, או בכסף או בנתינה מעבד כסף שלשים שקלים יתן לאדניו [שמות כ"א]. אדם דאזיק שור, מכה נפש בהמה ישלמנה [ויקרא כ"ד]. נשאר לנו לפרש עדים זוממים, שאין בהם לא כסף ולא ישלם ולא תחת ולא נתינה, אלא אי קנסא הוא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, כל שכן וכל שכן קנס האמור בתורה, אי ממונא הוא הא כתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי הם מחייבין את האדם לשלם ממיטב, ואם עדות הלואה היא שדינן בבינונית או עדות כתובת אשה שדינה בזיבורית, אימא לך הכי נמי דלא משלם ממיטב, אלא כאשר זממו לעשות, כך נראה לי.
<h2>דף ה:</h2>
וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד [לבר] מקרן. פי' אפילו מועדת. אע"ג דצד שוה בהדי הנך, שהרי דרכה להזיק וממונך ושמירתה עליך, אפילו הכי לא(ו) אתיא, משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. וכבר כתבנו דתמות דקרן צריך למכתב מפני חדושו, ועוד שאינו בא בצד שוה, שהרי אין דרכן להזיק.
ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא וכו'. הא פרישנא לעיל דעל רב יהודה קאמר, מיהו הא קשיא לי (כיון דהם) אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור, ואימא שיהו תמין מתחלתן כקרן. אלא איכא למימר כיון דהזיקן מצוי כמועד דשור, ממועדת (דהוה) [דידיה] ילפינן בצד שוה, ולא מתמות דידיה.
הא דאמרינן בור לפטור בו את הכלים. לאו משום דמיתר בור, דהא לא אתי אפי' מתרתי כדאיתא במתני', אלא איידי דאמר הלכות כולהו לחדוש אמר נמי בבור. וגבי אדם נמי דקמפרש לחייבו בד' דברים קשיא לי, תינח אדם דאזיק אדם, אדם דאזיק שור דהיינו ומכה נפש בהמה ישלמנה [ויקרא כ"ד] למה לי. ואיכא למימר ההוא איצטריך לאקושי ליה וכי יתן מום בעמיתו וכו', מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין, והכי איתא בפ' החובל [פ"ג ע"ב]. אי נמי כדאמרינן בעלמא כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. והכי נמי אמרינן בקרן דקאמר לחלק בין תמה למועדת, והא (אמרינן) [מתמהינן] דתמות דידיה צריך למכתב ומועדות דידיה הוא דמייתר דאתו מהנך. אלא ודאי הכי קאמר כיון דתמות דידיה איצטריך למכתב כתב נמי מועדות דידיה כדתנא דבי ר' ישמעאל, ואם שנאמרה ונשנית אמרינן הכי, כל שכן דאתי מבנין אב שאם הוצרך לחדש בו דבר שהיה לו לכתב את הכל.
<h2>דף ו.</h2>
מאי שנא בור דתחלת עשייתה לנזק וכו'. פרשו [בו] הראשונים [והיינו] כל דבר שהוא [מונח] במקום פשיעה שיכול לבא נזק ממנו קרוי תחלת עשייתה לנזק. (וכו') [כן] פרשו ואין זה טעם יפה, דאם כן כל דבר שפושע בשמירתן יהא עליו שם זה, ולא מצינו זה השם אלא לבור והדומה. אלא כל דבר שאין רשות [ל]בני אדם להניחו שם והנזק מצוי [לו] משם קרוי תחלת עשייתן לנזק, וזהו בור ברשות הרבים, שאין רשות לבני אדם לחפור בורות ברשות הרבים מפני שהוא מקלקלו והנזק מצוי שם בו. וכן אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו, אין דרך בני אדם להניחן בראש הגג, מפני שהנזק מצוי משם ואינן מקום הצנעה כלל, וכשהניחם שם ויכול הרוח מצויה להפילם ברשות הרבים, הרי הוא כאלו הניחם בידים והרי הוא כחופר בור, והנזק מיד מצוי שם.
לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור [מה לבור] שכן [אין] כח אחר מעורב בו. עתה זה הטעם (לחומרא) [לקולא] ולמעלה [ג' ע"ב] חשב (לקולא) [לחומרא] מי שכח אחר מעורב בו. ואפשר להיות כן מפני שזה הטעם יש לו פנים לקולא ולחומרא.
<h2>דף ו:</h2>
ור' ישמעאל אכל שמנה וכו' משלם שמנה. דקס"ד דבהא פליגי, ר' עקיבא סבר לא בא הכתוב אלא לגבות שוה בשוה מן העידית, ור' ישמעאל סבר ערוגה בערוגה בין שמנה בין כחושה, והיינו תימהא מהיכי תיתי דלשלם יותר ממה שהזיק. אילימא [דנגח] תורא דידן לתורא דהקדש. אי קשיא לך הוה ליה למימר דאכ(י)לה תורא דידן לשדה דהקדש, דהא בשן ורגל קמיירי. אלא דההיא מקרא נמי חיובי מחייב, דהא לא כתיב ביה רעהו אלא בקרן תמה בלבד, אבל בשן ורגל הקדש והדיוט שוין הן, ולא צריך למיתיה, דשדה אחר הא (ה)קרינא ביה. לא יהא אלא בעל חוב. פי' שיפה כחו בנזקין, ואפילו הכי אינו גובה מן העידית.
<h2>דף ז.</h2>
דילמא דכולי עלמא בדניזק שיימינן וה[כ]א בפלוגתא דר' שמעון בן מנסיא וכו'. כלומר בהקדש בלחוד פליגי, דר' ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק הני מילי דהדיוט, אבל דהקדש יש נזקין שהוא פטור, ור' עקיבא סבר קל וחומר להקדש. [אם כן מאי] לא בא הכתוב. דקס"ד דעל הכתוב שדבר ר' ישמעאל קאמר והוא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, והלא על אותו הכתוב אין בו מחלוקת. ועוד מאי קל וחומר להקדש. פי' ואם תאמר לא על מיטב שדהו קאמר אלא על שור רעהו, דר' ישמעאל דריש ליה לפטורא ור' עקיבא דריש ליה לחומרא, רעהו [הוא] דהתם משלם חצי נזק [ומועד משלם נזק שלם] הא דהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם, אם כן מאי קל וחומר להקדש, הרי משור רעהו נפקא ליה. ועוד [הא] אמר רב אשי תניא בהדיא וכו'. ואם תאמר קל וחומר נמי איצטריך, דהא כי נגח הקדש שור של הדיוט פטור דדריש רעהו לפטורא, אם כן דהדיוט [נמי] כי נגח דהקדש נמי ליפטר, אלא מקל וחומר מחיבי' ליה דהדיוט כי נגח דהדיוט חייב, דהדיוט כי נגח דהקדש לא כל שכן, וזהו קל וחומר [להקדש]. הא תניא בהדיא מיטב שדהו של מזיק דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל וכו'.
הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור. כי אם בזול, מאכילין אותו מעשר עני עד שימצא [למכור] מהן מחצה בדמיהן. ודוקא בתים אחרים חוץ מדירתו, אבל בית דירתו וכלי תשמישו אפילו ימצא למכור שוה בשוה אין מחייבין אותו למכור, ונוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני, והכי איתה במסכת פאה [פ"ח מ"ח] ומייתינן לה בכתובות [ס"ח ע"א]. והוינן [בה] היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו זל טובא נמי לא ליספו ליה ואי דיקירא ארעתא ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל אפילו זל פורתא נמי ליספו ליה. כי היכי דלא נזלזלי טפי.
<h2>דף ז:</h2>
עד פלגא אורחיה למיזל בין ניסן לתשרי, וכיון דבתשרי זל ארעתא פלגא, אע"ג דאיהו מזבין השתא בניסן כזביני דתשרי לא יהבינן ליה מעשר עני.
נזקין דיניה בעידית, [ואי] (ו)אמר ליה בתשרי הב לי בינונית טפי פורתא כשעת הזול של עכשיו. והיינו פורתא, כי הזול שיש בתשרי רוב הפעמים מעט הוא. ואמר ליה היאך אי שקלת בעידית כדינך שקול כזילא דהשתא, ואי שקלת בינונית לא יהיבנא לך אלא כיוקרא דלקמיה, והיינו ישיב לרבות [שוה] כסף דאי לא בעי עדית מצי לאכרוחיה למשקל בתשרי כיוקרא דניסן. אלא [וכו'] אי איכא לדמויה להא דמר לבעל חוב הוא דאיכא לדמויה בעל חוב דיניה בבינונית ואמר ליה בתשרי הב לי זיבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא. פי' כזילא דהשתא כדפרישנא לעיל, מצי אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, אי לא שקול כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אם כן נעלת דלת בפני לווין. פי' על זבורית טפי פורתא הוא דקמקשי, אבל על עידית ודאי לא מצי למכפייה דליתיב ליה עידית כלל ואפי' כיוקרא דלקמיה. ויש לומר דעל עידית נמי מקשי, וכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית דלא כייפינן ליה למתביה עדית, (הכי נמי) [הני מילי היכא] דבעי לאוקומיה קמיה, אבל היכא דלא בעי לאוקומי קמיה כי הכא דהא בעי למיתב ליה כיוקרא [דלקמיה], כי הא ודאי מצי למימר ליה אי הוו לי זוזי [הוה] שקילנא כי השתא וכו' והויא נעילת דלת. וכן עיקר, דמשום הכי שני למילתא בכתובת אשה, דלא משכחו לה לבעל חוב כלל לא בזבורית ולא בעידית.
בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין אליבא דר' ישמעאל לא תבעי לך דהא אמר בדניזק שיימינן. כד הויא עדית דניזק כזיבורית דמזיק. ואי לא שויא זיבורית דידיה כעידית דניזק לא זבין ליה מעלמא, אלא יהיב ליה ממיטב דאית ליה, דאהני גזרה שוה ואהני קרא כדאמרי' מעיקרא לעיל [ו' ע"ב], ואי ס"ד בשל עולם הן שמין, כי לא שויא זבורית דמזיק כעידית דניזק אמאי יהיב ליה ממיטב דידיה, יקנה לו משל עולם ויתן לו, שהרי בשל עולם הן שמין, אלא ש"מ דר' ישמעאל בשלו הן שמין סבירא ליה בין דניזק בין דמזיק. כי תיבעי לך אליבא דר' עקיבא. ובינונית דמזיק הויא כעידית דעלמא. אמר ליה רחמנא אמר מיטב שדהו. משמע שדהו דהאיך דקא משלם, ולא משל עולם.
<h2>דף ח.</h2>
כגון שהיתה לו עידית ומכרה. פי' שמכרה אחר שלוה, שכבר נשתעבדה לו הבינונית. לא לעולם אימא לך בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. נזקין ובעל חוב בבינונית. אבל [כ]שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא נזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ואם תאמר מפני מה נקראת בינונית. איכא למימר כגון שהיתה לו עדית ומכרה קודם הלואה, שאע"פ שמכרה נשאר עליה שם הבינונית. קשיא לי אי בשהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא מאי איריא בינונית וזיבורית אפילו אית ליה כולהו נמי לא יהיב ליה מבינונית דיליה. ומצאתי נוסחאות ישנות לא אידי ואידי בשהיתה לו עדית ומכרה ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו וכו'. ופי' זו הנוסחא בין בשלו הן שמין בין בשל עולם הן שמין, כשהבינונית שלו כבינונית דעלמא נוטל בעל חוב בבינונית הואיל ונשתעבדה לו, אבל כשהבינונית שלו כעידית דעלמא נוטל בזיבורית, ולפי שלא נשתעבדה בינונית מעולם. מכל מקום הקושיא במקומה היא, דהא כי איתנהו כולהו גביה נמי נזקין שקיל בבינונית ובעל חוב בזיבורית למאן דאמר בשל עולם הן שמין, הואיל ובינונית שלו כעידית דעלמא.
רבינא אמר בדעולא קמיפלגי וכו'. ראיתי כל המפרשים שפרשו כך, דכולי עלמא בשל עולם הן שמין, וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא, והא דתניא נזקין ובעל חוב בבינונית אית ליה תקנתא דעולא אפילו בשאין לו אלא בינונית וזיבורית. ומאן דאמר נזקין (בעידית) [בבינונית] ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית, לית ליה בהא תקנתא דעולא, דכי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית היכא דאית ליה עדית ובינונית [וזיבורית] דקימא עדית (קא') [קמיה], אבל בבינונית וזיבורית לחודייהו לא תקון רבנן. כך פרשו הראשונים. והוקשו לי על זה הפרוש שלשה דברים, האחד שאין בלשון הגמרא תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא וכו'. ויש הפרש גדול בין זה לזה כמו שאנו עתידין לפרש. ועוד כי התקנתא לא היתה מדעולא, אבל היתה תקנת המשנה כדאיתא בפרק הנזקין [גיטין מ"ח ע"ב], ועולא לא בא לפרש אלא כי דבר תורה בזיבורית, ועוד קשה מזו דקיימא לן כרב נחמן דאמר בכתובות [ק"י ע"א] בשלו הן שמין, ואיך נפרש דברי (ר' חנינא) רבינא דהוא בתרא דלאו כהלכתא. ואני עיינתי בדברים וראיתי דברי רבינא אליבא דהלכתא, וכך פרושם דכולי עלמא בשלו הן שמין ולא היתה לו עדית מעולם, ובדעולא קמיפלגי, מאן דאמר בעל חוב בזבורית אית ליה דעולא, וכיון דנעשה בינונית אצלו עדית מוקמינן ליה אדאורייתא, אי נמי אתקנתא, דהא זיבורית אצלו נעשת בינונית. ומאן דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר במס' גיטין [מ"ט ע"ב] מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית, כלומר והלא ראוי היה לגבות מעידית מפני שגמל עמו חסד, אלא שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפץ ואלונו כדי שאגבנו בחובו וכו'. הילכך אע"פ שזו הבינונית נעשה אצלו עדית גובה ממנו. שאין כאן כדי שלא יקפץ וילונו, שהרי עדית כזו מצויים הרבה בעולם, ואדינא מוקמינן ליה. וזה הפירוש הישר והטוב. ולענין הלכתא קיימא לן כעולא, דרבא דהוא בתרא כותיה סבירא ליה בפר' הנזקין [גיטין נ' ע"א] הלכך בעל חוב בזבורית.
ת"ר מכרן (לאחר) [לאחד] וכו'. זה שהיתה עליו נזקין ובעל חוב וכתובה ומכר עדית ובינונית וזיבורית לאחד, או לג' בני אדם כאחד, כלן נכנסו תחת הבעלים וגובה כל אחד כדינו וכו'.
<h2>דף ח:</h2>
אלא הכא ביתמי עסקינן וכו'. לעולם שלקח עידית באחרונה, ואי אמרת ליתו כולהו וליגבו מעידית, לאו משום דמצי למימר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה וגביתו כלהו מזיבורית, דאם כן אפילו לנזקין מצי למכפינהו למשקל מבינונית דניחא ליה טפי, דהכא ביתמי עסקינן וכו', זה המוכר מת ולא נשאר קרקע להם ממנו, דכי מהדר להו שטרא דזיבורית נזקין ובעל חוב לא גבו מינייהו ולא מידי, דיתמי כי הני לאו בני פרעון נינהו, דנכסי דקנו יתמי לאו משעבדי נינהו מכח אב[ה]תיהו, ונזקין ובעל חוב כיון (דאדעתא) [דארעתא] דחזיין להו גבי לוקח נינהו, עליה דידיה הדרי ולאו על הנך יתמי, ואשה בלחוד היא דגביא מינייהו כתובתה. אלא מאי טעמא לא גבו כולהו מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית משום תקנתא (דעולא) דלוקח, אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי. והרב ר' יצחק ז"ל קיצר בכאן שלא הזכיר דביתמי עסקינן. מיהו לענין דינא לא קיצר היכא דבעי לאגבויינהו מיניהו, דבלא יתמי נמי מצי למימר להו הכי, וטפי מהכי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזיבורית מצי לאגבוינהו ואפי' לנזקין דאמר להו אי שתקיתו וכו'.
אלא מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו סבר אביי למימר וכו' אמר ליה רבא מה מכר לו ראשון לשני וכו'. יכול לומר לוקח שני ללוקח ראשון אתה חייב לפטור אותי [מנזקין0ו]מבעל חוב ומכתובה ולהגבות אותם כדיניהם כאלו היו כולן אצלך, כי בכל זכותך מכרת לי זו העדית, וכמו שאתה היית דוחה אותם אצל דיניהם אע"פ שלקחת עדית באחרונה, כך אתה חייב לדחות אותם מעלי, וזה הטעם בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שלא מכר באחריות. גם אין באין לו מטעם שיוכל לומר הלוקח שני לראשון [נכסיך] בני חורין הן אצל בעל חוב יותר משלי, כי שניהם משועבדים הן. אלא מן הטעם שפירש מה מכר לו ראשון לשני וכו'. ודברי רבא עצמו האמורים בסמוך גם הם מוכיחים על דבר זה. הנך שמעתתא דאביי כבר פרשתים [ב]בבא מציעא ובכתובות.
<h2>דף ט.</h2>
ורב הונא אמר או כסף או מיטב. לאו לתרוצי מתני' אתא, אלא לאיפלוגי בעלמא, דאמרינן לעיל [ז' ע"ב] כל מילי מיטב הוא, רב הונא לא סבירא ליה הכי, אלא או יתן לו כסף או יתן לו מיטב, והא דתניא ישיב לרבות שוה כסף, בדלית ליה, דלא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי ליה כסף.
גרסת הרב ר' יצחק ז"ל אלא לשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות דקסבר רב אסי מספקא לן אי כיורשין דמו אי כלקוחות. ולקוחות נמי דילמא כלקוחות שלא באחריות, ומפסיד חצי חלקו, והחצי האחר נוטל הרביעי בקרקע משום יורש, והרביעי במעות משום לוקח באחריות. קשיא לי דאמרינן בבבא בתרא [קל"ח ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני וכו' אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם, והכא היכי מצי טריף חלקו של אחד מהן, ומכל מקום לשמואל ורב אסי קשיא. ואיכא למימא היכא דאיתנהו כולהו ודאי מכולהו שקיל, וכי איירו הכא בדליתנהו לתרי, דגבי מהאי דקאי, וכי אתו הנך גבי מיניהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אי נמי משכחת לה שהיה אותו החלק אפותיקי לבעל חוב ומשום הכי נוטלו. מיהו אנן כרב סבירא לן דכיורשים, הילכך בין שחלקו קרקעות, בין שחלקו קרקעות כנגד כספים, אזיל ושקיל פלגא בהדיה בכספים, דלדעת רב אסי [ד]מספקא ליה אי כלוקח הוא דאמרינן בלישנא בתרא בקרקע וכספים דודאי כלוקח שלא באחריות דמו כדאיתא בגמ', אבל לדעת רב לא שני לן ו(ב)תרויהו כיורשים דמו, ואזיל ושקיל פלגא בכספים בהדיה. ומאי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, אפילו לרב אסי ואפילו לשמואל נמי קאמר, דעד כאן לא אמרינן דמפסיד אלא בשחלקו קרקע, כל חד וחד אמר אימר מחבראי טריף, אבל הכא מידע ידיעי דמיניה קא טריף ואדעתא דשקיל מאחוה נחית.
<h2>דף ט:</h2>
והא דאמרינן אילו מתרמו ליה תלתה מצות יהיב ליה כוליה ביתיה, תמיה לי וכי יש דמים למצות, ואיך יכול הוא לומר לא אקנה לולב ואתרוג עד כדי כך וכך, ומי שם להם דמים, [והלא] (וה)מצוה האחת תשוה כל ממונו. ויש לומר עד כדי שלא יבא לידי עוני ויצטרך לבריות, כמו שאמרו [כתובות נ' ע"א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויפיל עצמו על הצבור, וכמו שאמרו [שבת קי"ח ע"א] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והע[ו]ני כמיתה הוא.
עד שליש משלו. פי' בהדור מצוה עד שליש במצוה לקנות לו לולב נאה וטלית נאה משלו, אם יש לו מעט אם הרבה, ואפי' מיגיע כפיו, אבל יותר משליש לפי מה שיתן לו הבורא עושר ונכסים בהרוחה. אלימא שור קשור ובור מכוסה. קשור שלא כראוי ומכוסה שלא כראוי קאמר, והיינו דומיא דגחלת שאין היזיקה מזומנת כל כך. צותא דחרש קא גרים. שמזמין לו העצים.
הא דתניא חומר בבור מבשור וכו'. איכא מאן דקשיא ליה מאי טעמא שבקינהו להנך חומרי דמתני' והנך דאמרינן בריש פרקא [ב' ע"ב] רוח חיים וכונתה להזיק משום קרן, ויש הנאה להיזיקה משום שן, כדקתני דרכו לילך ולהזיק משום רגל. בשלמא כח אחר מעורב בו באש לא קתני לה, משום דקולא וחומרא היא כדאיתא בריש פירקא [ו' ע"א] אלא הנך ליתני. ונראה (כי) דלא תני הכא אלא החומרות בלבד, אבל הנך אחריני כחות הן (ופעמים) [וטעמים הם] שיתחייבו עליהם הבעלים מן הדין, ואין מי שיעבר על זה הטעם רק חומר [הבור] שכתב בו תחלת עשייתו לנזק, כי הוא טעם וכח למה יתחייב בעל הבור, ואינה חומרא כשאר החומרות. ואם תאמר הרי יש גם זו דרכה לילך ולהזיק ברגל שאינה אלא טעם לחיוב בלבד, ההיא הא אמרינן לקמן [י' ע"א] לאיתויי דש בנירו דחומרא היא כשאר החומרות, ודרכו לילך ולהזיק [נמי] דקתני בין אש לבור חומרא היא לומר שאפילו [מאה] מיל[ין] חייב. (אלא בור קשיא לי) [מיהו הא דתחלת עשייתן לנזק למה לי]. ואפשר דהא נמי משום חומרא נקט לה לומר דאפילו מעט חפירה מזקת וחייב עליה, מה שאין כן בשור ובאש, כי העגל הקטן וגחלת עמומה אין מהם ההיזק ולא יצא מהן החיוב כבור. ואע"פ שפרשנו בה פרוש אחר למעלה [ו' ע"א], לפי הענין פרשנו אותו ואין זה הפרוש מבטל את הראשון, כי שניהם קיימין בבור ובכל הדומה לו. עוד יש לומר דלא קתני בשור אלא חומרי דאיתנהו בכוליה שור. ואם תאמר רוח חיים הרי הוא בכוליה שור וליתנייה. בההוא דרכו לילך ולהזיק איתיה, ודרכו לילך ולהזיק נמי איתיה [כ]מועדת. וא"ת אדם מאי טעמא [לא] קתני ליה. ואיכא למימר בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. ועוד דלא תני הכא אלא הנך שיש בזה ואין בזה ויש בזה שאין בזה והוא מתהפך בשלשתן, אבל אדם אין חומרות באש שאינן באדם, דוק ותשכח. עוד קשיא לי לר' יוחנן דאמר [כ"ב ע"א] אשו משום חציו וחייב עליו בארבעה דברים, מאי טעמא לא תני בחומר באש על השור ועל הבור. ואיכא למימר משום דלא פסיקא, דהיכא דאדליק בהאי חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת ליתה, דהתם כלו(מ') להו חציו ואינו חייב אלא משום ממונו, משום הכי לא קתני.
<h2>דף י.</h2>
ת"ר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד חפר בור תשעה וכו' האחרון חייב בין למיתה בין לנזקין. אני תמה על אלו הלשונות הזרות שאמרו בזו המשנה, מה ראו לומר בכאן לשון הכשר והוא לשון קלקול. ועוד מה ראו לומר מבעה, לא באדם ולא בשן. ואמת נראה לי כי ר' יהודה הנשיא שסדר המשנה שמע מי שהיה שונה אדם, ושמע מי שהיה שונה שן, וקבע לו לשון העולה לשניהם.
אי דבלאו איהו לא מינטר פשיטא וכו'. ולגבי בור ליכא לאקשויי פשיטא דאחרון חייב, דהא בלא איהו ליכא למיתה, שהרי יש בו נזקין בלא איהו, ואפי' הכי הוא חייב בנזקיו והראשון פטור, וכן כלם. והא דאמרי' ואי בלא איהו מנטר מאי קא עביד. הכי קאמר מאי קעביד איהו בפשיעותא דידהו דלישלם כוליה, כולהו נמי ניחייבי דכולהו שומרים וכולהו פושעים.
<h2>דף י:</h2>
חמשה שישבו על ספסל אחד. הא אוקימנא לעולם דבלאו איהו לא מיתבר, ואי אמרת פשיטא לא צריכא דזגא מזגא עליהו והא קמ"ל דכחו כגופו. וזו אינה דומה למשנתנו, כי משנתנו בהכשר מקצת הנזק ככל הנזק, אבל זה כל הנזק שלו, דהא בלא איהו לא מיתבר.
והא דתניא הכוהו עשרה בני אדם. דמייא לבור, דקמא שוייה גוסס ומיית, ואפילו הכי אחרון חייב, אלא בפלוגתא דיחיד לא קמיירי.
עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם. לא כמו שסברו חסרי דעת שהוא עושה מעד עד, אלא מפשוטו של מקרא, יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, ואפי' בפשיעה נטרפה, הטרפה לא ישלם אלא יקח הטרפה בדמים, ומקרא יתירה הוא דקא דריש, הטרפה קרא יתירה הוא.
פחת נבלה. משעת מיתה ועד שומת ב"ד. פחת נבלה תנאי היא. דאבא שאול סבר יביא עדודה לב"ד, עדודה כמו וכבגד עדים כל צדקותינו [ישעי' ס"ד], כלומר יביא הטרפה לב"ד וישומו אותה, אלמא כשעת העמדה בדין אזלינן ולא כשעת מיתה. וקרא בתרי גונא כתיב, אם טרף יטרף בפשיעה יביאהו עד, ואם באונס הטרפה לא ישלם. אי נמי כוליה קרא בפשיעה קאמר, דאפי' בפשיעה מה שתשוה הטרפה בשעת (השומא) [המיתה] לא ישלם. והאי דקא דריש ליה הכי משום דכתיב יביאהו, דמשמע ליה על השור או על החמור, ותנא קמא דלא דריש ליה הכי סבר כשעת מיתה אזלינן.
<h2>דף יא.</h2>
מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכו'. ואבא שאול סבר לה כאחרים, אלא דאיהו קא דריש ליה מהאי קרא כסף ישיב לבעליו והמת, ואבא שאול דריש ליה מיביאהו עד.
<h2>דף יא:</h2>
הא דתני רמי בר חמא בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו משום שנאמר אך פדה, קשיא לי והא אמרי' במסכת שבת [קל"ו ע"א] הכל מודים פיהק ומת מת הוא, כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי דלרבנן חי הוא ולרבן שמעון בן גמליאל ספקא הוי, ואכלו ארי היינו נטרף. ואיכא למימר התם לעניין ירושה ולעניין אבלות ובשאינו יודע אם כלו לו חדשיו, אבל הכא לעניין פדיון ואפי' [כלו] חדשיו בעינן שלשים יום, הלכך אם נטרף בתוך ל' יום פטור כאלו מת.
<h2>דף יב:</h2>
ומחיים מי אמר, בכל עניין בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים, כלומר למה ליה לר' יוחנן לאיפלוגי בין מחיים ולאחר שחיטה, והא מתני' בזמן שבית המקדש [קיים] קא מיירי, דהא בחלקו קאמר, אם כן אפילו מחיים נמי משכחת לה לר' יוסי הגלילי דלא הוי ממונו, כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר דהא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי לא שנו אלא בזמן הזה, אבל בזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו. ואי תימא ההיא אליבא דרבנן קאמר לה דבזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו, אבל לר' יוסי אפילו בזמן שבית המקדש קיים. לא מצית אמרת, דהא אותיביה רבא לרב נחמן מדר' יוסי הגלילי דדריש ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, וקרא ודאי בזמן שבית המקדש קיים מיירי, דהא כתיב [ויקרא ה'] והביא את אשמו לה' איל תמים וכו', ומשיב רבינא בבכור חוצה לארץ, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים אינו קרב לכתחלה. ואם איתא דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, היכי מותיב רבא מדר' יוסי הגלילי לרבנן גברא אגברא קרמית, לישני ליה כי קאמינא אליבא דרבנן. אלא ש"מ דהא דרב נחמן אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, אלמא לר' יוסי הגלילי נמי משכחת לה במחיים דלא הוי ממונו, ומאי ניהו בזמן בית המקדש. ואם כן הא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים [בין בקדשים קלים] אינה מקודשת מצי לאוקמה כר' יוסי הגלילי ואפי' מחיים, דהא (ו)בזמן בית המקדש היא, ולמה ליה לדחוקי נפשיה לאחר שחיטה, אפי' מחיים נמי משכחת לה. ושני ליה דכי מפליג רב נחמן בין בזמן המקדש קיים לשאינו קיים הני מילי בבכור דמתנות כהונה הוא, אבל בקדשים קלים אחרים כגון תודה ושלמים בין בזה ובין בזה לר' יוסי ממונו הוא, ודוקא מחיים אבל לאחר שחיטה ודאי בכולהון משולחן גבוה קא זכו. ומשום הכי איצטריך לר' יוחנן לאיפלוגי במתני' (דקדושה) [דקדושין] בין מחיים ולאחר שחיטה, ובמחיים ליכא פלוגתא לר' יוסי הגלילי, מיהו קרא דקדריש ר' יוסי הגלילי בכל קדשים קלים קמיירי שהן ממונו ומשום הכי אותביה רבא לר' נחמן.
<h2>דף יג.</h2>
במעשר נאמר [ויקרא כ"ז] לא יגאל. ויליף [בכורות ל"ב ע"א] גאלה גאלה משדה חרמים דכתיב ביה [שם] לא ימכר ולא יגאל, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכו'. אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר דאוקימנא למתני' כותיה.
רבינא מתני לה אסיפא. פי' ליכא מידי בין [מאן] דמתני לה ארישא למאן דמתני לה אסיפא אליבא דבן עזאי, דלתרויהו לא ממעט אלא מעשר בהמה, ובין ת"ק דבן עזאי לאבא יוסי בן דוסתאי נמי ליכא [בינייהו] מידי, אלא דלמר חמירי ליה שלמים מבכור ולמר חמירי ליה בכור משלמים, דמאן דקאמר לא [בא] הכתוב אלא לרבות שלמים שהן ממונו, חמירי ליה שלמים מבכור, ולכך לא הוצרך להזכיר [אלא שלמים, ואבא יוסי חמיר ליה בכור ולכך לא הוזקק להזכיר] אלא בכור. מיהו לר' יוסי הגלילי כולהו ממונו נינהו ואפילו מעשר. ויש מפרש' דמאן דמתני לה ארישא סבירא ליה דלתנא קמא דבן עזאי חמירי ליה שלמים מבכור, וכיון דאמרי' בשלמים שהן ממונו כל שכן בכור ולא בא למעט אלא מעשר, אבל אבא יוסי סבירא ליה שלא בא בן עזאי לומר שהן ממונו אלא בכור בלבד אבל שלמים לאו ממונו נינהו. ומאן ד[מ]תני לה אסיפא סבר בכור חמור, וכיון דבכור ממונו הוא, כל שכן שלמים, ולא בא בן עזאי למעט אלא מעשר, אבל תנא קמא דבן עזאי שלמים דוקא קאמר אבל בכור לאו ממונו הוא. ועל מילתיה דר' יוחנן פליגי דאמ' שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר בלבד, מר מתני לה להא דר' יוחנן ארישא, אבל אבא יוסי אפי' שלמים נמי ממעט משום דחמירי מבכור. ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, דבכור נמי לאו ממונו הוא משום דבכור חמור משלמים. והאי דמקשי בלישנא דגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור וכו', ולרבינא נמי דמתני לה אסיפא מקשי' למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים וכו', לאו דפשיטא להו מילתא, דהא משוינן להאי פלוגתא ביניהו דמר אמר שלמים דוקא ומר אמר בכור דוקא, אלא משום דשמיע להו הא דר' יוחנן דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל בכור ושלמים שוין הן, ומר מוקים לה להא מילתא אליבא דת"ק ומר מוקים לה אליבא דר' יוסי. והאי דקא דחיק רבינא נפשיה למיתני להא אליבא דר' יוחנן אסיפא אע"ג דקשיא ליה בלבד, משום דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דמתנות כהונה קדישי טפי משלמים, הילכך לבן עזאי דוקא שלמים אבל בכור לאו ממונו הוא ולאבא יוסי כיון דבכור ממונו כל שכן שלמים. אלא למעוטי מעשר.
<h2>דף יג:</h2>
רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר וכו'. נראה לי דאע"ג דלענין קטלא דשור אין הלכה כר' יהודה, לענין תשלומין מיהא אם הקדישו או הפקירו קודם העמדה בדין פטור, דכתיב [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו, אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין קמיירי. לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל. ודקאמרת לימא ליה אילו אזיק לעלמא בעית לשלומי את, שהרי בשמירתך הוא לכל דבר, והשתא דאזיק לתורא דידך בעינא לשלומי לך. הכא במאי עסקינן שקבל עליו שמירת גופו שלא יזיקוהו אחרים, ולא קבל עליו שמירת נזקיו, אם יזיק הוא לעלמא, והשמירה על בעליו הוא.
<h2>דף יד.</h2>
אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור הא ביום חייב. וקס"ד על שואל קאמר דאי על משאיל אפי' נפרצה בלילה או שפרצוה לסטין נמי ניחייב, דכיון דשואל לא קביל עליה שמירת נזקיו הוה ליה כאלו הניחו בלא שומר בלילה, ואי הוה גביה, כי נפרצה בלילה נמי הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שמע ומנטר לה, ואם כן הוה ליה תחלתו בפשיעה, ושמא תחלתו וסופו נמי בפשיעה. אלא (על) ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפי' ביום נמי ניפטר. ושני ליה הכי קאמר, ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצאה והזיקה ביום חייב נפרצה בלילה וכו'. ותמיה לי טובא, [תנא] אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל, ואמאי לא אסיק לכל דינא שהשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים חייב, דשמעינן (טפי) [נמי דינא דשואל] מינה, והשתא סתים סתומי דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ויש מפרשים הא דלא מתוקמא סיפא במשאיל משום דמפלגי' ביה בין יום ללילה [ובמשאיל ליכא לאיפלוגי בין יום ללילה], אלא בתרויהו בכדי שידע אזלינן הואיל ואינן בביתו.
אמר לך ר' אליעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגן והתניא ארבעה כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כתנא דר' שמעון בן אלעזר. הדר אמר לעולם לאו תנאי נינהו ולא קשיין אהדדי וכו', והא דר' שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשורים דהוה ליה כרשות הרבים, והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשורים, דכיון דאין להם רשות להכניס שם שורים שדה אחר קרינא ביה, ולגבי שן הוה ליה חצר הניזק.
מתקיף לה ר' זירא וכיון דמיוחדת לשניהם [לפירות] לאו שדה אחר [הוא] וכו'. וקשיא לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשורים כדאמרינן לקמן בשמעתא. (אלא) [וי"ל] משום דקתני לה דומיא דפונדק, דאין דרכו להעמיד בו שורים. ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי. מדאיצטריכינן לדחוקי מתני' ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריכו להכי, דהא משכחי לה בפטורא ובחיובא.
בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי פליגי. כלומר בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולשורים [ודאי לא פליגי, דההיא לגבי שם הוה לה רשות הרבים. אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשורים כלל, דרב חסדא מוקים לה להא דרשב"א בחצר המיוחדת לפירות ולשורים] ומשום הכי פטר בה את השן ואת הרגל, והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לזה ולזה לשורים. ור' אלעזר מוקים לה להא דר' שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשורים כלל, ותנאי נינהו, והוא דא' כר' שמעון בן אלעזר, ואע"ג דקתני לה דומיא דבקעה. ואי קשיא לך למאן דפטר בהא ובהא, והא צידי הרחבה דכי האי גונא הוי ומשלמת מה שהזיקה. [ואיכא למימר] התם ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פיריה להדי ביתיה.
גופא ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל. חייב על הכל לא קתני אלא חייב בכל, דמשמע בנזק שלם בין בשן בין ברגל בין בקרן, ומני ר' טרפון היא. אימא סיפא הכי גרס' לא לזה [ולא] (ו)לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל מאי לא לזה [ולא] (ו)לזה אילימא שאין להם בה כלום אלא דאחר הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא. וזה השדה אינו של ניזק, דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער בו. אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד דניזק וקתני על הקרן חצי נזק. אתאן לרבנן, רישא ר' טרפון וסיפא רבנן.
רבינא אמר כולה ר' טרפון היא ומאי לא לזה [ולא] (ו)לזה לפירות אלא דחד, ומנו דניזק, ולזה ולזה לשורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות, ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נסחת הספרים שכתב בהן לא לזה ולא לזה ואע"פ שאמרו אלא דחד, לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהם, חוץ מפירות ושורים שהיא מיוחדת לניזק, וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה דמשמע שאין להם זכות בחצר, חזר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם, כלומר שאינה משותפת, אלא שהיא לאחד, ואם היא לאחד היאך אמר בתחלה שאינה לא לזה ולא לזה [אבל כך ר"ל שאינה לא לזה כולה ולא לזה] כולה, אלא לשניהם, ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד, אבל אינה לפירות ולשורים אלא לניזק. וזהו שאמר כגון חצר שאינה של שניהם. ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר אחת, (ע"כ).
אי הכי ארבעה שלשה הוו. בשלמא אי רישא ר' טרפון וסיפא רבנן היינו ארבעה דינין, שנים שהן שוין בהם, והשלישי יש בו שני דעות ונחשבו לשני דינין, והיינו ארבעה כללות. ואותן שהן שוין בהם הם רשות המזיק ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה, [והשלישי שיש בו שני דעות הוא רשות הניזק לגמרי], דפליגי ביה בקרן. אלא השתא מאי ארבעה דינין, תלתא הוא דהוו, דשן ברשות הניזק תנא ליה וקרן ברשות (הרבים) [המזיק] תנא ליה וקרן ברשות הרבים תנא ליה, דהיינו חצר השותפין והבקעה שהיא מיוחדת לשניהם לכל דבר והיא כרשות הרבים.
<h2>דף יד:</h2>
שלשה כללות בארבעה מקומות. והם רשות הניזק לגמרי, ורשות המזיק לגמרי, ורשות המשותף לגמרי, דהיינו בקעה והדומה לה. ורשות הניזק לשן ורגל אבל לקרן הויא רשות הרבים. וקשיא לי אי מקומות קחשיב ליתני ששה מקומות, דהא איכא חצר שאינה של שניהם כלל ורשות הרבים. ואם תאמר אלו בכלל בקעה הם שהרי שניהם שוין בהם, איכא אחריתי והיא חצר שהיא מיוחדת לניזק (ו)לפירות ולמזיק לשורים, דלגבי שן הויא ליה חצר הניזק ולגבי קרן הויא ליה חצר המזיק. ואיכא למימר דהאי אע"פ שהיא מיוחדת למזיק לשורים לא הוה ליה למתניה, דנהי דלגבי נזקין דשור בשור הויא לה חצר המזיק, אבל לגבי נזקין (דאדם בשור) [דשור באדם] הויא לה רשות הרבים לנגיחה ולנגיפה ולבעיטה, וכן לרביצה על גבי הפירות [או] על גבי כלים, משום הכי לא תנא ליה.
פרט למוכר נכסיו ובא לב"ד. שאין גובין לו מן המשועבדין. שמע מינה לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן. פי' אפילו מלוה הכתובה בתורה כגון זאת, אע"ג דאית לה קלא. ושני ליה פרט לב"ד הדיוטות. ובפני ב"ד מומחין (ק"א אלים) בעינן, כדאמר בפר' החובל [פ"ד ע"ב] דכל מילתא דלא שכיחא כגון אדם שהוזק באדם ואדם שהוזק בשור אין גובין אותו בבבל, וכן חצי נזק דתם שהוא קנס.
<h2>דף טו.</h2>
אי משום חצי כופר לאו שיורא היא דהא מני ר' יוסי הגלילי היא וכו'. איכא דקשיא ליה היכי מוקים לה כיחידאה כי היכי דתקשי, נוקמה כרבנן ולא תקשי מידי. ואחד מרבותי היה [מתרץ] משום דכל היכא דאמרינן תנא ושייר שינויא דחיקא הוא, ומוטב דלוקמה ביחידאה ולא לישבשיה לתנא, [ולא] (ו)לוקמה ברבים ונימא דתנא ושייר, דמדנחית תנא למניינא אמאי משייר. ואנן (ד)רגילינן לתרוצי משום דמתהפכא קושיא לאידך, דאי רבנן ושייר חצי כופר, קשיא ליה לאידך מאי שייר דהא שייר, ואיהו [ד]קמתרץ לה בר' יוסי הגלילי ולא שייר ולא מידי. ואי קשיא לך לרבנן נמי הא שייר נמי דמי ולדות. והא לאו קושיא היא דמועד נמי לא משלם [ליה] כדאיתא בפירקין דלקמן [מ"ב ע"א]. אלא הא [קשיא] [ד]שייר נמי דמי עבד ולא הוה צריך לאוקומה ביחידאה. ברם נראין דברי המתרץ הראשון, ור' יוסי הגלילי דסבירא ליה תם משלם חצי כופר סבירא ליה נמי תם משלם חצי דמי עבד, ואם כן לא שייר ולא מידי. ת"ש המית שורי את פלוני [וכו'] משלם על פי עצמו מאי לאו בתם. ואי ר' יוסי הגלילי היא משלם חצי כופר ואי רבנן משלם חצי דמים.
<h2>דף טו:</h2>
לא במועד. וגבי עבד מיהא קנס הוא ואפי' דמים נמי לא משלם על פי עצמו כדאיתא בפ' שור שנגח ד' וה' וכו'. ר' אלעזר משמיה דרבא אמר כולה ר' טרפון היא ורישא דקתני השן מועדת וכו' בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשורים, נ"א ולא לזה ולזה לשורים, דלגבי שן הויא לה שדה דניזק.
<h2>דף טז.</h2>
והיכן העדתן בחצר הניזק. זהו פי' של שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, ואשן ורגל קאי. אלא אמר רבינא וכו' וזהו שור המועד, מתחלתו, דהם השן והרגל.
ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן. כלומר שור המזיק ברשות הניזק גם הוא מועד לדעת ר' טרפון, ואם ישאל השואל מה הועלנו בחסור המשנה ובתוספתא, והלא סיפא דמתני' לר' טרפון היא, דהא קא חשיב ליה בהדי מועדין מתחלתן, שהרי במשנתנו לא הזכיר בה מחלוקת. עתה בין ותדע, כי בתחלתה [כ]שהיינו סבורים כי החמשה מועדין ששנה בתחלתו הם אותן שמפורש בסוף — כמו שפירש התמין מתחלתן — והיה שור המזיק ברשות הניזק אחד מהן, היה קשה לנו רישא סתם לנו כרבנן וסיפא סתם לנו כר' טרפון. ועכשו שאמרנו כי החמשה מועדין לא בא לפרש [ה]מועדין [מתחלתן], אלא על התמין עצמן שאם הועדו יהיו מועדין, לאו סתמא כר' טרפון היא כלל. ועוד אמרנו כי שור המועד ששנינו בתוך המועדין על שן ורגל קאי וממעט הקרן, דהא אמרינן וזהו שור המועד, כלומר אלו הן מועדין מתחלתן לדברי הכל, מכלל דשור המזיק ברשות הניזק דקתני במתני' בסמוך לאו דברי הכל הוא, והוא הקרן.
ויש מועדים אחרים כיוצא באלו. פי' כמו השן והרגל והאדם, ואלו הן הארי והזאב וכו'. אמר מר ר' אלעזר אומר אף הנחש. אלמא נחש שוה להנך, ובמתני' קתני דהנך אית להו [תרבות] זולתי הנחש.
<h2>דף טז:</h2>
תני ר' אלעזר אומר הנחש. כלומר הוא לבדו מועד לעולם, אבל הנך אית להו תרבות. אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור וכו'. פי' דרס, שהוא אוכל אותו בחיותו. טרף שממית ואחר כך אוכל, ואין זה דרך הארי, והרי הוא קרן ברשות הרבים. והתניא גבי שן וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו'. אלמא טרפה נמי אורחה היא. ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא. וטרף ברשות הרבים אמאי חייב, דילמא טרף להניח היה, דאורחיה הוא, ואחר כך נמלך ואכל. ואי קשיא לך לוקמה בר' טרפון דאמר [י"ד ע"א] משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם. משום דקתני רישא כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה וכו', ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. רבינא אמר כי אמר שמואל טרף [ברשות] הרבים חייב בארי תרבות דלאו אורחיה. אבל ארי דלאו תרבות כולהו אורחיה. אי הכי אפי' דרס נמי ברשות הרבים יהא חייב אלא כי תניא מתני' בארי תרבות ובאייעד. וקשיא לן כיון דבהעדאה מיירי למה ליה לאוקמה כר' אלעזר לוקמה כרבנן, ולעולם טרפה לאו אורחה אלא משום דאייעד משלם נזק שלם. ומתרצינן דאי רבנן, אדתני טרפה ואייעד, ליתני דרסה ולא אייעד דהויא שן גמורה. ומשום הכי אוקמה כר' אלעזר, דתרויהו כי הדדי נינהו, וחדא מינייהו נקט.
<h2>דף יז.</h2>
זוכה לנחלת שני שבטים. פי' לנחלה מבורכת כשני שבטים, יוסף הוא השור, ויששכר הוא החמור, ובנחלת שניהם הויא ברכה יותר מכלן. ביוסף [כתיב (בראשית מ"ט)] בן פורת יוסף ב(י)ן פורת עלי עין, שהיתה ארץ (ישראל) מעיינות וארץ תבואה [ופרדסות]. וכן [כתוב כאן] פורת, מלשון [יחזקאל י"ז] פארות, ובברכת משה כתוב כן [דברים ל"ג] ואין צריך לפרש. וביששכר כתיב [בראשית מ"ט] וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, והוא כלל לכל נעימות הארץ.
<h2>דף יז:</h2>
(גר') [גמ'] עגלה מושכת אתא לאשמעינן. פי' עגלה שהיא מושכת בקרון ודרסה על גבי כלים משלמת נזק שלם, דומיא דחמור במשאו, הואיל והקרון משוך עמה, ובזה טמא כל היושב על הקרון כאלו הוא מסיטו. ואי קשיא לך מאי שנא עגלה מושכת בקרון מדלי קשור ברגלי התרנגול דמשלם חצי נזק. לא קשיא, התם לאו אורחיה הכא אורחיה. ומתני' לאו משום צרורות דכיון דקשור ברגלו כגופו הוא, אלא משום דמשונה והכי מוכח בשמעתא. קשיא לי כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם כללא הוא, והרי זב דמקיש על הדלת ועל הנגר ועל המנעול וכו' וכן על כל דבר שאינו קבוע כל צרכו והסיט כלים שעליו טמאים, ואם דרסה בהמה על אלו ונדנדה כלים שעליהם ונשברו באותו נדנוד כלום משלמת נזק שלם, ואם תמצא לומר משלמת נזק שלם הואיל ורגלה דורסת על הדלת, הרי שנדנדו אותם ונפלו לארץ ונשברו הלא הם טמאים, וכי האי גונא לא פשיטא ליה לרבא, כדאיתא בסמוך.
<h2>דף יח.</h2>
והא חבל משונה הוא. מעיקרא נמי מצי לאקשויי. אי נמי דאיכא לתרוצי למילתא דתרתי מילי נינהו, מחטט בחבל ונפסק החבל, או שקפצו על הדלי ונפל(ו) ונשבר משלם נזק שלם על הדלי. ולא חשש להזכיר חצי נזק על החבל שהוא דבר ידוע, אלא על הדלי נזק שלם, שלא תאמר צרורות הם. והא דקא מוקים לה רב ביבי בדקאזיל מיניה מיניה. אפילו בחבל דלא מטווס בלישא קאמר, דכיון דקאזיל מיניה מיניה וקא בעי למישתי מיא מיניה, אפילו לגבי חבל נמי לאו משונה הוא, דכיון דאורחיה למשתי מיא אורחיה נמי למיחטט בחבל דלי כדי שיפול לארץ וישתו ממנו, ודמי לנהמא ופלוסי סלא כדאיתא לקמן [י"ט ע"ב].
ועל הגדיש משלם חצי נזק מאי טעמא לאו משום דהוו להו צרורות. פי' כל מה שהגחלת הולכת ודולקת מאיליה צרורות הם. ותסברא דמשום צרורות הוא חייב, לר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם על הגדיש, נזק שלם כי אורחיה מגופו מי אשכחן. אלא כגון דשני בהא גחלת. דאדייה אדויי, והוו צרורות ע"י שינוי, ור' אלעזר סבר לה כר' טרפון וכולהו (ברבנן) [כרבנן] דפליגי עליה דסומכוס, מיהו מגופו כדאיתה לקמן. ולא היא. כלומר אי משום הא לא איריא, לעולם דלא שני, ומשום צרורות כי ארחייהו (ו)הוא דמחייב על הגדיש חצי נזק, ור' אלעזר סבר לה כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם משלם וסבר לה כר' יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת, בין לענין שמירה מעולה בין לענין תשלומין מגופו, וכי קתני מגופו אצד תמות.
<h2>דף יח:</h2>
אלא כגון דלא שני ואייעד וכו' יש העדה. פי' לצרורות כי אורחייהו.
אמר לך רבא כי איבעיא לי לדידי אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס. ובצרורות כי אורחייהו, והכא בדשני בהו [בצרורות] ולא איעד, ובפלוגתא דר' טרפון ורבנן קמיפלגי, כדאמרי' מעיקרא (וכו'). ולהאי אוקמתה מיחזי (לרבה) [לרבא] דאין שינוי לצרורות לרביע נזק סבירא ליה, ו(ל)הכי קאמר [רבא] לקמן [י"ט ע"א] אם תמצי לומר קא', אם תמצי לומר אין שינוי, יש העדה או אין העדה. ומה שפרשתי דבדשני בצרורות קאמר ולא פרשתי בדשני בגופה כגון שדחפה ברגלו ממקום למקום ושורפת מקום הנחתה, מפני שראיתי מה שאמרו דהכא בין לרבנן בין לר' אלעזר כסומכוס סבירא להו ובדשני ולא איעד וכו', ואי בדשני בגופו קאמר שלא ע"י צרורות למה ליה למימר הכי, ולפיכך פרשתי דבדשני בצרורות קאמר דכי אורחייהו נזק שלם משלם דכסומכוס סבירא להו, והיכא דשני ודאי קאי אחצי נזק. והוה נמי מצי למימר בדשני ואיעד, ורבנן סבירא להו יש שינוי לצרורות לרביע נזק, והיכא דאיעד קאי אחצי נזק ומגופו, דכל חצי נזק משונה מגופו. ור' אלעזר סבר אין שינוי לצרורות לרביע נזק, והיכא דאיעד קאי (אחצי) [א]נזק שלם, וכי קתני מגופו אצד תמות כר' יהודה, ולעולם כרבנן סבירא להו [דצרורות כי אורחייהו ח"נ. ולאו מילתא היא דא"כ פשיטא ליה דלתרויהו אין העדה לצרורות כי אורחייהו סבירא להו], דאפילו לר' אלעזר על ידי שינוי הוא דקא מייעד להו אבל כי אורחייהו לא. אי נמי דלרבנן ודאי פשיטא להו דאין העדה, שהרי יש שינוי לרביע נזק, ושלשה דינין אלו לא מצינו אותם במקום אחר. ולר' אלעזר פשיטא ליה דיש העדה לצרורות כי אורחייהו, דאי לצרורות על ידי שנוי יש העדה לנזק שלם, כל שכן שלא על ידי שנוי. מיהו הא קשיא לי מאי טעמא אוקמה בצרורות על [ידי] שנוי וכסומכוס, לוקמה בדשני בגופיה, ובדאנחה אנוחי בפיה אותה גחלת לבדה בלא חררה, ובפלוגתא דר' טרפון ורבנן ובמקום גחלת פליגי, ולעולם כרבנן סבירא להו דצרורות חצי נזק משלמי. אלא משום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר [כ"ב ע"א] (ב)על כל הגדיש חצי נזק, משום דהוו חצי כלב דהיינו צרורות. ואע"ג דר' יוחנן מוקים לה בדאנחי אנוחי עם החררה כדרכה, ועל חררה ועל מקום גחלת נזק שלם ועל גדיש כוליה חצי נזק משום צרורות כי אורחייהו, [ורבא אמר על ידי שינוי], אפילו הכי מצרורות לא מפקי' לה (לעיל).
<h2>דף יט.</h2>
אלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסמכוס ככחו דמי וכו' תפשוט ליה דלאו ככחו דמי. קשיא לי והיכי תפשוט ליה מהכא, והא לא ידעינן אי רבנן קא תנו לה או לא, ואי רבנן ק[א] תנו לה אכתי לסומכוס לא איפשיטא לן ולא מידי ואפשר דלא שני ליה בין כחו לכח כוחו, ואכתי בעיא בדוכתא קימא, רבנן קא תנו לה אבל לסומכוס לא ידעינן אי שני ליה בין כחו לכח כחו, או דילמא סומכוס [קתני] לה ושני ליה, ומה טעם הוצרך לשנות הבעיא.
היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מתזת וכו' כיון דאי אפשר לה אורחייהו הוא. כלומר צרורות כי אורחייהו נינהו ולסומכוס נזק שלם משלם, או דילמא השתא מיהת מחמת ביעוט אתיין וצרורות על ידי שינוי.
<h2>דף יט:</h2>
איבעית אימא כי קאמר ר' יוחנן אקרן. באידך פירקין [כ"ו ע"א] הוא דמקשי בגמ' ולא תהא קרן חייבת ברשות הרבים מקל וחומר וכו' אמר ר' יוחנן וגם את המת יחצון אין חצי נזק חלוק וכו'.
כשכשה בזנבה והזיקה מהו. לקמיה מפרש דהכי קמבעיא ליה, אי אורחה היא וברשות הרבים פטורה וברשות הניזק נזק שלם, או לאו אורחא וקרן הוי. ואמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך, כלומר מאי הוה ליה למעבד, ואמר ליה אידך אי הכי קרן נמי וכו', הכי השתא קרן לאו אורחה וכונתה להזיק, הא אורחה היא, וכיון דאורחה היא מאי קא מיבעיא ליה. פירוש דכיון דלא פשט ליה בהדיא דאורחא היא ובא עליו בטעם אחר מן הצד, אלמא אידך נמי דאיבעיא ליה פשיטא ליה דאורחא היא, [ולפיכך] (ו)בא עליו בטעם אחר מן הצד, ואי פשיטא ליה לאידך מאי קא מיבעי ליה. ויש מפרשין דהך קושיא דאקשי, אי הכי קרן נמי וכו', בעל הגמרא הוא דאקשי ליה, אבל אידך לא אקשי לה דמידע ידע דהאי אורחה והאי לאו אורחה. ומשום הכי אקשי' מאחר דפשיטא ליה דאורחא היא מאי קא מבעיא ליה, כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה אי אורחא היא או לא, ופשיט ליה אידך כיון דכשכוש מועט אורחא [הוא], מאי הוה ליה למעבד בכשכוש יתירא, הלכך ברשות הרבים פטור.
לא שנו אלא שנקשר מאיליו אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם. נקשר מאיליו חייב מאן חייב אילימא חייב בעל דלי. ומשום בורו המתגלגל ברגלי בהמה, ולבתר דניח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא, ואפי' קשרו אדם לא מיחייב, לא הקושר ולא בעל דלי, אלא ודאי מדקאמר דהיכא דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם, ש"מ בתר דניח קאמר ומשום בורו המתגלגל, אם כן נקשר מאיליו דמשלם בעל דלי חצי נזק היכי משכחת לה, אי דאצנעיה אנוס הוא, ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם לישלם משום בורו המתגלגל דהוה ליה כאלו הוא קשרו. אלא בעל תרנגול, כלומר אבל בעל דלי פטור דבדאצנעיה קא מיירי, אבל בעל תרנגול ונקשר מאיליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם, לפי שהוא בורו המתגלגל. מכל מקום [ב]נקשר מאיליו קשיא אמאי משלם בעל תרנגול חצי נזק, דמאי שנא כולי נזק דלא — הלא בורו של תרנגול הוא — אלא מאיש בור ולא שור בור, אם כן חצי נזק נמי לא. אלא מתני' בדאדייה אדויי, פי' בהדי דקאזיל מזיק ומשום דהוה ליה משונה. ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם, ובין אצנעיה בעל דלי לדליו בין לא אצנעיה. ואם הדלי לבעל תרנגול ואצנעיה לדליו פטור, ואית דאמרי חייב משום דהוה ליה תחלתו בפשיעה דכיון דאורחייהו דתרנגלי למעבד הכי איבעי ליה אסוקי אדעתיה דאי לא עביד בהאי דלעביד במידי אחריני. מכל מקום חצי נזק הוא דמשלם משום שינוי. וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר, דלי הפקר נקשר מאיליו פטור בעל תרנגול ולבתר דניח קאמר משום דהוה ליה שור בור, אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם משום בורו המתגלגל וכו'.
השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכל על ידי הדחק שמה אכילה. כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וכו'. בפתיתא. דלאו אורחא.
<h2>דף כ.</h2>
בקופצת. דשבקה לרשות הרבים ועמדה על גבי חברתה ואורחא היא. אי נמי שהגביה שתי רגליה ראשונים על גבי חברתה ואכלה, וחצר הניזק נמי הויא אבל פשטה צוארה בלבד... ואילפא ור' הושעיא פליגי. ולשון הרב ז"ל משובש בכאן.
מתגלגל מהו. נסחא דילן כגון דקאכלה ברשות היחיד וקא מגלגל ואתי לרשות הרבים, פי' כגון שנכנסה לרשות היחיד והתחילה לאכול שם ונטלה משם וגמרה ואכלה ברשות הרבים, בתר תחלת אכילה או בתר בסוף [אזלינן]. ת"ש וכו' אכלה בפנים וכו' מאי לאו אפי' מתגלגל, אלמא בתר בסוף אזלינן. לא על מה שבפנים חייבת, אם התחילה וגמרה בפנים אע"פ שמקצתו היה בחוץ, על מה שבחוץ פטורה, אע"פ שמקצתו היה בפנים. איבעית אימא בפתילה וכו' דכיון דפרי עצמו איכא מקצתו בפנים ובחוץ אזלינן בתר גמר אכילה, אבל פרי שכולו בחוץ או בפנים, דילמא בתר נטילה אזלינן שהיא תחלת אכילה. נ"א [נסחא אחרינא] כגון דקיימא ברשות [הרבים] וקא שקלה מרשות היחיד ואפקה לברא, וקא מיבעיא ליה אי בתרא (דיליה) [דידיה] אזלינן ואיהי ברשות הרבים אזלא וקיימת, אי בתר מקום פירות אזלינן ומרשות היחיד שקלתינהו. וקשיא לי ומאי שנא ממחזרת דפליגי בה רב ושמואל [כ"א ע"א], דהא קיימא ברשות הרבים ושקלה מצדי הרחבה. ואי אמרת התם כגון דאכלה לה בצדי הרחבה ומשום הכי מחייב בה רב, אם כן לשמואל דפטר התם כל [שכן] דפטר בהא. ושמא לדעת רב הוא דאיבעיא ליה, אי נמי אמסקנא דאמרינן במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת, והתם הוא דאכלתינהו בצידי הרחבה דאע"ג דקיימא היא ברשות הרבים חייבת, אבל הכא דקיימא ברשות הרבים ואכיל להו ברשות הרבים אלא דשקלתינהו מרשות היחיד ואכלתינהו מאי.
ת"ש משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ לשון קצרה ומשוי קא' ולפי שהוא דבר מועט קרוי [מ]שוי. מאי לאו אפי' מתגלגל. וש"מ דבתר מקום אכילתה קאזלינן ולא ממקום נטילתה בין לפטור בין לחיוב, ותפשוט לך מיהא דכי האי גונא מתגלגל חייב. מיהו היכא דהוי כוליה.0...
<h2>דף כא.</h2>
לימא בבור ברשותו קמיפלגי. פי' שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, דרב סבר חייב דאמרי' ליה כיון דיהבת לן רשותא למיזל בגויה הוה ליה כרשות הרבים גמורה דמיבעי לך לנטורי בורך, וגבי פירות נמי עלך רמיא לנטורי פירך (דברשות) [דכרשות] הרבים גמורה היא. ושמואל סבר בור ברשותו פטור, דעליהו דידהו רמיא לנטורי נפשייהו דאיהו ברשות מנח להו.
אמר לך רב לעולם אימא לך [בעלמא] בור ברשותו פטור, משום דברשות הוה ורשותא הוא דאפקר להו אבל לסלוקי לגמרי מהתם לא אפקר להו, והכא גבי פירי היינו טעמא דפטירא דאמרי ליה לאו כל כמינך דגרמת לן חיובא ונשלם לך, וכי היכי דלגבי בור את לא מחייבת לן לגבי פירי אנן נמי לא מחייבינן לך. והא דאמרינן הכא דרב בעלמא סבירא ליה בור ברשותו פטור, (דחייב) [דחויא] בעלמא היא, כמי שאמר אי משום הא לא איריא, דהא בפרק שור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א] אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דאי מיית בהבלא הבלא דידיה הוא וכול'.
<h2>דף כא:</h2>
ושמואל אמר לעולם אימא לך בור ברשותו חייב. דאמרינן ליה כיון דיהבת לן רשותא למיזל גבי בורך, כי אזלא בהמה בליליא התם, נפלה ביה ולאו אדעתא, הילכך עלך רמיא לנטורי. אבל גבי פירי מי איכא למימר דלאו אדעתא, הילכך מצי (אמר להו) איהו למימר כיון דלדידי אית לי רשותא לאנוחי פירי התם, ולאחריני לית להו רשותא, הוה ליה לגבי שן כחצר הניזק.
לימא מחזרת תנאי היא דתניא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר' מאיר ר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר אומרים אין דרכה לאכל אלא להלך ר' יוסי היינו ת"ק. דקס"ד דבתוך הרחבה לא פליגי, ובצדי הרחבה ת"ק נמי מחייב, אלא לאו מחזרת איכא ביניינו, ת"ק סבר מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה, בד"א שעמדה כלה בצדי הרחבה אבל מחזרת פטורה, ור' יוסי אומר אין דרכה לאכול אלא להלך ואפי' מחזרת נמי חייב. לא מחזרת או כרב או כשמואל. ואי קשיא לך איך אפשר דסבירא להו במחזרת כשמואל, והלא בתוך הרחבה עצמה פליגי, דר' מאיר סבר פטור ומר סבר חייב דשדה אחר לא בא למעט אלא חצר דמזיק. לא קשיא, והאי דקא[מר] מחזרת או כרב או כשמואל אליבא דר' מאיר קא' דפטר בתוך הרחבה. אבל אליבא דר' יוסי ור' אלעזר כיון דמתוך הרחבה חייב, כל שכן מחזרת, דרב ושמואל ודאי לא פליגי אליבא דר' יוסי להא אוקימתא.
אלא דאלפא ור' אושעיא איכא ביניהו. דר' מאיר סבר מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ואפי' פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה, אלא אם כן קופצת, ור' יוסי סבר אין דרכה לאכול אלא להלך ואפי' פשטה צוארה ואכלה חייבת. ובמחזרת ודאי לר' יוסי, כיון דפשטה צוארה ואכלה — דקא אכלה כי אורחה ואזלא — מיחייב כל שכן מחזרת דמשניא הלוכה, ופירי דקימי ברשות היחיד ממש. אלא לר' מאיר דאליביה פליגי לא ידעי' במחזרת מאי סבירא ליה, דילמא בפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה הוא דפטר, דכי אורחה אזלא ואכלה, אבל מחזרת חייבת, או דילמא לא שנא. ומאן דמפרש דקופצת חייבת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו, דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא לפתא אפומא דדנא דסריך וסליק אדנא ואכל לפתא ותבר דנא דמשלם נזק שלם אליפתא ואדנא דכיון דאורחה למיכל לפתא אורחה נמי לסרוכי ומסלק, והא נמי להא דמיא.
הכלב [שנטל] את חררה והלך לו לגדיש וכו'. ראיתי סדר המשנה שהתחיל ברגל ותולדותיו דהיינו צרורות, ואחריו שן בלא תולדות, ואחר כך חזר לרגל שאינה מצויה דהיינו כלב וגדי שקפצו מראש הגג, אחריו חזר לשן שאינה מצויה, והוא הכלב שנטל את החררה היא השן, והגדיש היא צרורות הרגל כר' יוחנן. ומשום הכי מהדר לעיל [י"ח ע"א] לאוקמי האי מתני' בצרורות, ואפי' מאן דמוקים לה בצרורות על ידי שינוי, מכל מקום לא מפיק לה מכלל רגל, בין ותדע.
כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפלי לבראי נפלי. ואנסא דלא שכיח הוא, ומשום הכי נפלו פטורין. נ"א דכי קפצי לבראי קפצי. ומעיקרא נמי נהי דלאו מקום שמירה הוא מיהו לאו פשיעה גמורה היא משום דלא שכיח, ובכי האי גונא כיון דסופו באונס פטור. אלא לא צריכה בכותל צר. (בנפילה) [דנפילה] נמי פשיעותא היא. הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה ושברו כלים חייבין ממטה למעלה פטורין. דאונס הוא, אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין.
<h2>דף כב.</h2>
והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה פטורין. וקשיא נמי אמתניתין. תרגמה רב פפא הא דקא' דאפילו מלמעלה למטה פטורין דעל ידי שינוי הוה, ולאו משום דאנוס הוא, כגון כלבא דנחית בזיקרא וגדיא בסרכא דלאו אורחייהו הוא. ואי לאו משום אונס אמאי פטורין לגמרי, פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק. מיהו ממטה למעלה פטורין לגמרי משום אונס. ובהלכות הרב ז"ל איכא נ"א והתניא הכלב הגדי שדלגו בין מלמעלה וכו' (ו)חייבין תרגמה רב פפא הך ברייתא דלעיל דאפיך מיפך. ומשום הכי ממטה למעלה פטורין משום שינוי, ולאו משום אונס, אבל כי אורחייהו חייבין בכל ענין נזק שלם. ומלמעלה למטה נמי ליכא לאיפלוגי בין סרכא וזקרא. והאי לישנא טפי עדיף משום דלא פליגי אמתני'. ועוד דללישנא קמא פטור דקתני בתרי גוני נינהו חד פטורין לגמרי משום אונס, וחד פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק, ולהאי לישנא חייבין, חייבין לגמרי, ופטורין, פטורין מנזק שלם. והאי (ממעלה למטה) [ממטה למעלה] דאמר אונס הוא לא איתברר כמה גבהו של כותל, אם בעשרה טפחים הוי שמור, או שמא בד' אמות, ומלמעלה למטה נמי דאמרינן חייבין, לא ידעינן כמה גבהו של כותל, וכי בכותל גבוה כ' אמה נאמר שיהא חייב, אם כן אין כאן שמירה.
ממונו אית ביה מששא האי לית ביה מששא. שהרי שלהבת היא שדולקת והולכת, ואינו ממון, שהרי גחלת של הקדש מועלין בה, שלהבת אין מועלין בה, המודר הנאה מחברו, נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו [ביצה ל"ט ע"א].
הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי. אין אנו צריכין לפרש שיהא בה שינוי, אלא דרך אכילת החררה נתזה הגחלת ושרפה מקום נפילתה והלכה ודלקה משם ואילך, דעל חררה ודאי נזק שלם, ועל מקום גחלת חצי נזק, משום צרורות כי אורחייהו דכחו הוא, ועל גדיש כוליה פטור דלאו ממונא דבעל כלב הוא ולאו מכחו הוא. ור' יוחנן מוקים לה דאנחה אנוחי, הניח החררה [עם] הגחלת על הגדיש ואכל את החררה, והגחלת שרפה מקום הנחתה והלכה ודלקה מאיליה, דעל חררה ועל מקום גחלת נזק שלם דהוו שן ורגל כי אורחייהו, ומשם ואילך חצי נזק משום צרורות.
אם הניח חנוני נרו מבחוץ. ולא נכנסה הפשתן לתוך החנות אלא מבחוץ [שרפה] אותו, החנוני חייב. בשלמא למאן דאמר משום חציו חצי גמל הן. ועל מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל הבירה כלה חצי נזק, דצרורות דגמל נינהו. וסיפא חנוני חייב [נזק שלם על הכל, דחצי אדם נזק שלם הן, אלא למאן דאמר משום ממונו נהי דמקום שלהבת הראשון נזק שלם, אבל על השאר יהיו שניהם פטורים לגמרי, וסיפא חנוני חייב] בכל נזק שלם. הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה. פי' לא שהלכה האור מאיליה מנסר לנסר, אלא מאש הדולק בפשתן נתלה לכלן, דכחו דגמל הוא, דהויא כעין אדייה אדויי דאמרינן לעיל.
אי הכי אימא סיפא הניח חנוני נרו מבחוץ וכו' ואי כחו דגמל הוא אמאי חנוני חייב. וכי האי גונא אמרינן לעיל [י"ט ע"ב] גבי דלי ותרנגול. הכא במאי עסקינן בשעמדה. דלאו כחו דגמל הוא. עמדה וסכסכסה לא כל שכן. שאם עמדה במקום אחד ולא סכסכה, ומשם הולך האור מנסר לנסר, הדר קושיין לדוכתיה אמאי חייב בעל גמל, והא לאו ממונא דבעל גמל הוא, וכחו נמי ליכא. אלא ודאי בשעמדה וסכסכה קאמר כלומר עמדה כאן מעט וסכסכה ועמדה כאן [מעט] וסכסכה, אם כן לאו כל שכן הוא, והא כחו [הוא] וסכסוך יתירא הוא. אלא בשעמדה להטיל מימיה. והיתה עומדת מעט ומשתנת, עומדת מעט ומשתנת. ועל ידי אותן הלוכין ועמידות סכסכה כל הבירה כלה.
<h2>דף כב:</h2>
רישא אע"ג דאנוס הוא בעמידותיה וסכסוכיה, פושע הוא באפושי טועניה וכחו דגמל [הוא]. סיפא בעל גמל ודאי אנוס הוא בעמידותיה, דהא לא אפיש בטועניה אלא כדי רוחב רשות הרבים שהוא ברשות, ובעמידותיה אנוס הוא, אבל חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי וכו', וממונא דחנוני הוא. ת"ש היה גדי כפות לו. פי' לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף עמו, עם הגדיש, חייב תשלומין על הגדיש ועל הגדי, דלא קם ליה בדרבה מיניה, שהרי היה יכול להציל את עצמו.
עבד כפות לו וגדי סמוך לו וכו' פטור. על הגדי ועל הגדיש, דקם ליה בדרבה מיניה על העבד. תמיה לי מאי שנא בגדי בין כפות לשאינו כפות, ואם תאמר בגדי נמי שאינו כפות אמרינן איבעי ליה למיזל, אכתי גדי סמוך לו דסיפא מאי אתא לאשמועינן אפי' כפות נמי הא קם ליה בדרבה מיניה. ואפשר או גדי סמוך לו קאמר, ותרי גוני פטורא קתני, שאם היה שם עבד פטור על הכל משום עבד, ואם אין שם עבד ויש שם גדי וגדיש והגדי אינו כפות, מכל מקום פטור על הגדי שהיה לו לברוח, דגבי בהמה נמי אמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל כדאמרינן בשור פקח ביום לענין בור שהוא פטור [נ"ב ע"ב]. לא צריכא בגדי דחד וגברא דחד. מהו דתימא הוה ליה מיתה לזה ותשלומין לזה וליחייב, קמ"ל כיון דניתן להצילו בנפשו לכל אדם הוה ליה מיתה (לזה) ותשלומין לחד.
<h2>דף כג.</h2>
בשלמא למאן דאמר אשו משום ממונו היינו דפטר ביה רחמנא (ממון) [טמון]. דאשכחן פלוגאתא בנזקי ממונו, כדאשכחן בבור דפטר ביה אדם וכלים ופסולי המוקדשין [י' ע"א], (והם) [וה"ה] (הכי) [הכא נמי] פטר טמון באש. אלא למאן דאמר אשו משום חציו, היכן מצינו [פטור] בנזקי אדם, והלא אף הישן חייב דהוה ליה כטמון.
וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו מאי בינייהו. כלומר קס"ד דבין לקולא בין לחומרא קאמר(ת) [דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו], אם כן מאי בינייהו, ושני ליה לא, אלא דיהבינן ליה חומרי חציו וחומרי ממונו, ומאי ניהו לחייבו בד' דברים. ואיכא נמי טמון באותה חצר, וכל הנך שינויי דשנינן לריש לקיש, אלא שבא להוסיף על מה שאמרנו.
מאן חייב חייב בעל כלב וליחייב בעל גחלת. נראה לי דלריש לקיש הוא דמקשי דאמר [כ"ב ע"א] על שאר הגדיש כוליה פטור, והכי מקשינן וליחייב נמי בעל גחלת אשאר גדיש דממוניה הוא, דאי לר' יוחנן כיון דחצי כלב הוא אמאי ליחייב בעל גחלת. ויש לומר דאפי' לר' יוחנן מקשי, דכל אשו בפשיעה חציו הם כדכתיב כי תצא אש, מעצמה, וקרי ליה מבעיר, הילכך שניהם פשעו בגחלת זו וחצי שניהם היא. מיהו קשיא לי בעל גחלת אמאי חייב, והא אמרינן בפרקא קמא [ט' ע"ב] שאם מסר גחלתו לחרש שוטה וקטן פטור. ונראה מכאן שלא פטרו בגחלת ליד חרש שוטה וקטן אלא היכא דאיכא צבתא דחרש [שוטה וקטן], אבל היכא דליכא צבתא דחרש אחרינא וגחלת דידיה בלחוד נפקא והזיקה חייב, [ו]משום הכי אקשי ליה וליחייב נמי בעל גחלת. והוה מצי לתרוצי אין הכי נמי, אלא הכא כגון דחררה וגחלת וגדיש דחד נינהו. אלא דאתא לאשמועינן דשמור יתירא בעי במקום שנזקי הכלב מצוין שם, דלא סגי ליה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדסגי לשן דעלמא כדאיתא בפ' הכונס [נ"ה ע"ב], מפני שהכלב רעב ודרכו לחתור ולחפש אחר מאכלו.
אמר רב מרי זאת אומרת סתם דלתות נעולות חתורות הן אצל כלב. ולגבי שמור גחלת סגי ליה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, דהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב [שמות כ"ב] המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר, אבל לגבי שן דכלב לא סגי ליה בהאי שמור, דאי הוה סגי [ליה] בעל כלב נמי אמאי חייב. דלמאן דאמר [ב"מ ל"ו ע"א] תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, האי אע"פ שלא שמר כלבו, מכל מקום חתירת דלתו של זה אונס הוא לו. ולמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב האי מכל מקום משונה הוא בחתירתו, וחצי נזק בעי שלומי, אלא ש"מ סתם דלתות חתורות הן אצלו ואורחיה הוא. פי' אחר לפי שאמרנו ששימר זה את גחלתו ובא הכלב וחתר הדלת ונכנס, אמר רב מרי ואלו שמר זה את כלבו ונעל הדלת בפניו וחתר הכלב את הדלת, הלא גם בעל הכלב פטור, אם כן מאי פסקא לחייב בעל כלב, וליתני נמי חיובא גבי בעל גחלת ונטורא גבי בעל כלב, אם שימר זה את כלבו ולא שמר זה את גחלתו, דהויא לה חיובא יתירא. אלא ש"מ מתני' בששמרו שניהם זה כלבו וזה גחלתו בנעילת דלת בפניהם, ובעל גחלת פטור ובעל כלב חייב, שסתם דלתות חתורות וכו', ושמירת כלב אינה אלא בקשירה. ואיכא דמקשי הכא, כיון דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב, מעתה גבי גחלת נמי פשיעותא היא, דהא שכיחי כלבים טובא, והכי אמרינן בפרק שור שנגח [נ"ב ע"א] גבי בור, כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוה ונפלו ביה שורים, דאי שכיחי גמלים פשיעה היא גבי שורים, והכא נמי אע"ג דנעילת דלת שימור הוא אצל רוח מצויה, פשיעה היא אצל כלבים דשכיחי טובא. ולאו מילתא, דהתם בור [לאו] ברשות היא, ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעה היא לגבי שוורים, אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרו דלא ליזקו.
ואוקימנא דאכלה בגדיש דבעל חררה. נמצא אע"פ שהוציאה ממקום פטור, שהרי אמרנו שהחררה לא היתה בבית בעליה, כיון שאכלה במקום חיוב חייב. ועל זה אמרנו תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמיא. כלומר אע"פ שהוציאה ממקום פטור והוליכה בפיו עד מקום החיוב, נחשוב את פיו כאלו הוא בחצר הניזק (מיד) [עוד]. והא דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמיא או לא בכי האי גונא [בלחוד הוא] דאיבעיא להו. והאי דאמרינן ואי כחצר המזיק דמיא שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דעת המקשה בלבד היה, שהיה רוצה לדמות כל אכילת פרה לזאת, מפני שכשהיא נוטלת האוכל מחצר הניזק עדיין אינה חייבת, מפני שלא הפסידתו וגם לא נהנית ממנו עד שתלעס אותו, ואם כן הרי הוא כמו שנטלתו ממקום (פטור) [חיוב] והוליכתו למקום (חיוב) [פטור] ואכלתו שם. ומה שתרץ בעל הגמ' כגון שנתחככה בכותל להנאתה וכו', לא לענין דעת השאלה הראשונה השיב, כי הבעיא לא היתה בענין זה כאשר פרשתי, כי הנוטלת אוכל(ת) מחצר הניזק ואוכלת שם פשיטא לן דפי פרה כחצר הניזק, כי מיד היא נהנית בנטילתה ומיד ההפסד מתחיל במאכל. אלא שהמתרץ לדברי המקשה השיבו, כלומר לדבריך שאתה מדמה כל נטילת [פי] פרה לנטילת חררה, וקשיא לך אי כחצר המזיק דמיא שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, משכחת לה כגון שנתחככה [בכותל] וכו'. מיהו אנן בנטילה אחרת לא מספקא לן ולא מידי כדפרישנא. וכל הנך (תיובתא ראיתי) [ת"ש דמייתי] בשמעתא כעין הבעיא נינהו שאינן אכילה, כי האכילה בחצר הניזק [כבר ביארנו דפשיטא דכחצר הניזק] דמיא, מפני שהנאתה והפסד האוכל מתחיל מיד, ולפיכך לא הביאו ראיה מן השן השנויה במשנה ובתוספתא, אלא מן השן הנושכת ואינה נהנית גם הנזק אינו מתחיל מיד.
<h2>דף כג:</h2>
השיך בו את הנחש. כגון שנטל יד חברו והכניסה לתוך פיו של נחש.
הני עיזי דשוקא מתרינן בהדייהו תלת זימני. מודעי' להו דאי לא נטרי(') להו מכרחי['] להו למשחטינהו אפילו בלא יומא דשוקא. ומכל מקום בהנך תלתא זמני חייב על השן ועל הרגל, אבל טפי לא משהינן להו, דכיון דלשחיטה קיימי אמרינן להו תיבו אמסחתא וקבילו זוזיכו, ולא (מתרי') [ממתינין] בהו עד יומא דשוקא, אבל בעיזי אחריני לא אמרינן להו הכי אלא כל אימת דמפסדי משלמי.
<h2>דף כד.</h2>
איבעיא להו שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא. והוא הדין דקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר שלשה (ימים) [פעמים], אלא משום דפסקינן הלכה כר' יהודה דאמר שלשה ימים.
ת"ש וכו' הרי כאן שלש עדיות והן עדות אחת להזמה. שלש עדיות שאע"פ שנמצא אחת מהן זוממת או אפילו שתים מהם, השלישית קיימת ומשלם חצי נזק על פיהם, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אבל הן עדות (להזאה) [אחת להזמה], לענין נזק שלם שהוא פטור והן פטורין, מפני שנזק שלם אינו מתקיים בפחות משלשתן. ואם הוזמו כולן מיהא משלמין צד העדה בין שלשתן. אי אמרת בשלמא ליעודי תורא. ואפי' באו כלן ביום אחד הוי מועד, משום הכי משלמין המועדות, דהא ידעי הני בעדות הנך וליעודי אתו.
<h2>דף כד:</h2>
אלא אי אמרת ליעודי גברא, הא לא ידעי הני בהני, ולימרו הנך קמאי מנא ידעינן [דבתר] (דא)תרי ותלתא יומי אתו הנך בתראי ומיעדי ליה, אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן. אמרי[נן] וליעודי תורא מי ניחא לימרו הנך בתראי נמי אנן מנא ידעינן דמקמי דידן באו והעידו עליו. כלומר אפילו בתראי, וכל שכן קמאי דיכלי למימר אנן מנא ידעינן דלבתר הכי אתו הנך ומייעדי ליה. אבל אי ליעודי גברא [בעינן] (בתר) הנך בתראי לא מצו למימר מנא ידעינן דאתו קמאי מקמי דידן, דהתם ודאי כיון דאיכא שהות טובא ביני ביני קלא אית להו לקמאי, אבל אי ליעודי תורא ואתו כלהו בחד יומא, מצו למימר מנא ידעינן דאסהידו ביה הנך קמאי.
לא צריכא דקמרמזי רמוזי. האי פירוקא לא קאי אלא ליעודי תורא, דכיון דבחד יומא קאתו, ואפשר דעד דלא נפקי הנך קמאי מבי דינא אתו הנך בתראי, משכחת לה דמרמזי רמוזי אהדדי, ומיחזי ודאי דידעי בסהדותא דהדדי. מיהו קשיא לן בין ליעודי תורא בין ליעודי גברא לימרו כולהו מנא ידעינן דנגח נגיחה רביעית, דהא לא משלם נזק שלם עד דנגח נגיחה רביעית. והאי לאו קושיא היא, דהא מכל מקום מועד משוו להו, והני ידעי בהני, וכי נגח נגיחה רביעית גמרי' לדיניה בנזק שלם על פומא דהנך קמאי, ואינהו נמי לא מחיבי אלא (דינא) [היכא] דנגח נגיחה רביעית ואיחיב נזק שלם אפומיהו והדר איתזמו.
רב אשי אמר כשבאו רצופין. בין ליעודי תורא בין ליעודי גברא משכחת לה, בשבאו כלם עם כת ראשונה ועם כת שניה ועם כת שלישית, דמחזי ודאי דמלתא ידיעא הות להו לכולהו, וכיון דאיתזמו כולהו אברירא מלתא דשהדא [חדא] הות להו.
רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. אתרויהו נמי קאי, דכיון דאין מכירין את השור (ד)לא מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא אתי, שהרי חצי נזק אינו משתלם אלא מגופו. ואי קשיא לך הא אמרינן באידך פירקין [ל"ה ע"ב] אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין. התם דאיתינהו לתרויהו (מיחת) [מיהת], אבל הכא דלא ידעי אי איתיה אי לא, אלא דשיילינן למריה אם איתניהו לכולהו תורי בבית זה או לא, ואמר אין איתנהו, דאמרי ליה אם כן תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך, מיהו חצי נזק אפומיה לא משלם. ור"ח הוסיף לפרש ואמר דלבסוף מיהא כי אתיא כת רביעית אתו הנך קמאי וידעי ליה ואמרי הוא ניהו דנגח הני נגיחות, וגמרי ליה לדיניה נזק שלם אפומא דקמאי [כד] (ו)אתאי כת רביעית. ונראה מזה הפירוש, דאי לא ידעי ליה בסוף לא משלם נזק שלם. וטעמא דמילתא משום דליעודי תורא מיהת בעינן, ואי לא ידעי ליה נהי דגברא מיעד, תורא לא מיעד, והשתא דידעי ליה אייעדי להו תרויהו.
איבעיא להו המשסה כלבו של חברו בחברו מהו. פי' לוי שסה כלבו של ראובן לשמעון, לוי ודאי פטור דגרמא הוא, ראובן שהיה בעל הכלב מאי, מי אמ' ליה מאי איבעי ליה למעבד, או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה דמשסו ביה וכו', כלומר אתה פושע בשמירתו.
מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב. מדלא קתני פטורין, [לא] אימא פטור אף משסה. כלומר דילמא האי תנא חמיר ליה משסה מבעל כלב, ומשום הכי לא איצטריך ליה למתני אלא המשסה, וכ[יו]ן דמשסה פטור, כל שכן בעל כלב. הא דאיבעיא לן המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי, ומייתי' מיהא מתני' שסה בו כלב וכו' פטור, מאן פטור לאו פטור משסה וחייב בעל כלב. קשיא לן, מכדי התם בשהמית אדם קא מיירי, אם כן בעל כלב אמאי חייב, והא תנן [ל"ט ע"א] שור האיצטדין אינו חייב מיתה. ולא היא, נהי דאינו חייב מיתה, כופר מיהא משלם במועד, מידי דהוה אמועד ליפול על בני אדם בבורות דפטור ממיתה וחייב בכופר [מ"ד ע"א], וכן לנזקין חייב בתשלומין. מיהו קא מיבעיא לן כיון דעל ידי שסוי קא עביד מי מיחייב בעל כלב או לא, ובמועד הוא דאיבעיא לן, והיינו דאמרינן כיון דידעת דמשסי ליה ומשתסי.
<h2>דף כה.</h2>
מדין קל וחומר כיצד ואביה ירוק ירק בפניה קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין וכו'. קשיא לי מאין לו לתנא (ולשכינה) [דלשכינה] י"ד ימים בעי למימר, (קא) דילמא לשבעה עצמן קאמר ואין כאן דיו. אלא מדכתיב בתריה תסגר שבעת ימים, ואי דלז' ימים בלחוד קאמר קל וחומר, לא הוה צריך טפי, אלא ודאי לאשמועינן דיו הוא, ואתא בקל וחומר מיתי' ליה לי"ד, ולהכי כתיב תסגר שבעת ימים כלומר דאמרינן דיו.
מה טהור בטהור. פי' רוק דקיל. טמא בטמא, פי' בזב. (י)טמא בטהור דהיינו קרי אינו דין וכו' וקמייתי לה בין למגע בין למשא. כדאיתא בפ' קמא דכלים [מ"ג], ומייתי' לה לקמן.
מאן תנא דשמעת ליה שכבת זרע של זב מטמא במשא מקל וחומר לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע דתניא וכו' ואפילו ר' יהושע לא קא' אלא משום [דאי אפשר לה בלא] צחצוחי זיבה הא לאו הכי לא דריש קל וחומר. ומאי איכא בין צחצוחי זיבה לקל וחומר, דלמאן דאמר משום צחצוחי זיבה סותר יום אחד, ומאן דמייתי ליה מקל וחומר לא סתר לה כלל, דהא מרוקו מייתי לה, מה רוקו לא סתר, אך קרויו לא סתר. כך ראוי לפרש אע"פ שהלשון אינו מחוור לזה הפירוש, משום דמשמע דמאן דמייתי לה מקל וחומר חמיר ליה מדר' יהושע דקאמר משום צחצוחי זיבה, ואנן הא ברירנא דלאו הכי הוא, דכיון דדרשינן דיו והאי תנא מייתי מרוקו, דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
<h2>דף כה:</h2>
מה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת. פי' הרב ר' שלמה ז"ל פכים קטנים שאינו יכול להכניס אצבעו בהן והן של חרס שאינן מטמאין מגבן, ואע"פ ששערו מטמא, אי נמי שיכול להסיטו, הני מילי בכלי שיכול ליגע בבשרו, אבל כלי שאינו יכול ליגע בבשרו לא, דכתיב [ויקרא ט"ו] והנוגע בבשר הזב את שאיפשר לו ליגע בבשר. וזה דרך סברא. אבל הגאונים לא פירשו כך אלא פכים קטנים אפי' (שלא) של עץ קאמר, ובמדרס קת', דפכים קטנים אינן ראויים לישיבה, ואפי' יחדם לישיבה לא כלום הוא, ואע"פ כן טמאים באוהל המת אפילו של חרס, דכל כלי פתוח קרינא ביה. (והא) [והכי] קאמר מה פכים קטנים שטהורין במדרס הזב שהרי אין ראוי לישיבה, [טמאים באהל המת] מפץ שהוא טמא (באהל) [במדרס הזב] שהרי ראוי לישיבה אינו דין שיהא טמא באוהל המת. והוא הדין לכל פשוטי [כלי] עץ שמיוחדין לישיבה, הואיל וטמאין במדרס הזב (שרץ) טמאין באהל המת.
אהני דיו לאפוקי טומאת שבעה. דהא ממפץ דזב מייתי לה, שאינו אלא טומאת ערב. הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקים באתרה. שאע"פ שלמדין אותו מן השרץ, ודבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה, והשרץ אינו אלא טומאת ערב, אפי' הכי אוקים באתרה דהיינו טומאת מת שהיא שבעה. אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר. אמאי טמא מפץ טומאת שבעה.
אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. וטהרתם קדריש, דקרא יתירא הוא. איכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא נמי קאי, לעולם מפץ במת קא', ודקאמרת דיו הא כתיב וטהרתם. ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דתנא מפץ בשרץ מייתי לה ואתי מת בגז' שוה, ואע"ג דמשרץ ילפינן לה אמר קרא וטהרתם, אבל מעיקרא דמייתי לה מפץ במת מזב בקל וחומר לא אמרינן לה הכי, דליכא למימר כל טומאות שאתם מטמאין במת, כיון דמקל וחומר אתי לאו מטמאות שאנו מטמאין במת היא, אבל גזירה שוה כמאן דכתיבה דמיא. ולא נהיר דהא מכל מקום מקל וחומר הוא. אלא דאיכא למימר כיון דבגד ועור במת ושרץ מופנים הם ודאי לגזירה שוה אתו, [לא] אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ, הילכך על כרחיך כמאן דכתיב ביה במת דמי, ואמר קרא וטהרתם.
<h2>דף כו.</h2>
ויהא אדם חייב בכפר מקל וחומר. פי' אם המית אדם שלא בכונה.
הא דאיבעיא לן אי איכא כופר ברגל אי לא. קשיא לן מאי טעמא לא אייתי ליה ממתני' דשור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב] דקתני היה אביו או בנו בתוכו משלמין את הכופר, ומוקמינן לה [מ"ח ע"ב] במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירקא ונפל דהויא לה רגל, וכן במתחכך (לכותל) [בכותל] להנאתו [מ"ד ע"א] דהויא ליה שן. ואיכא למימר משום דהתם לאו מוכחא מילתא [ד]בכי האי גונא ואוקמתא בעלמא היא, ודילמא לא הכי היא, ומסקנא לא הכי הוא ומקטל נמי קטלי ליה, ולא איצטריך ליה לתנא אלא לחיובי לגברא כי רישא דבנזקין קא מיירי. תדע דהא לא מותבינן לה לרבה דאמר [מ"ג ע"א] מועד שלא בכוונה פטור מן הכופר, אלא ודאי משום דהויא מימרא ומימרא לרבה לא סבירא ליה.
ומייתינן לה בקל וחומר מרגל. מה רגל שברשות הרבים פטור ברשות הניזק (חצי) [חייב] כופר, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם, אלמא איכא כופר ברגל. לא מנזקין דרגל מייתי לה. מה רגל שברשות הרבים פטור לגמרי, ברשות הניזק נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר, אינו דין שברשות הניזק כופר שלם. אי מנזקין מייתי לה איכא למיפרך מה לנזקין שכן ישנן באש, ומשום הכי רגל בחצר הניזק משלם נזק שלם, תאמר בכופר שאינו באש. ופשוט' היא.
מה התם נזק אין דברים לא הכא נמי נזק אין ד' דברים לא. דבעי דומיא דכי יריבון אנשים (וכתיב) [דכתיב] שבתו יתן ורפא ירפא, וכתיב וכי ינצו אנשים והתם כתיב עין תחת עין וכו' כויה תחת כויה דהיינו צער. וכתיב נמי [ויקרא כ"ד] כי יתן מום באדם כן ינתן בו, יתן ודאי בכונה משמע, ואם פשע הרי הוא כמתכוין לענין ד' דברים.
<h2>דף כו:</h2>
מנא הני מילי. דנזק משלם אפילו באונס. אמר קרא פצע תחת פצע וכו'. אני תמה מה ראו לדרוש מזה והניחו מקרא הראשון עין תחת עין שן תחת שן, וכי מה היו צריכין כל אלה לנזק לבדו. ועוד כי זה [הפסוק] פצע תחת פצע דורשין ממנו צער במקום נזק ודורשין ממנו לחייבו על השוגג כמזיד, ושוגג כמזיד לא יבא כי אם על הנזק לבדו, אבל על הצער שעמו לא יבא, נמצא מקרא זה נדרש לחצאין. ויש לומר כיון דשאר דברים של חובל דהיינו שבת וריפוי ובשת בעינן כונה או צד פשיעה מקראי, צער נמי לא מפלגי ליה מיניהו. ולקושיא האחרת גם כן יש טעם, כי עין תחת עין שן תחת שן וכו' כל אותו הפסוק לגופיה איצטריך, כדי לשום את הנזק לפי מה שהוא, שאם לא [כתב] אלא האחד היינו שמין כל הנזקין בו בין גדולים בין קטנים, ולכך נכתבו כל אלה שיש בהן גדולים וקטנים ובינונים, כדי שישומו אותם לפי מה שהם. ורמיזא הא מילתא פרק החובל [פ"ג ע"ב].
היתה אבן מונחת לו בחקו וכו'. בין הכיר בה בין לא הכיר בה לענין נזקין חייב, אע"פ שיש כאן אונס, לענין ד' דברים פטור.
[לענין גלות פטור]. דכתיב [במדבר ל"ה] או השליך עליו כל כלי, וכתיב [דברים י"ט] ואשר יבא את רעהו ביער וכו', דמשמע שהוא מתכוין למלאכתו והלכה לה על רעהו.
לענין עבד פלוגתא וכו'. קשיא לי מאי שנא הני ממושיט ידו למעי שפחתו וסמא עובר שבמעיה שאינו יוצא בו לחירות, כדאיתא בקדושין [כ"ד ע"ב] דדרשי ביה רבנן ושחתה שיהא מתכוין לעין. עוד קשיא לי הא כתיב [שמות כ"א] כי יכה איש את עין עבדו דמשמע שמתכוין להכותו. ואיכא למימר כיון דכתיב לחפשי ישלחנו, ישלחנו דכתיב לבסוף רבויא היא, וכי היכי דמרבינן ביה [קדושין כ"ד ע"ב] ראשי אברים, הם הכי [נמי] מרבינן מיניה אע"פ שאינו מתכוין לשחת ולא להכות. מיהו הא קשיא לי מאי שנא ממושיט ידו למעי שפחתו וכו', דהא בעו רבנן שיהא מתעסק בעין, (וכאילו) [ובאילו] אינו מתעסק כלל. ואיכא למימר דרבנן לא בעו מתעסק בעין, אלא שאם רואה אותה ולא נזהר בה זהו השחתה, פרט לעובר שאינו רואה אותה כלל. ויש טעם יפה מזה, דהא דפטרי רבנן בעובר לאו משום דבעינן מתכוין לעין ולא לראותה, אלא דמשמע להו הכא ושחתה פרט לעינו של עובר שהיא מושחתה כבר, שעדיין לא נפקחו עיניו ולא נשתמש בהן מעולם.
נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע [וכו'] לענין גלות פטור ואשר לא צדה. נראה לי דלשון צדדין דרשי ליה פרט לזה שזורק לצדו, והיה לו לחוש שמא תלך האבן יותר ממחשבתו והתורה עשאהו קרוב למזיד. אבל לענין ד' דברים דמי לאונס (ודמי) [ולא דמי] לפשיעה ופטור, דלא הוי דומיא דכי יתן מום בעמיתו עד דהוי פושע גמור.
נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תנוח, הואיל ולמלאכה נתכוין, שהרי אמר הריני זורק ארבע ואם תנוח משם [והלן] רוצה אני, והרי נעשית מחשבתו. אבל שתים וארבע אפילו אמר כך לא אמר כלום, שאין עיקר מחשבתו למלאכה. וה[י]כא דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח יש לומר שהוא פטור, מפני שלא נעשית עיקר מחשבתו, ארבע בכלל שמונה ולא שמונה בכלל ארבע. ויש מחייבין דומיא דנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה.
הא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור. אומר אני כל שכן הראשון שהוא פטור, [שאני] אומר שמא לא היה נשבר, מי לא אשכחן אמדוהו למיתה וחיה פטור [סנהדרין ע"ח ע"ב], הכא נמי פטור, ושני נמי פטור כיון דאמדוהו לשבירה מימר אמר מנא תבירא תברי. ושמעתא אחריתי נראה לי שהמסלק את הכרים פטור, משום דהוי גרמא בנזקיה. ואיני משוה עם הרב ז"ל בזה.
<h2>דף כז.</h2>
נפל מראש הגג ברוח מצויה ונתקע באשה והזיקה חייב בד' דברים נזק צער רפוי ושבת, אבל בשת לא. וביבמתו לא קנה. אע"פ ששנינו [יבמות נ"ג ע"ב] הבא על יבמתו בין בשוגג וכו', אפילו הכי בעינן שיהא מתכוין לשום ביאה בעולם. נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה, אונס הוא ופטור בד' דברים, אבל ברוח מצויה פושע הוא וחייב בד' דברים חוץ מבושת.
ואם נתהפך עליו, שכבר נתכוין להזיקו, חייב אף על הבושת, דכתיב [דברים כ"ה] והחזיקה [במבושיו וכו'], כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש. הא מילתא הות קשיא לי טובא, וכי אין בשת בכלל הנזק והיכן מצינו נזק שאין בו בושת, וכשנתכוין להזיק הרי נתכוין לבייש, עד שראיתי בירושלמי בפרק החובל [ה"א] הכהו במקום שאינו נראה וצבת נותן [לו] שתים צער ורפוי אבל בשת לא, אלמא איכא נזק בלא בשת והוא מקום שאינו נראה, הילכך איכא לפרושי הכי שאם נתכוין להזיקו במקום שאינו נראה והזיקו במקום הנראה חייב אף על הבשת. על בגדו ונשרף חייב. אפילו בפניו, ולא אמרינן (לך) [ליה] היה לך להציל את בגדך.
בעי רבא עבדו כפות בפני רבו כגופו דמי. והיה (לך) [לו] להצילו הילכך לא מיחייב ביה לא מיתה ולא תשלומין, או כממונו דמי וחייב מיתה עליו ופטור מן התשלומין. אם תמצי לומר כגופו דמי שורו בפני רבו מאי, כיון דבעלי חיים נינהו חביב עליה כגופיה ומיבעי ליה (לאצלויי) [לאצוליה] ופטור, או כממונו דמי וחייב. ותמיה לי טובא מאי קא מיבעיא ליה, אטו שורו חמור עליה מראשי אברים, דאמרינן [צ"ב ע"א] סמא את עיני קטע את ידי וכו' אפילו על מנת לפטור חייב, ולא אמרינן היה לו להציל את עצמו. [ודילמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל את עצמו] ממנו, וכי איבעיא לן בשורו כגון שהיה יכול להצילו.
המניח את הכד. פתח בכד וסיים בחבית. פי' חבית גדולה מכד, כדאמרינן במסכת יום טוב [ט"ו ע"ב] יצתה כת ראשונה אמר(ה) הללו בעלי חביות, יצתה כת שניה אמ' הללו בעלי כדים. היינו כד היינו חבית. פי' צורה אחת הם ותשמיש אחד, אלא שזה גדול וזה קטן. ומאי נפקא מינה. כלומר ומה הועילה משנתינו ללמדנו כך. למקח וממכר. שאע"פ שהתנה לו חבית נותן לו כד, הואיל וממינו היא. והיכי דמי אלימא וכו' [לא צריכא דרובא קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא ומיעוטא קרו לחביתא כדא. וזה מכר לו שם חבית. מהו דתימא זיל בתר רובא וניתב ליה גדולה, דהא אמר ליה חבית. קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. ויהיב ליה קטנה, דהא איכא מיעוטא דקרו חביתא]. לא צריכא וכו'. ולא גרסינן קמ"ל דאין הולכין בממון וכו', אלא אפילו לרב דאמר הולכין, הכא כיון דחד מינא וחד תשמישא היא ואיכא מיעוטא דקרי לכדא חביתא יהיב ליה כד, והיינו דאשמעינן תנא דמתני' דכד וחבית חד גונא נינהו. אי נמי האי [ד]קאמר דאין הולכין בממון וכו' אפילו לרב דאמר בעלמא הולכין.
<h2>דף כז:</h2>
הא דאקשו בגמ' אמאי פטור איבעי ליה עיוני ומיזל, קשיא לן למאן דאמר [כ' ע"א] כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור והוא רב, אמאי אקשי' הכי. ואיכא למימר דלא אמר רב הכי אלא בבהמה, אבל באדם לא מיבעי ליה לשנויי במידי.
הא דאמר ר' אלעא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. קשיא לן אם כן האי סתמא דלא כר' מאיר דאמר [כ"ט ע"א] נתקל פושע הוא. ואיכא למימר דלא אמר ר' מאיר אלא בשנתקל, אבל כי האי גוונא לא, כדאמרינן בענין ראשון ודאי פושע הוא כר' מאיר ושני מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד [ל"א ע"א], אבל משום נתקל פושע הוא לא מיחייב. עוד קשיא לי לר' אלעא הא דאמרינן גבי בור [נ"ב ע"ב], שאפילו שור פקח ביום פטור דאמרינן איבעי ליה לעיוני ומיזל, וכל שכן לענין נזקין. ואיכא למימר שאני בור ברשות הרבים דאית ליה קלא ואית ליה לעיוני, אבל כד והדומה לו דאקראי בעלמא הוא ולא איבעי ליה אסוקי אדעתיה דמנחי ליה ברשות הרבים, לא, שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. (ולרב ושמואל) אי נמי דוקא קאמר בשור פקח ביום דאיבעי ליה עיוני, אבל באדם לא אמרינן הכי שאין דרכו להתבונן בדרכים. ולרב ושמואל דאמרי דרכו להתבונן בדרכים, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והוזק בהן אדם בלילה חייב, ביום פטור, ולר' אלעא אפילו ביום חייב. וקשיא לן לרב ושמואל ור' יוחנן אטו לית להו נתקל אנוס הוא. וניחא לן, סבירא להו דכי אמרינן אנן כי (הוא) [הכי] הני מילי כשישא משא על כתפו או שהוא מנהיג בהמה שהוא טרוד בהם, אבל בלאו הכי פושע הוא.
הא דאמרינן לרכובה שלש ולבעיטה חמש וכו'. פרישו רבואתא דמי בשתא נינהו, כדאמרינן בירושלמי [פ"ח ה"א] הכהו בטומוס שבידו אינו נותן אלא בשת. ואע"ג דבשת ממונא הוא, כיון דאדם באדם הוא דלא שכיח, ובשת אע"ג דשכיח כיון דלית בה חסרון כיס כקנסא שויוה רבנן דלא מגבינן ליה בבבל, והכי איתא בפר' החובל [פ"ד ע"ב].
<h2>דף כח.</h2>
הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא. דאית ליה פסידא. עד האידנא לא גניב והשתא גניב. קשיא לי מנא ליה דעד האידנא לא גנב דילמא גנב, ואפילו הכי רביה לא בעי לאפוקיה ולאפקועיה שעבודיה. ואיכא למימר אי הוה גניב ליה עד השתא מאי איריא כלו ימיו אפילו לא כלו [ימיו] נמי איבעי ליה לאפקועי שיעבודא מיניה ולאפוקיה, [ו]אמאי לא, דהא אית ליה פסידא. ועוד קרא למה לי. אלא ש"מ דלא גניב ליה עד השתא והאידנא חשיד ליה בגניבותא, [דדוקא] בשכלו ימיו רשות בידו (להצילו) להוציאו על כרחו, ולהזיקו אם לא יוכל להוציאו [אלא] על ידי חבלא, אבל בתוך ימיו על כרחו להזיקו לא. והיינו דתמיהא לן אי עד האידנא לא גנב השתא מאי טעמא חשיד ליה ומאי טעמא שרינן ליה לאזוקיה ולאפוקיה על כרחיה. ושנינן עד האידנא הוה ליה אימתא דרביה, ואע"ג דחשיד עליה לא שרינן ליה לאזוקיה ולאפוקיה, אבל כלו ימיו שרינן ליה.
טעמא דנתקל הא שבר חייב. וקס"ד בממלא רשות הרבים חביות דאיכא פסידא, וקשיא לתרויהו. אי נמי בין בממלא בין בשאינו ממלא וליכא פסידא וקשיא לרב נחמן.
ת"ש וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר. וקשיא לתרויהו, דהכא ודאי פסידא איכא בנזק בעלה, קשיא לתרויהו. אי נמי במצות שאינה של חב(י)לות דליכא פסידא, וקשיא לרב נחמן. לא בשיכולה להציל וכו'. ואע"ג דאיכא פסידא חייב, כדאמר' לעיל בענין שור שעלה על גבי חברו וכו' היה לו לשמטו ולא שמטו.
ת"ש הרי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו' אמאי [ו]שלו לא הגיעו. הא נמי קשיא לתרויהו דהא איכא פסידא. אי נמי כיון דהוה יהיב להו מן הצד ובודאי לסוף תחזור לו הואיל ולא יניחו האמצעית, הרי ליכא פסידא בעבר(ה)ם באמצע, ומשום הכי שלו לא הגיעו דלא עביד איניש דינא לנפשיה, ובי דינא נמי לא מצו לאזדקוקי לרבים, ולדידיה נמי לא שרו ליה לאזוקי לשום אדם. ותריץ ליה לאו משום הכי אלא דינא הוא דלא שבקי לה לאמצעית.
רב אשי אמר כל מן הצד דרך עקלתון הוא וכו' ואכתי אמאי מה שנתן נתן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו, והשתא ודאי פסידא היא בלא דינא, ולמה ימתין עד שיניחוה מעצמם. אלא משום (דרביה וכו' ואכתי אמאי מה שנתן נתן ושלא הגיעו משום) דרב יהודה הוא. והא דאקשינן נמי מפיאה, הואיל ובתחילה אפקרה מדעתיה, אע"ג דהשתא שקלי לה שלא כדין כמי שאין לו פסידא חשיב לה, דהוא פשע אנפשיה דשבקה דלא באנפייהו, וזה הטעם עצמו לדרך הרבים דהוא פשע אנפשיה, והוא הביא את עצמו בכך.
<h2>דף כח:</h2>
והני מילי לענין קטלא. דכתיב והמת יהיה לו, במיתה קא מיירי, ומינה קא ממעט אדם. אבל מנזקין לא, דהא דרשי' [ירושלמי פ"ה ה"ו] בור בור בין למיתה בין לנזקין. ולא שייך למימר מיתה ונזקין אלא באדם, אבל בכלים לא שייך מיתה ונזקין, הלכך כלים ממעטי לגמרי.
ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל לא אפקרינהו ממונו הוא. קשיא לי לדעת רב מאי ממונו איכא, אי כשן הא אין הנאה להיזיקן, אי כרגל דשכיח הזיקיהו כרגל, תינח ברשות היחיד, ברשות הרבים (מאי ברשות היחיד) מיהא ליפטר כרגל. ועוד היכי שכיח הזיקיהו והלא אינם זזין ממקומם, אבל הרגל הולכת ודורסת ושוברת ומלכלכת ושכיח היזיקה. ועוד הלא רב מודה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שחייב משום בור כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה, ומאי שנא הני מההוא בור, והרי כשהניחן ברשות הרבים כמי שהפקיר רשותו הוא שיכולין בני אדם והבהמות ללכת סביבותם והבור שלו, וגם אילו שלו הם, וכמו שפטור באותו הבור על נזקי כלים ובמיתת אדם למה לא יהיה פטור באילו. ואיכא למימר שאני הפק[י]ר רשותו ולא הפקיר בורו מהנך, דההוא על כרחיה מבטיל ליה (סתם) [התם] ואע"ג דלא מפקר ליה לאו ממונו הוא, אבל הנך כיון דלא מפקר להו ודעתו למשקלינהו מהתם ממונו נינהו. וכקרן מועדת דמי, שדרכן להזיק כשור המועד, ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברשות הרבים, דהנהו ברשות קא אזלי התם ומאן דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה, אבל האי לאו ברשות קא מנח להו ודמי כ[מ]י שכונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה. אי נמי הכי קאמר רב היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא, ואהני ביה פשיעת גופו לחייבו בנזק שלם וברשות הרבים.
אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור דלא כר' נתן. אלא כרבנן דאמרי [נ"ג ע"א] שור שדחף את חברו בעל השור חייב ובעל הבור פטור, קסברי רבנן הדוחף הוא המזיק וכן המכשול הוא המזיק. ונראה לי דרב דאמר [לעיל] בהוחלק(י) (אחר) [אחד] במים דהוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקהו, סבירא ליה כר' נתן דשדי חיובא על בעל הבור, דאי כרבנן ליהוי מימיו של זה כאבן שנתקל בו וליחייב בעל המים, דהא כשורו דמי לדעת רב הואיל ולא אפקרינהו. מיהו קשיא אפילו לר' נתן בעל המים אמאי פטור לגמרי, והא אמר ר' נתן בעל השור משלם מחצה במועד ובעל הבור משלם מחצה ובשור תם רביע מיהת משלם. ואפשר דכי אמר רב פטור מנזק שלם קאמר. אי נמי שאני דחיפת שור ותקלת אבן דאהנו ביה בחבטא משום דמדלי ונפיל ואתי מרזיא, מה שאין כן בחליקת המים. ועוד כי החליקות עצמה לא תהיה אלא עם ערוב העפר והוא קרקע עולם. ושמואל סבר כוליה נזק משלם ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אלא מקום נזקו כשלו הוא, וכיון שלקה בתוך תפיסת מימיו של זה, שלו הוא הנזק כולו. ושמואל לטעמיה דאמר [נ' ע"ב] בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו.
במתכוין להורידה מכתפו. ונפלה מידו חייב, דפשיעה היא, שאין מתכוין להורידה אלא שנפשרה על כתפו פטור, דאונס הוא, ואונס דנזקין על ידי ממונו פטור, דפצע תחת פצע דמרב' מיניה [כ"ו ע"ב] לחייבו על אונס כרצון בנזקי גופו כתיב ולא בנזקי ממונו.
<h2>דף כט.</h2>
הא דקתני בברייתא באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפל[ו] והזיקו חייב, והוא הדין (לנזקנים) [לקנקנים], וסיפא נמי דקתני בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה פטור, הוא הדין לאבנו וסכינו ומשאו, אלא דבעא למתנא פטורא גבי היתרא וחיובא גבי איסורא.
בתרתי פליגי וכו'. ומאי מתכוין מתכוין ממש, אי נמי שנתכוין להורידה מכתפו ונפלה מידו דהיא פשיעה גמורה, שאין מתכוין כגון שנתקל, ור' מאיר מחייב בנתקל דקסבר פושע הוא. ומתכוין דחרסים כגון שנתכוין לזכות בחרסיה דלא מפקר להו, אבל שאין מתכוין לזכות בהם פטור דקסבר ר' יהודה מפקיר [נזקיו] על ידי אונס כגון זה שנתקל פטור, אבל מפקיר נזקין [שלא] על ידי אונס כגון החופר בור ברשות הרבים פלוגתא דר' יוחנן (ור' לקיש) [ורבי אלעזר] כדאיתה לקמן. והא דאמר רב לעיל לא שנו אלא (שנשטפו) [שנטנפו] כליו במים אבל הוא עצמו פטור וכו', אבשעת נפילה בלחוד קאי, דלגבי נזק גופו קרקע עולם נמי אהני ביה כדאמרינן לעיל ופטור מחצי נזק. ואפשר דרב סבירא ליה כאביי דבתרתי פליגי, מיהו שמואל לא סבירא ליה הכי, דאם הוחלק אחר במים בשעת נפילה קאמר כדאביי מאי בור איכא הכא, אלא ש"מ לאחר נפילה קאמר דהוו בור. והא דאמר רב הני מילי היכא דאפקרינהו לאו מקושיא דשמואל קאמר, אלא סברא דנפשיה קאמר. מיהו קשיא לי לר' יהודה דפטר אפילו הזיק בשעת נפילה משום דנתקל אנוס הוא, כיון דמכחו קא מזיק הוה ליה כגופו וקימא לן [כ"ו ע"א] אדם מועד לעולם אפילו באונס. ואי אמרת דשני ליה בין כחו לגופו היכא דאזיק באונס, והא אמרינן [כ"ו ע"ב] באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם שהוא חייב באונס נזק, והלא כחו באונס הוא. ואיכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא, דאיבעי ליה למשמושיה במאניה, אבל נתקל אנוס הוא לגמרי. וההיא דבבבא מציעא [פ"ב ע"ב] דאמרינן במעביר חבית ממקום למקום ושברה דאמר ר' יהודה (נושא) [שומר] חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר, ההיא נמי לאו כחו הוא שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו, וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו. אי נמי כיון דנתקל באבן או בגבשישות מחמתו נפל אמרינן בה, האבן היא [שגרמה] הנזק ההוא והאבן דחפו, וכמי שדחפו אדם אחר דמו.
אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה. שיהא פושע, דר' מאיר לא אמר נתקל פושע הוא אלא באדם. משכחת לה שהעבירה במים דרך שרעתה. פי' חלקלקות. אלא דאתקיל ואתקילא ביה גמלא. דהוא גרם ליה, ואם פושע הוא בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו.
<h2>דף כט:</h2>
אלא הא קמ"ל מפקיר נזקיו פטרי רבנן משום דאנוס הוא. והיינו דקאמר לאחר נפילה מחלוקת, כלומר במפקיר נזקיו שעל ידי נפילה פליגי רבנן משום דעל ידי אונס הוה, ולא הוו (כנזקין) [כנזקיו] אלא נזקין ממילא נינהו, אבל מפקיר נזקיו בכונה או על ידי פשיעה חייב. ולדעתיה דר' יוחנן דמפליג במפקיר נזקין לא הוה צריך למימר לעיל במתכוין לזכות בחרסיה, ויכול למימר הכא [ב]מתכוין לשוברה ונשאר שם הנזק חייב שאין מתכוין אלא שנתקל פטור, [ולא הוה ליה לחלק] אלא בין פושע לנתקל, כדאמרינן בשעת נפילה, אלא לתרוצי מתני' אפילו לר' אלעזר.
אמר רב אדא בר אהבה שהחזירה למקומה. וכשנתכוין לזכות בה נזקיו הם, וכשלא נתכוין לזכות בה כיון שהחזירה למקומה לא אסתלקו מעשה ראשון, ונזקין דראשון נינהו. משל דרב אדא בר אהבה וכו' מי דמי [התם לא אסתלקו להו מעשה ראשון] הכא (לא) אסתלקו מעשה ראשון. אע"פ שהחזירה למקומה.
אלא כגון שהפכה בפחות משלשה. סמוך לקרקע. יש מפרש אע"פ שלא הגביהה שלשה כי נתכוין לזכות בה זכה [בה] אפילו בהגבהת טפח, כדאיתא בעירובין [ע"ט ע"ב] בענין זכוי הערוב, דאמרינן ומזכה להן על ידי בנו ובתו וכו', ואמרינן עלה וצריך להגביה מעל הקרקע טפח. וכשלא נתכון לזכות בה כיון שלא עקר אותה מן הקרקע לא עשה ולא כלום. ויש אומרים כל לענין זכיה בנכסי הפקר בעינן שלשה טפחים, אי נמי לענין זכיה בנכסי חברו שלא מדעת חבירו בעינן ג' טפחים, ובענין עירוב הוא דאקילו בה רבנן, אי נמי מפני שדעת אחרת מקנה אותן שאני, והכא לענין זכיה בעינן ג' טפחים (דאקילו בה רבנן). מיהו [כיון] דנתכוין לזכות בה אע"ג דלא זכה בה הוה ליה כמפקיר נזקיו וחייב, אבל בשלא נתכון לזכות בה ולא זכה בה כיון שלא עקר אותה מן הקרקע מעשיו דידיה לא מנכרי כלל ופטור, דלאו נזקיו נינהו, (ולאו) [ו]כמפקיר נזקיו נמי לא הוי. ולאו מילתא היא, דהא תניא לקמן [ל' ע"ב] בענין ההופך את הגלל ואסורה משום גזל, דאלמא אותו ההופך קנאו. אלא מאי אית לך למימר או שהגבהה קונה בכל מקום אפילו פחות משלשה או נכסי הפקר שאני, וגבי עירוב נמי משום דרבנן הוא. עוד יש מפרשים בעירוב דלאו משום הקנאה הוא, אלא מושיבו על טפח כי היכי דליהוי מינכר בעירוב.
מצמצם מאי טעמא פטור לאו משום דהוה ליה בור ברשותו. כלומר כמי שהפקיר רשותו לילך בצדו ולא הפקיר בורו, ואם כן בור שחייבה עליו תורה היכי משכחת לה, על כרחך בור ברשות הרבים, דהיינו מפקיר נזקיו. ואיכא דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה בהדיא ממפריח שהוא חייב דהוה ליה כמפקיר נזקיו. ולאו קושיא היא דמפריח לאו מפקיר נזקיו הוא, אלא כשורו דלא טפח באפיה הוא, דאזיל ואתי ברשות הרבים ומזיק.
<h2>דף ל.</h2>
השופך את המים לרשות הרבים וכו' אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא (שנשטפו) [שנטנפו] כליו במים וכו' אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו. נוסח אחר כדו פשר, וקמיתא עיקר, שהרי נפשרה כדו לדברי הכל פטור כדאיתה לעיל [כ"ח ע"ב]. אלא הכי פירושא מדקתני מתני' השופך את המים לרשות הרבים ואוקימתא בנט[נ]פו כליו במים ש"מ דלא אפקרינהו, דאי אפקרינהו בין [לרב ובין] לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים, ולמאי שדנהו ברשות הרבים בודאי לעשות מהם טיט ורפש מעפר רשות הרבים [בדריסת רגלי האדם והבהמה], ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב, שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב, וגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו.
אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חד בימות החמה וכו'. פי' מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש, שאין הקרקע מתלחלח לעשות רפש עד שיובלעו המים כלן, לא דלא תמו מיא ועדיין הם בעין ולא נעשה בהן רפש, הילכך לגבי אדם קרקע עולם הוא ופטור. עוד השיב לו רב הונא, אם כן תרתי למה לי, כלומר דהא תנא ליה לעיל בנשברה כדו, וההיא נמי על כרחיך בדלא תמו מיא אוקמת לה, ואם כן תרתי למה לי, אלא ש"מ ההיא בדלא תמו מיא ובנטנפו כליו במים, והך בדתמו מיא ובנזקי גופו. ושני ליה חדא בימות החמה וכו'. גירסא אחרינא מסתברא דתמו מיא דאי לא תמו מיא תרתי למה לי. והכי פירושו, רב הונא גופיה קאמר [ליה] מסתברא דהך בתמו מיא ונעשו רפש ואפילו בנזקי גופו, וההיא דלעיל בדלא תמו מיא ובנזקי כליו, דאי תרויהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו תרתי למה לי, ושני ליה חדא בימות החמה וכו'. והראשונה יותר נכונה, דאי כאחרונה מאי מסתברא, והא כבר אקשי ליה דרפשו הוא וליחייב. ואם איתא להך נסחא הכי איתא, אלא מסתברא (דאי) [דהך] בדתמו מיא והך דלא תמו מיא, דאי [הכא] בדלא תמו מיא נמי תרתי למה לי. ועם כל זה הראשונה יותר מאושרת והמבין יבין. ואי קשיא לך מאי דוחקיה דרב לאוקומי לתרויהו בלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמה כרב הונא. ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך, ואי כדרב הונא ליתנינהו לתרויהו או בשופך או בנשברה כדו, וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו, אלא ש"מ דחד גונא נינהו, ושופך דומיא דנשברה כדו מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עבד איסורא, דהיינו בימות הגשמים דקעביד ברשות.
<h2>דף ל:</h2>
ותסברא כי איירי גלל מקמי דלישני רב נחמן בר יצחק. דהתם ודאי סברי' למימר למאן דאמר קנסו גופו משום שבחו לאלתר קנסינן, אבל השתא דשני רב נחמן דבדבר שאין בו שבח לא קנסו גופו ליכא למירמי גלל, מיהו איבעיא לן בדבר שיש בו שבח אי קנסי ליה לאלתר הואיל וסופו לבא לידי שבח, או דילמא כל זמן שאין בו שבח כגלל הוי ולא קנסו גופו.
והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי. ת"ק סבר קנסו גופן משום שבחן, אלא שאין מורין כן, והכי קאמר כל הקודם בהן זכה אגופן נמי, וכי אתי לקמן אמרינן ליה אסורה משום גזל אגופן. ורב אדא בר אהבה סבירא ליה כרשב"ג.
<h2>דף לא.</h2>
אמר רב' ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו. פי' בין דאתזק גופו דשני בגופו של ראשון בין דאתזק בממונו של ראשון, ושני חייב בנזקי שלישי דאתזק בגופו שלא שני אבל לא היכא דאתזק בממונו של שני, ואפילו בנזקי גופו דשלישי בממונו של שני, שהרי [לאו] בורו של שני הוא.
[מה נפשך אי נתקל פושע וכו']. ושני ליה לעולם נתקל פושע הוא, ומשום הכי ראשון חייב כי אתזק גופו דשני בין בגופו דראשון בין בממונו דראשון, דבורו של ראשון הוא, אבל שני לאו פושע הוא מפני שהיה לפניו במה יכשל והוא מכשול גדול והבא אחריו אי אפשר לראותו מפני הנפח שלפניו, וראשון מיהא חייב בין בגופו דראשון בין בממונו דראשון דהא פושע הוא וממונו בורו הוא וחייב. והוא דאתזק גוף השני, אבל אי אתזק ממונו פטור, דבור פטור על הכלים. ושני אגופו מיחייב, פי' אם הזיק בגופו מיחייב מפני שהיה לו לעמד ולא עמד, אע"פ שהוא אנוס בנפילתו, אבל אם הזיק בממונו פטור דמצי אמר האי בירא לאו אנא כריתיה. אי נמי ממונו הוא כרב, אמר האי ממונא לאו אנא שויתיה התם, דאנא אנוס הוא.
<h2>דף לא:</h2>
מיתיבי כלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן משמע בין דמזיקין בין דנזקין פטורין על נזקי ממונן, וקשיא לרבא מאי לאו אפילו ראשון וכו'. אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאתזק גופו דשני בין דאתזק ממונו דשני והוא דאתזק בגופו של ראשון, אבל אתזק בממונו לא, משום דנתקל לאו פושע הוא כרבנן, וממונו של ראשון לאו בורו הוא. ושני חייב בנזקי שלישי כי אתזק גופו דשלישי בגופו דשני, אבל אתזק ממונו דשלישי אפילו בגופו דשני פטור, מאי טעמא הוא גופו בור הוא שהראשון כרה אותו, דשני אנוס הוא, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, מיהו לענין נזקי גופו של שלישי חייב השני אע"פ שהראשון כרה אותו, עליו היה לסתמו שהיה לו לעמד ולא עמד. וברייתא דקתני כולן פטורין על נזקי ממונן בממון המזיקין קאמר ורבנן היא.
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא אלא לרב (הונא) גופו דשני מאי טעמא בור הוי ופטור על נזקי ממונו דשלישי, והא לא מפקר נפשיה.
אלא לעולם כלישנא קמא דרבא כר' מאיר קאמר לה דנתקל פושע הוא, וראשון חייב על נזקי גופו של שני בין דאתזק בגופו דראשון בין דאתזק בממונו, ושני חייב בנזקי שלישי דאיתזק בגופו דשני, אבל אתזק בממונו דשני לא, (דהא) [דאמר] האי בירא לאו אנא כריתיה, דשני אנוס הוא. וברייתא דקתני כולן פטורין על נזקי ממונן כגון שהוזקו כלים בכלים, דכל הכלים ודאי בורות הן ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. [ו]לשמואל אפילו לא הפקירן ולרב בשהפקירן, ומילתא פסיקא קתני דגופין בגופין כולן חייבין וכלים בכלים כלן פטורין. מיהו לרב משכחת לה חיוב אפילו כלים בכלים, בשלא הפקירן לנזקין, וכלים דשני בכלים של ראשון, דהא ראשון פושע הוא, אלא [ד]כולן לחיוב וכולן לפטור בעא למתני. ובשלא הפקירן איכא פלוגתא בין כלים דראשון לכלים דשני, דשני אנוס הוא וכליו אינן לא משום בורו ולא משום ממונו, דאמר(י') האי בירא לאו עלאי דידי רמי לסתומיה, ואי ממונא הוא לאו אנא [שדיתיה הכא] ולא עלאי דידי רמי לנטורי ולסלוקיה, אבל אגופו מיהת חייב שהיה לו לעמוד מהרה ולא עמד, שהרי סופו ודאי לעמוד משם. ואני סבור שיש כאן שגגה בהלכות הרב [רבנו] ז"ל, כי הוא מפרש דברי רבא על הדרך הראשון והוא על דעת ר' מאיר ולית הילכתא כותיה. והדרך השני בא על דעת חכמים גם על דעת שמואל דאמר כל תקלה בור הוא והלכתא כותיהו, ולא הוצרכו בעלי הגמרא להחזיר דברי רבא על הדרך הראשון וכדעת ר' מאיר אלא מפני הקושיא שהקשינו עליו מדברי רב, וכיון דלית הילכתא כותיה דרב אין אנו צריכין להעמיד דברי רבא כר' מאיר, ועוד דברייתא כפשטה אתיא כשמואל וכרב אליבא דרבנן דפטורין על נזקי ממונן (בין בממון) [של הנזקין, דאפילו גוף הניזקין בממון המזיקין וכ"ש ממון בממון], וללישנא קמא אוקמתא דרבא (שנויה) [דחוקה] היא ולא סמכינן עלה למידחי לדרבנן. ואיכא מאן דאמר דהילכתא כר' מאיר בנתקל מהאי סוגיא [דרבא], ומסתם מתני' [כ"ח ע"א] דתנא קמא קאי כר' מאיר. ואנן סוגיא דרבא הא ברירנא דליתה, משום דלא אידחיקא אלא אליבא דרב ולית הילכתא כותיה. ומסתם מתני' נמי לאו כלום הוא, שהרי מחלוקתו בצדו, וכל כי האי גונא סתם ואחר כך מחלוקת היא, כדאיתא ביבמות בפרק ארבעה אחין [מ"ב ע"ב]. ואחר כל זאת יכול אני להעמיד דברי הרב ז"ל, דשמעתיה דרבא איכא לאוקומי כלה לר' יהודה בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא, דהא איכא נתקל לר' יהודה נמי דהוא פושע, כדאמרינן בבבא מציעא [פ"ב ע"ב] תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מאי איכא למימר. וכי ההיא נמי דאמרינן בהני דדרו באגרא דדמי לאונס ודמי לפשיעה. אלמא אפילו לר' יהודה איכא נמי נתקל דהוי פושע, משום הכי אמר רבא ראשון ודאי פושע הוא שלא היה לו במה יכשל ובשאינו מקום מדרון קא מיירי כסתמא דמילתא, אבל שני לר' יהודה הוה ליה כמקום מדרון והוא אנוס. ולישנא מציעאה דרבא היה סבור לומר שבכל נתקל היה אנוס לר' יהודה, ובסוף חזר לו לדעת הראשון והוא עיקר.
דפסקא לאורחא ככשורא רב זביד אמר כחוטרא דסמואתא. הסומא כשהוא מגשש במקלו ויבא אחר ויכשל בו ויעברנו, [ויבא גם אחר ויכשל בו ויעבירנו, כן] (בין) לשלשה (בין) [כן] למאה כולן נכשלו במקל הסומא, וכן זה הקדר [כלם] נכשלו בו ועברו עליו.
הא דתנן זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברו חבית בקורה פטור וכן [ל"ב ע"ב] שנים מהלכין ברשות הרבים אחד רץ וכו' פטורין, ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני ומיזל, מפני שהניזק מביא את עצמו בנזק שגם הוא מהלך ובא לקראת המזיק.
<h2>דף לב.</h2>
אלא מקשא נמי קשיא ליה טעמא דבעטה רבוצה במהלכת חייבת הא (היזיקה) [הוזקה] ממילא פטורה והא מתני וכו' מתני' דפסקא לאורחה ככשורא. משום הכי אפילו הזיקה ממילא חייב, אבל הכא דרביעא פרה וכו'. וסיפא ודאי מסייעא ליה לרישא דריש לקיש וכו' מתני' דכי אורחיה קא מסגי אבל הכא אמר ליה נהי דאית לך רשותא לסגויי עלאי וכו'.
<h2>דף לב:</h2>
אמר רב פפא באשפה העשויה לפנות בלילה. ומשום הכי קרי לה רשות הרבים. אבל אינה עשויה לפנות ביום ואיכא דמקרי ויתיב וכו'. הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות. אבל ידע בו שנכנס. פטור מגלות [ורישא נמי פטור מגלות], שאינו דומה ליער, ואע"פ שנכנס ברשות אפילו הכי לא דמי, דבעינן ברשות עצמו כיער ולא ברשות חברו. וחייב בד' דברים. דכיון דידע ביה פושע הוא, דנהי דאית ליה רשותא (לאפקוריה) [לאפוקיה] לאזוקיה לית ליה רשותא. האי דמתני לה אסיפא. שאפילו נכנס ברשות פטור מגלות. איכא לאקשויי עליה (ד)[מ]מתני' דמכות [ח' ע"א] דתנן הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק לכנס לשם הרי זה גולה על ידו. ואיכא למימר התם דלא חזי ליה, מיהו איבעי ליה אסוקי אדעתיה, אבל הכא דחזי ליה ומשום הכי הוה ליה קרוב למזיד.
<h2>דף לג.</h2>
איכא דמתני לה אהא [וכו'] אם משיצאה אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור וכו' מאן דמתני לה אהא כל שכן אקמייתא. דחייב בד' דברים דפשיעה היא. אבל מאן דמתני לה אקמייתא אבל הא פטור לגמרי, דכיון שעדיין לא היה שם, אונס הוא.
הא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל, הכי פירושו, כשעמדו בדין שמין את הניזק ואת המזיק ורואין מה שהוא חייב לו, ואומרים למזיק כך וכך יש לניזק על זה השור (ו)אם לא תפרענו, ואם תרצה תן לו מעות וקח את שורך, לפי שהוא כבעל חוב וזוזי מסיק ביה, ואינו מוחלט לו אלא מיד ב"ד, כשאר שומות של בעלי חובין. אבל לר' עקיבא אין צורך לב"ד, אלא מכיון שהעידו העדים בב"ד המית שור זה שור של מנה לפלוני, אומרים להם ב"ד צאו ומכרוהו ומה שיגיע בו מנזקו יקח לו, כמו שאר שותפין שאינן צריכין לשומת ב"ד ולא לחליטתם. ובלא עמד בדין פליגי, דלר' ישמעאל מכרו מזיק מכור (לדידיה) [לרדיא] עד שיחליטוהו לניזק. ואם ישאל השואל הלא יושם השור בב"ד קתני, והנה שעמד בדין ואפילו הכי מצי לסלוקיה בזוזי. אין ודאי הכי הוא קודם [ל]חליטה, שאם לא ירצה ליתן מעות מחליטין אותו מיד ואין ממתינין (לו) [אותו] ליתן [לו] שום זמן, לפי שאין נותנין זמן לא לחבלות ולא לנזקין, ומשום הכי אין לחלק לדעת ר' ישמעאל משעמד בדין בין קודם חליטה לאחר חליטה לרדיא, לפי שאין שהות חרישה ולא שום מכירה בין השומא והחליטה. ולדעת ר' עקיבא אפילו קודם העמדה בדין אינו מכור כלל, לפי שכשיעמוד בדין מיד הוא נחלט בלא חליטת בית דין, דשותף הוא, או כולו לניזק [ואיגלאי מילתא למפרע דלניזק הוי גופא דתורא, הילכך אם מכרו לרדיא השכר הוא לניזק]. והא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש ואמרינן עלה מכרו מכור לרדיא, הוא מה שהקשה רבא לרב נחמן, ור' ישמעאל [הוא] דקתני לה. והיינו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור, דלר' ישמעאל הוא דהוי שעבודא בלחוד, אבל לר' עקיבא שותפות הוא והמזיק שותפות חבירו חייב.
הא דאמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו, הוא הדין למכרו ניזק, דלר' עקיבא מכור ומוקדש ולר' ישמעאל אינו מכור ואינו מוקדש, ואפילו תפשו ניזק כדאיתא בפירקין דלקמן [ל"ו ע"ב]. ורבותא קאמר דלר' ישמעאל אפילו הקדישו לאו כלום הוא, ובהקדישו מזיק ליכא פלוגתא משום דר' אבהו כדאיתא בשמעתא. מיהו פדיון כל דהו (פריך) [צריך] ליה כי ההיא ד[ערכין]. ומכרו מזיק איבעיא ליה לרבא אליבא דר' ישמעאל ופשט ליה דאינו מכור לגופיה, אבל מכור הוא לרדיא עד שלא עמד בדין כדפרישנא.
<h2>דף לג:</h2>
אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור פשיטא. מרישא שמעת מינה, הקדישו מוקדש וקא מפסיד שעבודיה. מהו דתימא התם דאמר ליה לא חסרתיך לא מידי. ודמי ליה עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו רבו ראשון, דפליגי ביה רבנן ורשב"ג במזיק שעבודו של חבירו כדאיתא במסכת גיטין [מ"א ע"א], והתם לא חסריה ולא מידי כי הכא משום הכי אמרי רבנן פטור, אבל בעלמא ליחייב, קמ"ל וכו'. מצאתי נסחא מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולא מידי זיקא בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל, הא נמי הא אמרה רבה דאמר רבה השורף שטרותיו וכו'. ולפי זו הנסחא לא מיפרשא מילתא הכי, והכי פירושו, הא דאקשינן פשיטא כלומר מאי דוקיא דרב הונא מיהא מתניתא פשיטא היא היא. ותריץ ליה, רב הונא מילתא יתירתא אתא לאשמועינן אע"ג דחסריה לשעבודיה פטור, דאי ממתניתא זיקא בעלמא חסריה. הדר אקשי ליה הא רבה נמי אשמעינן וכו', ותריץ ליה התם נמי ניירא בעלמא קלא מיניה, אבל חפר ביה בורות וכו', דהא הכא שחיטה כחפירה היא ואפילו הכי פטור. ופירושא קמא לאו ראיה היא, דהקדישו מוקדש מנא ליה דלא מיחייב מקדיש למיפרקיה ולאוקמיה קמי ניזק. מיהו פירושא קמא מסתבר טפי, והאי דאקשי' ליה פשיטא, ממתניתין דגיטין אקשי' ליה ומדרבנן. (האי) [דקאי] כפירושא בתרא וכנסחא בתרא, מעיקרא קילא ליה שחיטה ולבסוף חמירא ליה. וקשיא לי בהאי שמעתתא דקיימא לן מזיק שיעבודו של חבירו פטור אפילו חפר בה בורות שיחין ומערות, וחזינן מהא דהשורף שטרותיו של חבירו קיל מחפר בורות, והחופר פטור והשורף חייב דדיני' דינא דגרמי, ולפי מה שפסק הרב ז"ל הוקשה לי.
<h2>דף לד.</h2>
ש"מ בעל חוב מאוחר וכו' מה שגבה לא גבה ואי קשיא לך מה דדייק מרישא מה שגבה לא גבה, לידוק מסיפא דמועד דמה שגבה גבה. ולא היא, גבי מועד מטלטלי נינהו בין לחוב בין לנזקין, ואין דין קדימה למטלטלין אלא כל הקודם זכה, וכי אמרי[נן] מה שגבה לא גבה בקרקע בלחוד הוא דאמרינן שהשעבוד לראשון, וגבי תם לגבי נזקין הוה ליה כקרקע אפותיקי כדאמרינן לעיל [ל"ג ע"ב], ואם קדם המאוחר ותפסו לא כלום הוא.
לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק לבעל חוב שתפסו אלו תפסתיה קודם נגיחה לאו מינך הוה גבינא ליה, דעלך רמיא מילתא לנטוריה, ומי אלימא תפיסה דלאחר הנזק מתפיסה דלפני הנזק, ואת לא קא אתית לה אלא מכח תפיסתך, שהרי אין דין קדימה למטלטלין, וכיון דמכח תפיסה קאתית לא עדיפא תפיסה דלאחר הנזק מתפיסה דלפני הנזק.
הא דתניא שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ניזק ועמד על ארבע מאות שאלמלי לא הוזק היה עומד על שמונה מאות זוז אינו נותן אלא כשעת הנזק. דהיינו כ"ה זוז. כחש כשעת העמדה בדין. שאם כחש ועמד על מנה נותן לו חמשים זוז, ומוקים לה לקמן דכחש מחמת מכה. ולא דמיא לפחת נבלה דקיימא לן [ט"ו ע"א] פחת נבלה דניזק הויא, והכא אמרינן דלמזיק חשבינן ליה ויהיב ליה פחתא עד שעת העמדה בדין, דהתם ליכא למימר קרנא דתורך קבירא ביה דיוקרא וזילא ממילא הויא, אבל הכא כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזילא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב, דא"ל קרנא דתורך קבירא ביה.
אמר מר שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק. כלומר שאין לניזק בשור של מזיק כי אם כ"ה זוז, ואין לו חלק בשבח המזיק, מדלא קתני שבח לשניהם [אלא] כשעת הנזק, ומני ר' ישמעאל היא דאמר שאינו שותף אלא בעל חוב.
אימא סיפא כחש מזיק כשעת העמדה בדין. כלומר שאם כחש משעת הנזק ועד שעת העמדה בדין ועמד על (כ"ה) [מנה]. אין לניזק אלא חצי רביעו כבתחלה דהיינו תריסר זוזי ופלגא, לפי שכחש לשניהם, אלמא שותפי נינהו. וכל שכן אם כחש משעת העמדה בדין ואילך אין לו לניזק בשור המזיק אלא כפי חשבון שהיה לו בשעת העמדה בדין, אם למחצה או לשליש או לרביע דשותפי נינהו וכחשא לתרויהו. מיהו הא דאמרי' דסיפא ר' עקיבא היא ולא ר' ישמעאל לא נפקא לן מכחש שכחש מעמידה בדין ואילך, דההיא אפילו לר' ישמעאל, (ומי איכא למימר הכי) שאם החליטוהו לו למחצה או לשליש וכחש הוה כחש לשניהם, דהשתא מיהת שותפי נינהו ואפילו לר' ישמעאל, אלא מן הכחש שכחש משעת הנזק ועד עמידה בדין שיש הפסד עם הניזק למעט שעבודו, לפי שהכל בכלל מה שאמר כחש כשעת העמדה בדין, ומשם ואילך לאותו חשבון, דשותפי נינהו. שאל תלמיד ותיק, סיפא ר' עקיבא ולא ר' ישמעאל, והא אמרינן לעיל [ל"ג ע"ב] דפחת שחיטה (דאלהתיה) [דאכחשיה] מזיק בידים לא משלם, כל שכן היכא דכחש מזיק ממילא דלא משלם, וההיא הא פרישנא לה בר' ישמעאל, ותריצנא ליה אין ודאי הכי הוא דפחת שחיטה לא משלם מביתיה, משום דסבירא ליה מזיק שעבודו של חבירו פטור, מיהו היכי דמשכח ליה נזק בגופיה דשור המזיק שקל ליה לפחתה ואפילו פחתה דממילא לדעת ר' ישמעאל דאמר זוזי הוא דמסיק ביה. ואי אמרת אי דלא משלם מביתיה פשיטא דפטור, דהא תם הוא ואינו משתלם מן העליה. לאו מילתא היא, דפחת שחיטה לאו נזקי שור הוא אלא נזקי אדם הוא ואפילו הכי פטור. ואם ישאל שואל היכי אמר ר' עקיבא משעת הנזק הוה ליה שותף והא קיימא לן [ט"ו ע"ב] פלגא נזקא קנסא, וכל קנסא בי דינא הוא דמחייבי ליה, כדאמרינן פרק מרובה [ס"ה ע"א] היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל כשעת העמדה בדין. לא קשיא התם ליכא שותפותא, ויותרא הוא דקמשלם, ורחמ' אמר [שמות כ"ב] אשר ירשיעון אלהים, אבל הכא כיון דשותפא הוא, מכי אתו ואודעוה שורך המית שורו של פלוני (ו)קרנא הוא דמחייבי ליה, ואי קדים ומודה בבי דינא נמי לא מפטר בין לרב בין לשמואל [ע"ה ע"א], דמחמת בעתותא דעדים הוא דקא מודה, הלכך כי מסהדי עליה בבי דינא אגלי מילתא דמעיקרא נמי שותפא הוה. שמעינא מיהא דבשלא עמד בדין מחלוקת כאשר פרשנו [ל"ג ע"א].
ותריץ ליה כולה ר' עקיבא היא. והא דאמרינן שבח מזיק אין לניזק בו אלא כשעת הנזק לאו שבחא דממילא אלא בשפטמו מזיק, דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת. ואע"ג דשותפי דעלמא לא אמרינן הכי, דאי מפטים חד שותפא [לתורא] לא שקיל לכוליה שבחא. התם משום דשותפי אדעתא דשותפותא קא מפטמי ליה ותרויהו סמכי אהדדי בשבחא, הכא לאו שותפות גמורה היא ואיאושי מייאש ניזק מההיא פטמא, ומזיק נמי לאו אדעתא דשותפותא קא מפטים [ליה].
אי בשפטמו אימא רישא שבח ניזק נותן לו כשעת הנזק אי בשפטמו צריכא למימר. דלא מצי למימר ליה אי לאו דאזקתיה הוי קאי על שמונה מאות זוז, מי יימר דהכי הוי, וזמנין סגיאין דפטומה מזיק ליה לתורא, והשתא דהוה כחיש אהני ביה פטמא, ואי לא הוה כחיש הוה מזיק ליה. אמר רב פפא רישא משכחת לה בין בשפטמו בין דשבח ממילא וכו'. ולאו תרי גוני נינהו, ופשוטא היא.
הא דתניא בברייתא ר' מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה וכו'. כלומר לא נאמר על זה ומכרו את השור החי וחצו את כספו, לפי שאין הניזק נוטל בחי אלא שבעים וחמש זוז והנבלה כולה לניזק היא, אלא אי זהו שור האמור בו ומכרו א[ו]תו וחצו את כספו בשאין הנבלה יפה כלום. ובין לר' מאיר בין לר' יהודה נבלה עצמה דניזק הויא ושקיל ליה בדמיה, כדאמרינן בפירקא קמא [י' ע"ב] תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה. אלא פחת נבלה איכא בינייהו, דלר' מאיר דניזק הויא, דלית ליה למזיק שום שייכות בנבלה, ולר' יהודה פליגי. ומסקנא דפחת נבלה לדעת שניהם דניזק הויא, שלא יהא תם חמור ממועד, דהא במועד כתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו ודרשינן מיניה פחת נבלה לניזק כדאיתא בפר' קמא [י' ע"ב], אלא שבח נבלה איכא ביניהו וכו'.
<h2>דף לד:</h2>
וכי תימא הני מילי היכא דאית ליה פסידא [אבל היכא דליכא פסידא] כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה' סלעים, ופחת הרבה מחמת מיתה, ואחר כך השביחה הנבלה ועמדה על שלשים זוז, יכול יהא זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו', דהא איכא רוחא לתרוייהו, ת"ל שלם ישלם, בעל הנזק משלם ואינו נוטל.
אמר ליה רבה בר תחליפא לרבא ואימא חד זוזא. פי' זה שאמר רב יהודה שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה' סלעים ופחת ד' סלעים מחמת נבלה והשביחה הנבלה על ל' זוז, נהי שלא יטול המזיק בשבח, ולא עוד אלא דמשלם, משום דכתיב שלם ישלם בעלים משלמים, מיהו לא ישלם אלא חד זוזא בעלמא לקיים המקרא, אבל חצי הפחת שפחת בשעת מיתה לא ישלם ויעלה לו השבח הנבלה כאלו לא פחת כלום, הואיל וחס רחמנא עליה דשקיל בשבחא, וזו הקושיא יתאה לפי מה שהשביח אם מעט אם הרבה, ולעולם נחשוב השבח כאלו לא פח(ו)ת.
א"ל אית ליה לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. כלומר כבר פחתתו מיתה, והתורה אמרה המחצית שלו ואת אמרת כלו למזיק, ואם יעלה לו השבח כאילו לא פחת כלום נמצא השבח כלו שבח למזיק, ואין הניזק נוטל בחי כי אם דינר בעלמא, והתורה אמרה וחצו. ורצה רבא לומר שלא הניח ר' יהודה פשוטו של מקרא, כי לעולם יש חלק בשבח הנבלה, הילכך לא נחשוב את כל השבח בתשלומין אלא המחצית, והמחצית האחד נחשוב בפחת מיתה וישלם אותו, אלא כיון שפחת בשעת מיתה ד' סלעים נמצא שנתחייב באותה שעה ב' סלעים, יחלקו החי והמת בשוה ויטול עוד הניזק מחלקו של מזיק אותן ב' סלעים, נמצאו ביד (המזיק) [הניזק] שלשים ושלשה זוז וביד המזיק שבעה עשר זוז, וזה הטעם אינו יוצא מוגם, אלא מגופו של מקרא וחצו את כספו וגם את המת יחצון, שהשבח של מת יחצון בין שניהם. הדר אקשי ליה [א"כ] מצינו לר' יהודה תם משלם יותר מחצי נזק. כיון דלא דריש ר' יהודה להאי קרא וגם את המת יחצון לפחת שפחתתו מיתה כר' מאיר, אלא קראי לפשטיהו דריש להו, אם כן שור שלש מאות שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז, אם זה הניזק נוטל חצי המת וחצי החי, נמצא זה משלם יותר מחצי נזק, שהרי נוטל מאה ושבעים וחמשה זוז, וחצי הנזק אינו אלא שבעים וחמשה זוז. מכל מקום אינו משלם לו כל נזקו, אבל יותר מחצי נזק משלם.
אית ליה לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה וכו'. ולא יותר. ומנא ליה מוגם את המת יחצון והא אפקיה לשבח נבלה. שיהא למזיק חלק בה. א"ל מוגם, כלומר כמו שצויתי עליכם לדקדק בחלוקת החי גם כן תדקדקו בחלוקת המת, ואם אין שם דקדוק אחר זולתי החלוקה, לימא ואת המת יחצון, אלא מלמד שיש במת דקדוק והוא הפחת שפחתתו מיתה, שאין חולקין את הכל כמו שאתם סוברים אלא הפחת בלבד.
ואם תמצא לומר משנה. והיא משנתינו (או) [והוא] שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנדון בנפשו, והלא מקלקל הוא והיאך נדון בנפשו. וחובל (במסכ' שבועו' [בחבירו בשבת]) בפרק החובל [פ"ז ע"א].
כגון שהיה צריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. יש מפרשים [דתיקון הוא] שאע"פ שהוא מקלקל לענין דבר אחר. והאי פירושא לא דייק, וכבר אמרו [שבת ע"ג ע"ב] החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפילו לר' יהודה מפני שהוא מקלקל, אלמא אע"פ שהוא צריך לעפר נקרא מקלקל מפני שהחפירה קלקול היא אצל הקרקע, הכא נמי החבלה קלקול היא אצל האדם והבהמה ואע"פ שהוא צריך לדם. אלא הכי פרישנא לה, דכיון דמתני' דר' אבהו דמפיק חובל ומבעיר משאר מקלקלין מוקמי' ליה בר' שמעון, אשמעי' ר' יוחנן דלא תימא כיון דשני בהו רחמנא לחיובא אימא אע"פ שאינה צריכה לגופה, אלא כי חייב בהו רחמנא דוקא בשהיא צריכה לגופה כגון חובל שהוא צריך לדם והמלאכה היא הוצאת הדם ולא חתיכת הבשר, וכן מבעיר אי אפשר בלא עשיית אפר, וכיון שאי אפשר זולתו אם צריך לאפר הרי היא מלאכה צריכה לגופה. והטעם שלא יהא מקלקל בחבורה חמור לר' שמעון ממתקן בשאר מלאכות, ואיתה להא מילתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין [פ"ד ע"ב]. ואי קשיא לך כיון דלר' שמעון בעי' שיהא צריך לדם ואפר ור' יהודה פטר אפילו הוא צריך לדם ואפר, הא דאמרינן בפסחים [ע"ג ע"א] לר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור שוחט את הפסח בשבת ונמצא טרפה בגלוי חייב מה תקן, ואמרי' תקן לטהרו מידי נבלה, וכן שוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת חייב משום דתקן להוציאו מידי אבר מן החי, ולא יהא חובל וצריך לדם דפטר ביה ר' יהודה כשוחט טרפה מפני שמטהרה מידי נבלה. לא היא, התם מתקן הוא אצל הבהמה להוציאה מאיסוריה, אבל חובל וצריך לדם ומבעיר גדיש בשביל האפר ודאי מקלקל הוא אצל האדם ואצל הגדיש, כמו שהוא מקלקל אצל הקרקע אע"פ שצריך לעפר.
<h2>דף לה.</h2>
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ומי מצית אמרת שורו דומיא דידיה והא קתני שורו שבייש פטור. פי' אלא ודאי לא שורו דומיא דידיה ולא הוא דומיא דשורו לא מצית אמרת [ולמימר שורו דומיא דידיה נמי לא מצית אמרת], דהא לגבי בושת כונה בעינן ושור אין בו כונה לבייש. ושני ליה לעולם כי הדדי קתני להו, וכונה דשור לענין בושת כגון שנתכוין להזיק ואפילו הכי פטור.
רב[א] אמר מתני' אפילו בשוגג. וכל שכן במזיד. ולא קא בעי ליה. והרי הוא דומיא דשורו, ואפילו הכי פטור מן התשלומין כדתנא דבי חזקיה דכיון דבמזיד וקא בעי לה פטור, בשוגג ולא בעי לה נמי פטור. (מי הוא) [מיהו] לא הוא דומיא דשורו ולא שורו דומיא דידיה (לא) [לגמרי] קתני, אלא הכי קאמר זה לעולם פטור בכך אבל זה תמצא לו חיוב באותו ענין, וזה לעולם חייב בכך אבל זה תמצא פטור באותו ענין, ולעולם הוא דומיא דשורו לא איפטר גבי בושת.
שור שהיה רודף אחר חברו והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקח המוציא מחברו וכו'. ולא זו בלבד אלא אפילו היו שניהם של איש אחד (או) [אלא] שהיו אחד תם ואחד מועד או אחד גדול ואחד קטן דאיכא חד מזיק בתורי דהאי גברא, אפילו הכי המוציא מחברו עליו הראיה. ולא זו [בלבד אלא] אפילו היו שניהם מזיקין אלא שאין ידוע אם הגדול הזיק את הגדול (ואת) [ואם] המועד הזיק את הגדול או שמא בהפך, אפילו הכי המוציא מחבירו עליו הראיה, ולאפוקי מדסומכוס דאמר בכי האי גונא הואיל ואיכא חזקה להאי וחזקה להאי חולקין, והכא כיון שהיה רודף אחריו נמצא אותו ניזק חזקה שזה הזיקו וכל שכן הנך.
<h2>דף לה:</h2>
מתקיף לה רב פפא לא כי דרישא ברי וברי לא כי דסופא נמי ברי וברי אימא סיפא היה אחד גדול ואחד קטן וכו'. איכא דמקשו הכא, תם ומועד היכי הוי כחטים ושעורים, והלא התם בכלל תביעת המועד הוא. ולאו קושיא היא, דלאו מתם ומועד קא מקשי הכא אלא מגדול וקטן. מיהו לקמן מקשי ליה מתם ומועד שהיו הניזקין שנים והמזיקין שנים, והתם ודאי איכא לאקשויי הכי. אלא דמתני' בכל ענין קתני לה אפילו הנזקין משני בני אדם והמזיקין מאיש אחד, וכשאמר(ו) בעל השור [הגדול] הניזק לבעל השנים המזיקין מועד שלך נגח את הגדול שלי והתם שלך נגח את הקטן של חבירי, כבר הודה שאין לו בתם כלום אבל הוא של חברו, וזה שמודה לו בתם לגדול היינו חטים ושעורים, ואיתא להא מילתא בתוספתא [פ"ג ה"ו].
לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן וכו' לא בריא ושמא. מכל מקום חד בריא איכא דקאמר בריא מאן וכו' אכתי לימא תהוי [תיובתא]. שהרי מה שטענו לא הודה לו. אלא דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי. דכיון דתובע [קטן] נמי, הרי הודאת הנתבע בכלל תביעת התובע, ומכל מקום לא כי בריא הוא.
ומדסיפא ניזק שמא ומזיק בריא רישא נמי וכו' אמר סומכוס אפילו בהא וכו'. והא ליכא הכא שום חזקת מזיק כדאיתא בהנך בבי. לא סיפא ניזק שמא וכו' רישא ניזק בריא ומזיק שמא [וכו'] וברי ושמא ושמא וברי חדא מילתא נינהו. ואיידי דתנא סיפא לא כי גבי מזיק דברי הוא, תנא רישא נמי לא [כי] גבי מזיק, אע"ג דשמא הוא. עוד נראה לי דהאי דקאמר רישא ניזק ברי ומזיק שמא רבנן קאמרי, דאפילו בכי הא דליכא שום חזקת המזיק ותובע בריא ונתבע שמא, אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, מיהו רישא בבריא ובריא הוא כדקאמר מזיק לא כי, ולגלויי דפליג עלה סומכוס ולאפוקי מדעתיה, ורישא בריא ובריא וסיפא דהנו כולהו בבי שמא וברי וחד גונא נינהו, אבל בריא ובריא ושמא ושמא תרי גוני נינהו. ולפי דעתי כך היא הנוסחא על זה הדרך.
גופא אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור תנן היו הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים וכו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק והא חטים ושעורים נינהו. וממשנה יתירא שמעינן לה, דאי בדניזק שמא ומזיק ברי כדאוקימנא למציעתא, הא תו למה לי, ואע"ג דאיכא צד רבותא כדפרישנא לעיל, אפילו הכי לא הוה צריך, אלא ודאי לאפוקי מדרבה בר נתן הוא דקתני לה. קשיא לי מאי משמע ממתני' דאי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והא המוציא מחברו עליו הראיה קאמר, ודלמא על קטן נמי קאמר, אטו אי מייתי ראיה דקטן אזיק ליה אע"ג דמעיקרא לא (תבעוה) [תבעיה] מי לא גבי מיניה, וקאמר מתני' דאי לא מייתי ראיה לא גבי מידי. ולאו קושיא היא, דבההוא תביעה מיהת אפילו בעדים נמי לא גבי מידי, דלא עדיפי מהודאת פיו, ומזיק נמי הא קא הדר ביה. אי נמי ד[י]וקא דגמרא הכי הוא, מדלא קתני פטור כמלתיה דרבה בר נתן אלמא במאי דמודה ביה מזיק מיהא משלם, ומשום הכי לא מיתני ליה פטור, ואלו היכא דאין מזיק מעמיד את דבריו מיהא לא מחייב, הא עדיפא ליה למתני, דהיכא דמזיק מעמיד את דבריו לית דין ולית דיין דחייב, ופטורא הוה ליה לאשמועינן, אלמא בכל ענין שקיל כדקאמר מזיק, וזה עיקר. ואיכא מאן דקשיא ליה היכי ס"ד דכי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק, והא מודה בקנס הוא. ואיכא דמתרץ דכולה מתני' איכא לאוקומה שיש עדים אומרים אחד מאלו הזיק, [ו]לא ידענו אם גדול אם קטן אם תם או מועד, והניזק אומר גדול ומועד והמזיק אומר לא כי, דליכא הודאה כלל. וכי מעיינת בה שפיר מתני' לא מתוקמא הכי, דהא דרבה בר נתן בחטים ושעורים כי קימתא דינא דקושטא לא מיתוקמא במעמיד את דבריו, אלא בחוזר בו ואומר אין לו אצלי לא חטים ולא שעורים אבל מצחק הייתי בו, דאמרינן כיון שאינו תובעו שעורים (לו) בבית דין יכול לאמר מצחק הייתי בו, וגבי ניזק ומזיק נמי בשאינו מעמיד את דבריו, אלא שחוזר בו ואומר לא קטן ולא גדול, לא תם ולא מועד ומצחק הייתי בו, ואי דאיכא עדי נגיחה מי מצי למימר הכי, אלא ודאי בדליכא. ואי קשיא לך אם כן מודה בקנס הוא. לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא הוא דמשלם ואפילו כוליה קרנא לא, ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרי ליה, וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה, ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי, משום הכי אמרינן דאי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק.
ושני ליה ראוי ליטול ואין לו. ראוי היה ליטול אילו היה בכלל תביעתו ואין לו מפני שלא תבעו. ורישא ודאי שקיל כדקאמר מזיק דהא ניזק שמא ומזיק בריא הוא, וסיפא ראוי ליטול ואין לו כרבה בר נתן. הדר אותביה מתם ומועד ממשנה יתירא, ושני ליה אף זה ראוי ליטול ואין לו. ואיידי דתנא בגדול וקטן תנא נמי במועד ותם.
<h2>דף לו.</h2>
היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי שמעת מינה שני שורים תמין שהזיקו בידוע רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דאי מתרויהו שקיל מאי שניהם חייבין דקאמר, דמשמע שכל אחד ואחד מהם משעבד ליה הנזק כלו ולא מצי למימר ליה שקול מתרויהו, והוא שיהיה שוה חצי נזקו בכל חד וחד, ולאפוקי מדרבה דאמר בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"א] פרה מעוברת שהזיקה גובה מולדה, מאי טעמא חד גופא נינהו, טעמא דחד גופא, הא לאו ה[כ]י לא, והא הכא דתרי גופי נינהו וספיקא נמי הוו ואפילו הכי רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואפילו לר' עקיבא קאמר, וכל שכן לר' ישמעאל.
אי במועדין חייבין חייב גברא מיבעי ליה. דחייבין משמע מגופן. ותו מאי שניהם. כל ממונו נמי משועבד לזה הנזק, ואפילו יש לו כמה שורים.
אלא לעולם בתמים ור' עקיבא היא דאמר שותפי נינהו ומאי שניהם הכי קאמר טעמא דאיתנהו לתרויהו דלא מצי מדחי ליה. ומכל מקום מתרויהו שקיל. הא ליתנהו לתרויהו מצי אמר ליה אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם [לך]. ואי לא לית לך ולא מידי, ומשום הכי קאמר שניהם. והאי דאוקמה (לדר') [כר'] עקיבא, דלר' ישמעאל כיון דבעל חוב הוי וזוזי מסיק ביה, [כיון] דקביל עליה בבי דינא דיהיב ליה זוזי ושקיל לתוריה, תו לא מצי הדר ביה, וממונא הוא דאיתחייב (בה) [ליה], ואפילו אזלי תרויהו לעלמא (אתו) תו לא מצי מדחי ליה, וכל שכן אי אזל חד וקאי אידך, הילכך לר' ישמעאל לא פסיקא ליה, אבל לר' עקיבא כיון דמגופיה שקיל, אע"ג דקביל עליה למפרעיה זוזי לא מיחייב, ואי אזל חד מיניהו תו לא פרע ליה ולא מידי, דאמר ליה אייתי ראיה שותפותך היכן הוא ואשלם לך. ושמעתי בו ענין אחר אין נכון על כן לא כתבתיו. אמר אברהם עוד אשוב לבאר זאת הבעיא הראשונה של רב אחא [בר תחליפא], כי מפני שנמחקה מן הספרים בעבור שלא נתגלה טעמה, היא רופפת ביד התלמידים. וכך היא הצעתה, לפי שראה רב [אחא בר] תחליפא מה שאמר ר' יהודה בשור שוה ה' סלעים [שנגח שור שוה ה' סלעים] ופחת בשעת מיתה ואחר כך השביחה הנבלה ועמדה על ל' זוז שלא ירויח המזיק בזה השבח ולא עוד אלא שמשלם. שאל על זה כמה ישלם, שלא מצינו לר' יהודה בכאן קצבה, ואחר שיצאנו מפשוטו של מקרא לא ידענו כמה נדונוהו, אם נאמר תשלומין כל דהו דהינו זוזא, ויקח ניזק נבלתו ויטול עוד דינר מן החי. והשיב לו רבא לא כי, אלא שנתפס בכאן פשוטו של מקרא חלוקת החי והמת [ו]נקיים שלם ישלם, והתשלומין יהיו חצי הפחת שפחתתו מיתה בתחילה, ואם פחת ד' סלעים לאחר החלוקה (ושלם) [ישלם] המזיק מחלקו ב' סלעים ויהיו לניזק ל"ג זוז ולמזיק י"ז זוז, וזה הענין דק אותו רבא מעיקר המקרא, שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו, שלם ישלם פחת המיתה מכל מקום. זה הדין אינו אלא לפי ענין שבח הנבלה האמור בברייתא וכל שכן לפחות ממנו, אבל אם השביחה לחמשים זוז או ליותר, שאפילו לאחר החלוקה ואחר תשלומי הפחת עדיין יהיה רוח למזיק, אז נבטל החלוקה כדי שלא יהא מזיק נשכר, ויקח זה נבלתו והמזיק לא יפסיד כלום, גם לא ירויח. ולעולם במקום שאוכל לקיים שם את החלוקה ויהיו שם עוד תשלומין נקיים בו שלם ישלם והמת דהיינו חצי פחת המיתה. והאי דנקט רבא מחצין בחי, לאו דוקא בחי, שהרי מן הנבלה יטול את הכל, אלא לישנא דר' מאיר נקט ליה, משום דדמיא למילתיה. והקושיא השנית של רב אחא כמו שכתבתי למעלה. ואם ישאל שואל למה לא הקשה גם לדעת ר' מאיר, שאם תשוה הנבלה נ' זוז ותהיה כולה לניזק, ועוד יטול מן החי ע"ה חצי נזקו הרי שיש בידו קכ"ה, ואם לא היתה הנבלה יפה כלום לא היה נוטל כי אם ק', ועכשו נוטל בין החי והמת קכ"ה. זו אינה קושיא, שהנבלה אינה בתורת תשלומין לר' מאיר, לפי שאין בה שום זכות למזיק לא בפחתה ולא בשבחה. אבל הקושיא ודאי לר' יהודה שכיון שיש לו זכות בה למזיק הרי היא בתורת תשלומין. והאי וגם את המת יחצון לר' מאיר צריך לפרש מאי וגם, וכך ראוי לפרשו לפי שאמר ר' מאיר ומכרו את השור וכו', שמדבר בשאין הנבלה יפה כלום על כן אמר וגם את המת כלומר וגם אם תשוה הנבלה כלום המת יחצון.
שור שנגח ארבעה וחמשה שורים. פי' ולא הועד בהם בפני בעלים ובפני ב"ד, דבכולהו תם הוי ואפילו הן מאה.
אי כר' ישמעאל ראשון ראשון נשכר מבעי ליה. מפני שהוא בעל חוב מוקדם. ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק דלעיל [ל"ד ע"א] דמצי למימר ניזק לבעל חוב מוקדם אי גבך הוה וכו'. ולא היא, דהתם נזקין ובעל חוב הוא, ואין לבעל חוב זכיה באותו השור אלא מפני תפיסתו, שהוא לו מטלטלין ואין בהן דין קדימה, ואפילו עשאו אפותיקי ומכרו אינו גובה ממנו, ולגבי נזקין דתם הוה ליה כאפותיקי של קרקע, שהוא משועבד לניזק, והוה ליה כאלו מכרו לו, ובעל חוב אין לו בו זכות אלא מפני תפיסתו, ומשום הכי מצי למימר ליה ניזק לבעל חוב שקדם ותפסו, כלום יש לך בו זכות אלא משום תפיסתך, אין בדין שתהא תפיסתך דלאחר הנזק חמור מתפיסתך שלפני הנזק, ואילו תפסתיה לפני הנזק לאו מינך הוה גבינא (לך) [ליה] והכי פרישנא לעיל (אלא) [אבל] הכא כולהו נזקין נינהו, ואם עשאו אפותיקי לאחר וחזר [ועשאו] אפותיקי לאחר הראשון קודם לפי שאין שמירתו עליו, ומשום הכי ראשון ראשון נשכר מבעי ליה. ואני תמה מה טעם לא הקשה לו מתחלת המשנה דקתני ישלם לאחרון שבהם, ישלם לראשון מיבעי ליה.
<h2>דף לו:</h2>
הכי קאמר אם יש בו מותר בנזקיו יחזור לשלפניו. כלומר שהנזק של שלישי מרובה משל רביעי, אותו המותר יחזור לשלישי, ומאי בו בנזק, וחצי השור יחזור לבעלים, לפי שהוא מסולק משמירתו.
אתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. בין ר' מאיר בין ר' שמעון, כי היכי דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא, כלומר דר' (י)שמע' מודה לר' מאיר במאי דקמיירי איהו, ולא פליג עליה אלא בשהקדישו ניזק דלר' [שמעון] קדוש ולר' מאיר לא קדוש אע"ג דתפסו. איכא דקשיא ליה כיון דבתפסו ניזק קא מיירי, והאי יש בו מותר מותר בנזקיו קאמר, אם כן לוקמה נמי כר' עקיבא, דהיכא דתפסו ניזק ודאי אחרון אחרון נשכר, ואי אמרת יחזור לכולן מיבעי ליה, אין הכי נמי, אבל יש בו מותר בנזקי שלישי קאמר. ולאו קושיא היא כלל, דאי [כ]ר' עקיבא [א]דתני אחרון אחרון נשכר (בשתבעו) [בשתפסו] ניזק ויש בו מותר בנזקין יחזור לשלפניו, ליתני בלא תפסו ואם יש בו מותר בשור יחזור לכולן דהוה ליה רבותא טפי, דבתפסו ויש בו מותר (בנזקין) [בנזקיו] מאי רבותא אשמעי', ועוד אכתי [תיקשי] יחזור לכולן נמי מיבעי ליה היכא דאיכא מותר בכל הנזקין ומאי לשלפניו ולפני פניו דקתני, אלא ש"מ דכר' ישמעאל סבירא ליה, וכי היכי דלא תטעה בדר' ישמעאל משום הכי לא תנא ליה. ועוד אי ר' מאיר בשיטת ר' שמעון קאי, ר' שמעון מנינא אתא לאשמועינן, אלא ש"מ שמעיה לר' מאיר דאמר דבדלא תפסו ראשון נשכר קאמר כר' ישמעאל, וקאמר איהו כר' עקיבא. ומאי דכתב הרב ר' אפרים בהא מלתא דאפלג על הרב ר' יצחק ז"ל טעותא היא, ומימרא דר' יוחנן דאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו ראיה לדברי הרב, דאלו לדברי הרב ר' אפרים הוה ליה למימר תפסו ניזק איכא ביניהו, דהא בהאי מילתא גופה פליגי.
תנן התם התוקע לחברו באזנו נותן לו סלע. דמי בשתו, אע"פ שלא חרשו. סלע צורי תנן והוא ד' דינרים או סלע מדינה תנן. שמינית סלע צורי, והוא חצי דינר. ופשטוה דסלע מדינה תנן. הא דכתב הרב ז"ל בהלכותיו בענין צדקה יפה כתב, דצדקה ודאי לא צריך מעמד שלשתן, אלא כיון דאמר הריני נותן כך וכך לצדקה חייב ליתן כדאמרינן [ר"ה ו' ע"א] בפיך זו צדקה, ואפילו אין לו באותה שעה, שהרי חייב עצמו לשמים, וכמו שאמר הרי עלי עולה דמי, שאע"פ שאין לו באותה שעה חייב לקיים את המצוה, כדכתיב [דברים כ"ג] מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לד' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, מקיש צדקה לנדר. והאי דאיצטריך הכא למעמד שלשתן משום דלא הוי ממונא גביה, ואיהו לא מיחייב נפשיה בממונא אחרינא למיתבא לצדקה, וכולה כדכתיבא בהלכות.
<h2>דף לז.</h2>
אם תמצא לומר איתא לדרב פפא דאמר דסתמא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו. נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. דמועד למין אחד הוא שאינו מועד למין אחר, אבל כיון שנגח שלשה מינין אע"פ שלא נגח בכל מין אלא פעם אחת נעשה מועד לכל. והאי דקאמר אם תמצי לומר איתא לדרב פפא אע"ג דאותביניה ממתני', מיהו ברייתא כוותיה אזלא, דתניא ראה שור נגח שור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לשורים, לשורים הוא דהוי מועד אבל למינין דעלמא לא הוי מועד. ואע"ג דלאו ראיה גמורה [היא], דאפשר שראה ה' מינין אחרים ולא נגחם ומשום הכי אינו מועד אלא לשורים, אבל אם [לא] ראה אותם אין אנו יודעים אם יהיה מועד [מסתמא] לסירוגין לכולן אם לא, משום הכי אמר לה באם תמצי לומר, ולא אמר תניא כותיה דרב פפא. כתב הרב ז"ל וסוגיין כרב פפא. ואמת אמר, דהנך בעיי ודאי לא אתו אליבא דרב זביד, דכיון דמסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו מה לי אי שדינן ליה להאי שור בתרא בתר שורים או בתר חמור וגמל, והלא מועד הוא לכל ומועד לשורים. ויש מי שדוחה זו הראיה ומפרש דהאי בעיא לאו בסתמא היא, אלא בשעה שנגח (שור) שור קמא(י) ראה חמור וגמל ולא נגח, דהא לאו סתמא הוא, אלא ודאי לא הוי מועד לשאר מינין. וכי מעיינת ביה שפיר לא מיתוקמא סוגיא בהכי, דלגבי חמישי בשבת וששי בשבת ושבת ושבת ושבת לא מצית אמרת דבין השבתות ראה שורים ולא נגח דלאו סתמא הוא, דכיון דאי שדית לשבת קמייתא בתר חמישי וששי ואייעד לכולהו יומי, (הם הכי) [הרי הני] כולהו יומי הוו ליה חזרה, וכיון דקאי כולהו יומי דשבתא ולא נגח עד השבת חזרה הויא לכולהו יומי וחזרה העדאה לשבתות בלחוד, אלא על כרחך בשלא ראה שורים קא מיירי, ומדהא בסתמא כולהו נמי בסתמא. חזרתי ועיינתי וכל זה איננו שוה, דהך ביעיא דחמישי וששי בשבת ושבת ושבת לא איפשר לאוקומה אלא בשראה חמישי וששי האמצעים שורים ולא נגחם, שאם לא ראה כלום, וכי מפני שהוסיף בשבתות נעקרה חזקתו של כל הימים, וכבר הועד לכולם, ומכל מקום אין כאן שלש חזרות של חמישי וששי, ואע"ג דאיכא שארי יומי דלא נגח אפילו הכי לא הויא חזרה עד דעקר לחזקתיה תלתא זימני בהנהו יומי דאיעד בהו, הילכך אין מכאן ראיה לסוגין כרב פפא.
<h2>דף לז:</h2>
איבעיא להו נגח שור שור ושור חמור וגמל מהו, פירושו ובעתים שראה שור ושור ושור ונגחם לא ראה חמור וגמל. ואין אנו יודעים אם ראה אותם מה יעשה בהם. האי שור בתרא בתר שורים שדינן ליה הואיל ופרץ ביה בההוא מינא, אבל במיני אחריתי לא, או דילמא בתר חמור וגמל [שדינן ליה] וכו', דהא קא חזינן לבסוף דאכלהו מיני קא מהדר. ואם תמצי לומר דשור בתרא בתר שורים שדינן ליה דפרץ בהו, חמור וגמל ושור ושור ושור, ובעתים שראה חמור וגמל ונגחם לא ראה שור מהו, הכא ודאי אכתי לא פרץ בשורים, הילכך בתר חמור וגמל שדינן ליה מסתמא ואיעד לכולהו, אע"ג דלא חזינהו, או דילמא וכו'. שבת ושבת ושבת (מהו) אחד בשבת שני בשבת מהו, הא נמי דשלא ראה שורים עד אחד בשבת ושני בשבת של שבת שלישית, ואלו ראה אותם אין אנו יודעים מה היה עושה. ובעיא אחריתי דחמישי וששי ושבת ושבת ושבת כבר כתבתי שאי אפשר אלא בשראה ימים האמצעים.
הך פלוגתא דרב ושמואל כבר פרשתיה יפה בספר בעל הנפש [שער תיקון הוסתות].
אמרי מאי קסבר ר' שמעון בן מנסיא אי רעהו דוקא דהדיוט נמי כי נגח (דהא) [של הקדש] ליפטר, דהא לאו רעהו הוא. ואי רעהו לאו דוקא, ולא ישמרנו בעליו נמי ושור איש נמי לאו דוקא, דהקדש כי נגח דהדיוט נמי ליחייב, ואע"ג דליתיה שור איש ואע"ג דלית ליה בעלים.
אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם. כל המזיקים בכלל נזק שלם הם בין תם בין מועד, בין הקדש בין הדיוט, שהרי לא מצינו מזיק משלם חצי נזק אלא קרן תמה, שיצאה לחדושה מכלל כל המזיקין, ואותו החדוש לא נאמר אלא ברעהו, [ולעולם רעהו ושור איש דוקא, הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ואותו החדוש לא נאמר אלא ברעהו], אבל הקדש בכלל כל המזיקין הוא לנזק שלם, והקדש כי נגח דהדיוט פטור דשור איש בעינן. [א"נ לחיובי נזק שלם מכללא לא מצית אמרת דקל וחומר הוא, ולחיוביה חצי נזק נמי לא מצית אמרת דהא רעהו דוקא], הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם מכללא, והקדש כי נגח דהדיוט פטור מרעהו, ובתרויהו קא מיקיים רעהו, דאי אמרת דהאי רעהו לאו על חידוש דתמות בלחוד קאי, אלא אכולה מילתא דקרן קאי דחדית ביה רחמנא, ואם כן דהדיוט כי נגח דהקדש נמי לפטור שאין לך בו אלא חדושו והיינו רעהו. הא לא מצית אמרת, דאם כן ליכתביה להאי רעהו גבי מועד ואנא ידענא כל שכן בתם, אלא ודאי מדכתביה גבי תם הא במועד אפילו בשאינו שור רעהו חייב, הילכך כשיצא התם לחדושו לא יצא אלא לרעהו, אבל הקדש כשאר כל המזיקין משלם נזק שלם.
<h2>דף לח:</h2>
ת"ר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור קנס הוא, אבל של כותי שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק [ומועד משלם נזק שלם], דכותים גירי אמת הם, אלא שהם רשעים. ר' מאיר אומר שור של כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, [למימרא] דקסבר גירי אריות הם וגוים הם.
הא דקתני מבין ישראל ומבין הכותים וחכמים מטהרין. מתרץ לה במסכת נדה והנמצאים בכל מקום מבין ישראל טהורין דאיצנועי מצנעי להו, מבין הכותים ר' [מאיר] מטמא וחכמים מטהרין דאינהו נמי מצנעי להו. ומסקנא דר' מאיר נמי גרי אמת הן, שהרי מטמאין בראיתן ובכתמיהם, אלא שקנס אותם קנס גדול ועשה אותן כגויים כדי שלא יטמעו ישראל בהן.
<h2>דף לט.</h2>
הא גופא קשיא אמרת שור חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. משום דפלגא נזקא קנסא, ויתומים לא קנסינן להו. טעם אחר מפני שהשור ראוי לחרישה וקרנא מעליא דיתמי הוא ולא מפסדינן להו, וכן עיקר.
והדר תני שור חרש שוטה וקטן שנגחו בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. קשיא לי ומאי קושיא, דילמא בנגיחה ראשונה ודאי פטור דהא לית ליה בעלים בשעת נגיחה, אבל מנגיחה ראשונה ואילך מעמידין להם אפוטרופוס, ואם נגחו לפני האפוטרופוס מעידין לפניו וגובין מגופו, ומנא ליה דרישא אין מעמידין קאמר. ונראה לי משום דפסקא למילתיה וקאמר פטור, והדר קאמר שור חרש שוטה וקטן שנגחו וכו', למה ליה למהדר, ומ[דלא] תנא שור חרש שוטה וקטן שנגח של פקח פטור, אבל ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס וכו', דמשמע מכאן להבא משלם, אלמא רישא מילתא פסיקא קאמר, דשור של חרש שוטה וקטן לעולם פטור בתמותו, מעתה האפוטרופוס והעדות שיעידו לפניו אינו אלא לעשותו מועד ואחר כך ישלם מן העליה. עוד יש לומר דשור חרש שור שיש לו בעלים הוא, אלא דבעינן והועד בבעליו והנך לאו בני העדה נינהו, הילכך לגבי חצי נזק בר תשלומין הוא, היכא דאיכא אפטרופוס שיעידו בפניו למאן דאמר מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו.
ואם הוחזקו נגחנין. [פירוש] אפילו בפעם ראשונה.
<h2>דף לט:</h2>
אי בתם פשיטא לכולי עלמא חצי נזק הוא דמשלם. כלומר ליתני ר' יעקב מחייב ותו לא. אלא לרבא דאמר לא פליגי אדמוקים לההיא דלעיל במועד לוקמה בתם. ואי אמרת ר' יעקב מחייב מיבעי ליה, הא לא קשיא, דכיון דאיכא ר' יהודה דקתני מחייב סתמא בהך ברייתא ואתא ר' יעקב לפרושי למילתיה, (הם) [משום] הכי נקט ליה בההיא דלעיל חצי נזק, דמשום דשמעיה לר' יהודה דמחייב סתמא קאמר איהו חצי נזק, אע"ג דלא איירי בה ר' יהודה בהא.
<h2>דף מ.</h2>
רבינא אמר בין ר' יהודה ור' יעקב [רשות] משנה איכא בינייהו וכו'. וההיא דלעיל במועד כדאוקים לה רבא לעיל. שור של שני שותפין למאן דאמר כופרא כפרה כיצד משלמין כופר לישלם האי כפר והאי כפר כפר אחד אמר רחמנא. כלומר בחצי חטאו איך יביא קרבן שלם, ולא מצינו על כזית חלב שני חטאות, גם לא חצי חטאת לאדם אחד, שכך שנינו בכריתות [כ"ג ע"א] ר' יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה. ונימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי. ואין התם דרכו להזיק כמו המועד. א"ל אפילו הכי לענין תשלומין לאו טעותא הוא גבך, דסוף סוף פלגא נזקא בעית שלומי.
<h2>דף מ:</h2>
כגון דקדים בי דינא ותפסוה. ואע"פ שנמצא מועד ומן העליה הן משלמין, קדמו ב"ד ותפסוהו, אמרו שמא לא נמצא להם [שום] נכסים אחרים.
כי היכי דמשתעבדנא לך וכו', כמו שאני משועבד [לך] להחזירו לרשותך כך הייתי משועבד משעת נגיחה לניזק למסרו לו, ואין לי להניחך שתבריחהו ממנו. ואני תמה אי זו טענה היתה לבעלים דאמר מעריקנא ליה לאגמא, וכי עד עולם יעמד באגם. ואפשר שכך היא טענתו אשחטנו שם ואביאנו בצנעה ואוכלנו.
אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו'. בשלמא רובע ונעבד ומוקצה או נוגח ונעבד ומוקצה, משום דהאי איתעביד מעשה בגופיה והאי לא איתעביד, אלא נוגח ורובע תרויהו איתעביד מעשה בגופייהו, ואם לא יכתוב כי אם מיעוט אחד שניהם מתמעטין.
הכי נמי מסתברא דלקטלא קאמר דאי [אמרת] לקרבן. אם לא נאמר נוגח לא הייתי למד אותו מרובע, מפני שהנוגח לא עשה בו אונס כרצון לקרבן, והא לא רצון דידיה כתיב, ואי יליפנא ליה מרובע בין לאונס בין לרצון יליפנא ליה. ואי קשיא לך רצון בנוגח מכתב כתיב, דהא קטלינן ליה ואיסורי הנאה הוא. הא לא קשיא בשהמית על פ(נ)י הבעלים או על פי עד אחד דלאו בר קטלא הוא, אפילו הכי פסלינן ליה מקרבן. אלא הא קשיא לי רובע גופיה על פי הבעלים או על פי עד אחד [דלאו בר קטלא הוא ואפ"ה פסלינן ליה לקרבן], מנא ליה דעשה בו אונס כרצון לקרבן, אלא [מ]היכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, נוגח נמי מהיכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, והכי הוה ליה למימר אי רצון דידיה כתיב אונס נמי כתיב. ולאו קושיא היא דחדא אורחא נינהו.
<h2>דף מא.</h2>
[כמאן דקטלה דמי. הקשה ר"ח ז"ל כיון דקטל[ו]ה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה, וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי, והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחלתה באונס וסופה ברצון, ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות [נ"א ע"ב] תחלתה באונס וסופה ברצון אונס הוא, מ"ט יצר אלבשה. איכא למימר דלא סבירה ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם, דמינה הוי ואמשיכא אבתריה, אבל גבי בהמה לא, וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו].
רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין. כגון שבאו שלש כתי עדים ואמרו הרג את הנפש והוזמו ולא הרגוהו, ואחר כך באו מזימי המזימין, ועד שלא נחקרה עדותן של אלו או שנחקרה עדותן ולא נגמר דינו, אמרו לבעליו שמרוהו ולא שמרו ויצא והרג [רביעי] ונחקרה עדותן ונגמר דינו והרגוהו, וגם זה משלם את הכפר, ולא מצי למימר לא הועדתי בו, שהרי בתחלה הועד על פי הראשונים, ואע"פ שהוזמו, כבר באו אחרים לקיים עדותן, והיה לו לשמרו ונעשה מועד עליו.
הניחא אי ליעודי תורא בעינן. משכחת לה בשבאו ביום אחד כדאמרן. אלא אי ליעודי גברא. [ו]בעינן שלשה ימים. אי נמי אפילו למאן דאמר [כ"ג ע"ב] ביום אחד, הא בעינן ידיעה לבעלים בין כל אחת ואחת, ואם כן היכי משכחת לה, אם (לא) הוזמו הראשונים ומיד באו זוממי זוממין, כשיגמר דינן של מזימי זוממין מיד הורגין אותו ועדיין תם הוא, שאין משהין אותו אחר גמר דין. ואם לא באו מזימי זוממין עד לאחר שלש נגיחות, יכול הוא שיאמר לא הוה ידענא דנגחנא הוא, שהרי הוזמו הראשונים.
אלא כגון דאמרי קמאי כל אימת דקטל [תוריה] גביה הוה קאי. וכשתתקיים עדותן לבסוף כבר הוא ידע בכל הנגיחות, ולעולם בשבאו מזימי זוממין לבסוף, ועד שלא נחקרה עדותן אמרו לו שמרהו ולא שמרו כמו שפרשנו. רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. [ו]אמרו ראינו שור שיצא מחצרו של פלוני ונגח וחזר לחצרו, ושאלוהו אם יש לו כל בקרו ואמר הן, אמרו לו אם כן שמור כל בקרך כי יש לך שור נגחן, ולא שמרן ונגח נגיחה רביעית והכירוהו וגם הראשונים הכירוהו הרי השור נסקל והבעלים משלמים כפר.
<h2>דף מא:</h2>
אין דיני אלא בשהמית על פי הבעלים או [על] פי עד אחד וקסבר כפרא כפרה. דאי חצי כפר קנסא, על פי הבעלים לא צריך קרא למעוטי, ואי ממונא [הוא], על פי עד אחד לא צריך למעוטי [קראי], אלא קסבר כופרא כפרה והיא באה על פי הבעלים או על פי עד אחד, כדתנן אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ומוקמינן לה בעד אחד בכריתות [י"א ע"ב] ואפילו הכי פטור מזו הכפרה. אמר אברהם מדקתני נקי מחצי כפר בשהמית על פי הבעלים, מכלל דמועד משלם כפר על פי עצמו, אם כן למעלה ששאלו וכיון דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה דמשלם כפר, ולימא ליה כגון שהמית שלשה פעמים על פי עצמו וכל כל אחת בא לב"ד והעיד על שורו, וב"ד הזהירוהו שמור את שורך, דהא אמרינן לעיל דכי מסהדי ביה דכל אימת דקטל גביה הוה קאי, אלמא בידיעה לחוד סגי ליה ואפילו למאן דאמר ליעודי גברא בעינן, ולא בעינן העדת ב"ד על כל אחת ואחת, דהא (מ)התם כיון דאיתזמו להו על כל חדא [וחדא] לא קמה ליה העדת ב"ד ולא מידי עד לבסוף דאתו מזימי מזימין וקא מזמי להו בבת אחת, וההיא שעתא חדא העדה היא בב"ד, ומשום דאמרי סהדי דכל אימת דהוה קטיל גביה הוה קאי, הוה קיימא ליה העדה כאלו אעידו ביה בי דינא תלתא זימני ומשלם כפר. מעתה אם המית שלשה פעמים על פי עצמו והעידוהו ב"ד שמור את שורך ולא שמרו ישלם כפר. (ועוד שהרי עמדה עליו העדת ב"ד ג' פעמים והעידוהו ב"ד שמור את שורך ולא שמרו ישלם כופר). ועוד שהרי עמדה עליו העדת ב"ד ג' פעמים מה שאין כן בהוזמו זוממי זוממין. ונראה לי שאין העדה אלא מפי עדים כדכתיב [שמות כ"א] והועד בבעליו, אין הועד אלא לשון עדות, אבל שלא על פי עדים לעולם אין נעשה מועד אע"פ שהזהירוהו ב"ד ג' פעמים על פיו. ולקמן בשמעתא [מ"ג ע"ב] דאמרי' בן חורין דמשלם על פי עצמו כפר, והיכי דמי כגון דאתו עדים ואמרי קטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מריה מועד הוא, דמשלם כפר על פי עצמו [וכו']. ההוא רבה הוא דקאמר לה דסבירא ליה כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כפר (וכו'), משום הכי צריכי עדים על ההריגה. אבל ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי דאפילו על פי הבעלים נמי משלם כפר בנגיחה רביעית, והוא שהועד ג' פעמים בעדים ובב"ד וקטל וערק לאגמא [וכו'] כדאוקימנא לעיל, לפי שההעדה צריכה עדים כמו שכתבנו.
מתכוין אמר ליה ברישא, ואחר כך אמר לו בשהמית על פי הבעלים, ואע"פ שהטעם הראשון יותר טוב מן השני, לפי שהטעם של מתכוין משכחת לה בין שיהא כפרא כפרה בין שיהיה ממונא ועל פי עדים, כדכתיבי קראי והועד בבעליו, אבל טעם המית לא משכחת לה אלא כדאמרן, ואעפ"כ כיון שמצא בו טעם אמרו. משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו וכן בדברי תורה, יגדיל תורה ויאדיר.
רב (מניומי) [טביומי] אמר המית אמר ליה ברישא. שאילו נזדמן לו טעם מתכוין בתחלה לא היה אומר טעם המית, שאין דרך ושימוש החכמים לומר טעם פחות אחר [טעם] יפה. וכן תמצא בציידין, שאין להם סלסול יפה ונקיות הדעת, שאם יזדמן להם דבר חשוב אפילו נטלו דבר פחות בתחלה מניחין אותו, לפי שאינן להוטים אחרי הבצע. והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה, אלא כיון שהביא רב (הונא) [כהנא] משל מן הצייד גם הוא הביא.
<h2>דף מב.</h2>
אמר לו ר' עקיבא הרי הוא אומר כי ינצו אנשים וכו', למה צורך עוד לבעל השור נקי לפוטרו מדמי ולדות. אלא ודאי לא בא אלא לפטרו מחצי כפר ומדמי עבד כדאיתא לקמן. ור' יוסי הגלילי סבירא ליה תם משלם חצי כפר ולא פטרו הכתוב אלא מדמי ולדות, ואיצטריכו תרי קראי כדמפרש ואזיל.
א"ל אביי אלא מעתה הואיל ודייקינן הכי תם פטור ומועד חייב גבי בשת נמי [נימא הכי]. דכתיב [דברים כ"ה] כי ינצו אנשים וכו'. אע"ג דבשת בההוא ענינא לא כתיבא, נימא שבא בעל השור נקי לחייב את המועד, הואיל וארבעה דברים כתובין באותו ענין ושורים פטורים ואפילו מועדין, מדכתיב [ויקרא כ"ד] איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, בא בעל השור נקי לחייב את המועד בבשת, דבשת לא כתיב גבי איש בעמיתו. וכתיב גבי שבת וריפוי כי יריבון אנשים [שמות כ"א], וכיון שנתכוין להזיק יהא חייב אף בבשת והוא הדין לכולהו, וריבותא קאמר, וכיון שנתכוין יהא חייב אף על הבשת, ורבי יוסי הגלילי לא אמר הכי דהא לא קתני נקי מדמי ולדות ומבשת, אלמא מועד נמי פטור. ואם תאמר לאו משום [דקסבר] דמועד נמי פטור, אלא משום דסבר תם נמי חייב בבשת כדקסבר בחצי כפר. הא לא אפשר, דאם כן אנשים לא ממעט ולא מידי.
אלא אביי ורבא דאמרי תרויהו וכו' מתקיף לה רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מלתא. ראיתי כל המפרשים שפרשו דרב אדא בר אהבה כר' שמעון סבירא ליה דאמר נתכוין להרג את זה והרג את זה פטור, ומשום [הכי] אוקים לה דכי נתכונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. ולאו מילתא [היא], אטו משום דסבירא ליה כר' שמעון מאן דמפרש אליבא דרבנן מתמה עילויה היא. אלא הכי פירושא [דרב אדא לא מוקי ליה לקרא בְמַצות שבמיתה דאיכא תנא דהכי סבירא ליה במסכת סנהדרין (ע"ט ע"א), ומשום] (ד)הכי מקשי ליה אטו באסון תליא מילתא, ואלו נתכוין להכות את חברו מכה שאין בה כדי להמית אותו, אע"פ שיש בו כדי להמית אשה הרה ומתה הרי הוא פטור ממיתה וחייב ממון, שהרי הוא כמתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן, אע"פ שהיה בה כדי להמית את הקטן ומת פטור ממיתה וחייב ממון, ואפילו [אליבא ד]תנא דבי חזקיה, דעד כאן לא פטר חזקיה מממון, אלא במתכוין להריגה בעולם ואע"פ שפטור ממיתה פטור מממון, אבל אם לא נתכוין להריגה פטור ממיתה וחייב בממון, נמצא שאין הדבר תלוי אלא בכוונה. אלא כך תאמר אנשים כי נתכונו להכות זה את זה מכה שאין בה כדי להמית, [והלכה לה על אשה הרה והיה בה כדי להמית] אותה, אפילו הכי יענשו משום שאין בה עונש מיתה כלל, אבל אם נתכונו לאשה עצמה כיון שיש בה כדי מיתה לאשה פטורה מממון, שהרי מצות שבמיתה היא לגבי אשה, ולא שורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה נמי יענשו, כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי ואפילו מועדין, דכיון דפטרינהו רחמנא לשורים מחצי דמי ולדות ואע"ג דתם משלם חצי נזק, ממילא שמעינן דכי כתב רחמנא אנשים ודייקינן מינה ולא שורים, לפטורא הוא דכתביה רחמנא ולא לחיובא, הילכך אפילו שורים הדומין [לאנשים] דהיינו מועדין [נמי] פטורין. ולרב אדא בר אהבה האי לא יהיה אסון ואם אסון יהיה, דין אסון קאמר, [כלומר אם לא יהיה שם דין אסון] שלא נתכונו להמית זה את זה, שלא היו מכים מכה שיש בה כדי להמית, ענש יענש אף בדמי אשה, ואם דין אסון יהיה, שהוא מצות שבמיתה ויש בהכאה כדי להמית את האיש ונתת נפש וכו' כרבנן. וכן לתנא דבי חזקיה דין אסון קאמר, ומאי דין אסון אם נתכוין לאשה עצמה. ואיכא מאן דמפרש הכי דמועד נמי פטור, שאם אינו ענין לתם, דאינו משתלם [אלא] מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך, תנהו ענין למועד, ולא מיחור.
<h2>דף מב:</h2>
מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם בין מועד. בכופר, דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב.
לא אמר ר' עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר [מיתה], דאמר קרא [שמות כ"א] השור יסקל, ואימתי השור בסקילה לאחר מיתה וכו'. קשיא לי הא דאמרינן בערכין [כ' ע"א] דמי עלי ומת לא יתנו היורשים, שאין דמים למתים, ואם כן האיך שמין את הכפר שהוא דמי ניזק לאחר מיתה. ואם תאמר כיון דכפרה הוא למזיק אע"פ ששמין אותו בניזק וכבר מת, לא שנחשב דמים למת אלא לאומדנא בעלמא כמה יתן זה בכפרתו, אי נמי דכופר יש לומר שאינו נשום כעבד אלא בערך האמור בתורה. מכל מקום הא דאמרינן לקמן בשמעתא [מ"ג ע"א] המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו מאי לאו כפר לא דמים, והרי מת ואין לו דמים, והא ודאי תשלומין נינהו ולא (משלם) [משום] כפרה. כמה שנים הוקשה עלי זה עד שנתתי אל לבי וראיתי שלא נאמר בכל אותה המשנה שאין דמים למתים אלא לענין יורשים שהנודר כבר מת, והטעם לפי שאין היורשים מתחייבין בדמיו עד [ש]עת שומא ומשירשו נכסי אביהם, וכיון שלא נשום בחייו, עכשו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין לפי שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשו. אבל לענין כפר ודמים שהמזיק חי, משעת מיתה נתחייב ליורשין. (אמר רבה בגרושה לאו דוקא) אי נמי הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב [ויקרא כ"ז] ונתן את הערכך ביום ההוא, ומהכא דרשינן [ערכין כ"ד ע"א] אין להקדש אלא מקומו ושעתו, אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן.
<h2>דף מג.</h2>
[אמר רבה בגרושה. לאו דוקא] גרושה, דהוא הדין לאלמנה, אלא שהעמידוה בגרושה בשעה שהפילה, וכי הא ודאי לא מתוקמא אלא בגרושה, דהא קתני דמי ולדות לבעל. ונוקמא להך ברייתא דר' עקיבא כגון שגבו יורשיה מעות לדעת רבה וכו' דאמר מעות ראוים לגבי בכור וכן לבעל, ולרב נחמן שגבו קרקע, דקרקע (גבוי) [ראוי] אצל בכור מפני שלא הלוה אביהם אלא מעות.
כי קאמרי התם לבני מערבא, אליבא דרבנן דאמרי אינו נוטל בשבח ולא ברבית, וכיון דרבית ראוי לדידהו, הם הכי איכא לאיפלוגי בין קרקע למעות, כי איצטריכו הכא לאוקמי בגרושה כרבי (יוחנן) [דאמר] בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית, ולדידיה ודאי כיון דרבית מוחזק, כל שכן מעות וקרקע בגוף.
מאי לאו כפר לא דמים, ראיתי מפרשים מאי לאו בתורת כפר, לא בתורת דמים, ומאי איכא בין תורת כפר לתורת דמים, דאי בתורת כפר הוי כפרה ואי מיית לא משלמין יורשין, שאין כפרה למתים, ואי בתורת דמים ממונא הוו ומשלמי יורשין. ולא מחורא דכיון דמרובה מדת דמים לתשלומין ממדת כפר, מאי קא ממעט קרא בזמן שהשור בסקילה משלם כפר ואם לאו אינו משלם כפר, והרי משלם דמים לעולם. והצרפתי ז"ל מפרש דבתורת כפר אם אין לו ממון חייב בדיני שמים כמי שחייב קרבן ואין חטאתו מכופרת עד שיביא קרבנו, אבל בתורת דמים אין לו פטור אף מדין שמים ככותב שטר על עצמו [ו]כשאר חובות. והאי טעמא לא מתרצה ביה מתני' דאקשו מינה, דקתני הרי זו משלם על פי עצמו, ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים, וכיון דיש לו לשלם הרי אין בהן הפרש. אלא איכא למימר שהכפר הוא כערך האמור בתורה ודמים כעבד הנמכר בשוק. אי נמי אידי ואידי כעבד, ואיכא בין תורת כופר לתורת דמים, דאי בתורת כופר כיון דכפרה היא לא מצו יורשין לממחל גביה, ואי בתורת דמים ממונא הוא ומצו יורשין לממחל גביה. אי נמי לענין סדור בעל חוב, דאי כפרה [הוא] לא מסדרינן ליה ויהיב כל מאי דאיכא גביה, ואי ממונא הוא מסדרינן ליה כבעל חוב עד דהוי ליה ופרע ליה. אי נמי איכא למימר כיון דכופר פדיון החי הוא, בגברא (שכיחא) [שביחא] שיימינן ליה, ורואין את המת כאלו הוא חי והוא מוכתב למלכות כמה יפדה אדם אותו לעשות לו מלאכתו. ויש דוגמת זה בערכין פר' האומר משקלי עלי [י"ט ע"ב]. (ויהיב כל מאי דאיכא גביה ואי ממונא הוא מסדרי' ליה).
<h2>דף מג:</h2>
הא דאמר רבה בן חורין דמשלם כופר על פי עצמו והיכי דמי וכו'. לא נתברר לי טעם ברור למה נתלה דמים שהם כשאר נזקין בכפר ובקנס. אלא דאיכא למימר, כיון דתשלומי דמים במקום מיתה לא כתיבי, ומכלל שאר נזקין הוא דאתי, וכפר וקנס הוא דכתיבי, הילכך היכא דמשכחת ביה כופר וקנס, מרבינן דמים בפנים הדומין להם בשום צד, ואי לא, לא.
מתיב רב שמואל כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכפר בין במיתה וכו' אלא לאו דמים. אלמא בעבד נמי משלם דמים כבן חורין, הילכך הא דקתני במתני' דלעיל המית שורי את פלוני והמית עבדו של פלוני לא מצית לאוקמינהו בדמים, דאי בדמים אפילו עבד נמי ליחייב, ועל כרחיך בכפר וקנס קא מיירי, וקתני דעל פי עצמו משלם כפר אע"ג דלאו שור בסקילה.
ושני ליה הכי קאמר כל שחייב בבן חורין כופר ומיתה דהיינו בכונה ועל פי עדים, חייב נמי בעבד קנס ומיתה, דהאי כדיניה והאי כדיניה קאמר, ולא תיקשי לך כפר (בעדים) [בעבד] מי איכא.
וכל שחייב בבן חורין שלא בכונה על פי עדים דמים בעבד נמי שלא בכונה על פי עדים משלם דמים. אבל על פי עצמו עבד לא משלם דמים כלל. וזה שאמר בחיוב דמים לבן חורין ולעבד לא היה צריך, לפי שלא הוזכרו דמים בברייתא, אלא משום דקשיא ליה אם לא היה שם יותר מכפר וקנס מה בא ללמדנו, ומה לנו להקיש עבד לבן חורין והלא שניהם מפורשין זה לכפר וזה לקנס. אלא [לאו] הכי קאמר, יש מקום שהן חלוקין בתשלומין אע"פ [שהן] שוין בכונתן ובעדותן, ויש מקום שהן שוין גם בתשלומיהן ומאי ניהו שלא בכונה [ו]על פי עדים, [ד]לענין תשלומי דמים מכל מקום עדים בעינן. עוד יש לומר דרבא נמי דקמתרץ לה הכי, האי בכופר דקתני בבריתא בדמים מוקים לה כדמעיקרא, והאי דאמר כופר וקנס משום דקתני בבריתא במיתה, ומיתה ודאי אי אפשר אלא בכונה ועל פי עדים, וכיון דאיכא כונה ועדים הרי יש כופר וקנס, ולהכי אדכר ליה הכא, מיהו לא אתא תנא למתני כי אם השואתם ממש והם המיתה והדמים, דהם בעדים ובלא כונה, אבל על פי עצמו דמים בעבד ליכא, וזה נראה לי.
א"ל רבא אי הכי אשו נמי שלא בכונה לשלם דמים. ונראה לי דעל עבד בלבד קמקשי ליה, ואתירוצא דתרצא לברייתא קפריך, וקא בעי רבא למימר דגבי עבד כי היכי דעל פי עצמו לא משלם דמים שלא בכונה, על פי עדים נמי לא ישלם דמים, דאי לבן חורין נמי קפריך וקא בעי למימר מדאשו שלא בכונה לא משלם דמים אלמא כל היכא דליכא כפר ליכא דמים, אם [כן] לרבא מתניתין דקתני בבן חורין הרי זה משלם על פי עצמו במאי מוקים לה, ואי אמרת דסבירא ליה לרבא אע"פ שאין השור בסקילה בעלים משלמים כופר, כל שכן דקשיא ליה אשו שלא בכונה לישלם כופר. ויש לומר דאכולהו נמי פריך דכי ליכא כופר וקנס דמים נמי לא לשלמי, מדקתני מתני' המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו, אלמא אע"ג דליכא מיתה איכא כופר וקנס. ואי אמרת תקשי ליה אשו שלא בכונה לשלם כופר וקנס, הא לאו מילתא היא, דכופר וקנס חידושין נינהו ואין לנו אלא (חידושין) [חידושו], שהרי המזיקין חלוקין הם ואינן למדים זה מזה. אבל דמים לא כתיבי, ומכלל נזקין קא מחייבת להו, שכל המזיק את חבירו ישלם נזקו, מעתה אשו נמי ממונו הוא [ו]ישלם דמים, אלא לאו ש"מ אין לנו אלא מה שהתורה פרשה בהם ומאי נינהו כופר וקנס בשור ולא באש, והנהו בין במקום שיש מיתה בין שלא במקום מיתה ואפילו מפי עצמו, חוץ מקנס. והכי פירושו, כיון דקא מודית בדמים בין בבן חורין בין בעבד אע"פ שאינו בסקילה משלם דמים, אם כן אשו נמי שלא בכונה אלא שפשע בה בעדים והמית את האדם ישלם דמים, אע"פ שאין בה כופר וקנס. ולריש לקיש קא פריך דאיירי לעיל בעבד שלא בכונה דפטור מקנס, וקס"ד דכרבה סבירא ליה בכפר, ומתרץ לה למתני' [דלעיל] ולמתניתא כותיה דדמים מיהת משלמי, ואם כן אשו נמי, דהא אית ליה אשו משום ממונו, אבל לדעת ר' יוחנן ליכא לאקשויי כלל דלא שמעינן ליה דמחייב דמים במקום דליכא כופר וקנס. ועוד דחציו הם ושלא בכונה באדם פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה.
ואלו שהאש משלמת שלא בכונה דמים מה שאין כן בבור דשור ולא אדם לענין מיתה אמר רחמנא לא קתני. אלמא לא משלם, וכיון דגבי עבד ליכא דמים לא פסיקא ליה למתנייה לגבי בן חורין. ודילמא תנא ושייר. דהא אוקימנא לההיא מתניתא דתנא ושייר, ורבנן היא, כדאיתא בפרק קמא (י' ע"א), [ולכך אין להקשות מאי שייר דהאי שייר]. אבל אשו דבכונה לא משלם כופר. בכונה מאי היא שהצית בגופו של עבד, וההוא קם ליה בדרבה מיניה, שלא בכונה אלא שפשע בה נמי לא משלם דמים וכו'. מה כשחייב אדם באדם מיתה לא חלקת בה בנהרגין בין קטנים לגדולים. דהא כתיב [ויקרא כ"ד] ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת.
<h2>דף מד.</h2>
ועוד קל וחומר מה מועד שמשלם את הכופר חייב על הקטנים כגדולים ולא חסה עליו תורה שלא ימות, ואין כפרו מציל אותו מן המיתה, תם שאין בו כופר שיצילנו אינו דין שלא ינצל מן המיתה. אמרת היא הנותנת מועד שהוא חמור דמשלם כפר החמירה עליו תורה לחייב על הקטנים כגדולים אבל תם [שהוא קל] שלא החמירה עליו וכו'.
אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכפר. שמואל מוקים למתניתין במועד כדמפרש ואזיל, ורב מוקים למתניתין בתם ופטור לגמרי. וקסבר שמואל מועד שלא בכונה משלם את הכפר, ופליג על רבה דאמר לעיל [מ"ג ע"א] כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כפר וכו', והאי כיון דלהנאתו נתכון שלא בכונה הוא ופטור ממיתה, אבל כפר חייב, דהואיל ודרכו (ליפול) [להפיל] על בני אדם ואינו חושש לאדם היה לו לשמרו, וכיון שהעידוהו עליו והזהירוהו ב"ד ולא שמרו משלם כפר, ואע"פ שהוא מתולדת השן אינו משלם כפר עד שלשה פעמים, שלא חייבתו תורה כפר עד שהועד בעליו ג' פעמים.
<h2>דף מד:</h2>
תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרבה וכו'. הא דקתני הנזקין שלא בכונה ר' יהודה מחייב וכו'. בנזקי שור באדם קאמר, [ו]בכל נזקין ואפילו נתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם והזיקו, או שדרסה על תינוק והזיקו היה ר' שמעון פוטר, משום דיליף לנזקין באדם מקטליה. הא דאמרי' במתניתין עד שלא נגמר דינו הקדישו מוקדש, ובריתא נמי קתני (מכור) [מכרו] מכור, לאו למימר' דנפטר ממיתה, שהרי שור של הקדש חייב מיתה, אלא שמועלין בו, ושם מקח מתקיים עליו הואיל ויכול לשוחטו ולאכול ממנו קודם גמר דין לדברי הכל.
<h2>דף מה.</h2>
לא דכולי עלמא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם כן ליפלגו (בזמן) [בחמץ] שעבר עליו הפסח. כלומר לפלגו רבנן בכלה מתני' [צ"ו ע"ב] דהגוזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת וכו'. אלא הכא בהאי קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה הראשונה, דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא, קודם שנגמר דינו, ולא היו גומרין [את] דינו, ואת נמי מיבעי לך למעבד הכי, הילכך כיון שפשע בגמר דין עצמו, כשנגמר דינו לשומר נגמר, כי הוא הביא עליו האסור, מה שאין כן בחמץ בפסח כי הגזלה אחת היא, ובשעת הגזלה ראוי היה להשבון, וכל זמן שהוא בהיתר אין בו אלא גזלה הראשונה, וכשבא זמן האסור כבר בא ואין כאן גזלה אחרת, והאסור מאיליו בא עליו. ובשור ליכא למימר איבעי ליה למישחטיה לר' יעקב, לפי שאין אדם רשאי לשחוט שור שאינו שלו. אי נמי שור כשהביאו לב"ד משנגח, או אפילו כשהביאו לביתו למקום שיד ב"ד מצויה שם ולא הבריחו, (לא) גם הוא גרם לו בידים, אבל חמץ כדקאי קאי. מיהו קשיא לי לר' יעקב [נמי] לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה דתו לא מתסר. ואפשר דר' יעקב דאמר גומרין דינו של שור שלא בפניו סבר אף משנשחט גומרין דינו ובשרו אסור לאחר גמר דין. מיהו ר' אליעזר ור' עקיבא לא סבירא להו הכי, דהא אמרי [מ"ב ע"ב] גבי עבד שקדם ושחטו ואמר רחמנא נקי מדמי עבד, אע"ג דגמרי לדיניה ואיכא לאשתלומי מבשריה לא משלם. עוד יש לומר דהא דאמרי רבנן הוה מעריקנא ליה לאגמא, הכי קאמר שביקנא ליה דנהדר לאגמא, שהוא מקום מרעיתו, וכיון דלא אהדרתיה את אתפסתיה, ואלו מעשה חדש לא קא טעין ליה, לא הברחת האגם ולא שחיטת השור.
<h2>דף מה:</h2>
אי ר' יהודה [וכו'] ליתני חוץ משומר חנם וכולן פטורין מנזק שלם. הואיל ושמרוהו שמירה פחותה, ומועד בשמירה פחותה סגי ליה לדעת ר' יהודה. אמר רבא הכא במאי עסקינן בשהכיר בו שהוא נגחן. לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו בסתם, שלא פירש נזקין דידיה ונזקין דעלמא אלא סתם נזקין, וכיון שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עילויה וכו'. קסבר ר' מאיר סתם שורים לאו בחזקת שמור קיימי. נראה לי דכמאן דאמר [ט"ו ע"א] פלגא נזקא ממונא סבירא ליה, ולית הלכתא כותיה.
אמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר' יהודה אלא צד העדאה שבו. פירוש בשמירה פחותה, אבל חצי נזק של תמות אינו פטור בשמירה פחותה, וכן לענין לגבות מגופו כדאמרינן בריש פירקין [ל"ט ע"ב].
אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אליבא דמאן אי אליבא דר' מאיר דאמר תרויהו שמירה מעולה בעו, דקס"ד לענין תשלומין בתרויהו [נמי] נזק שלם משלם, ואי לשמירה מאי איכא בין קרן ימין לקרן שמאל לר' מאיר. אי אליבא דר' יהודה, אם שמרו שמירה מעולה בתרויהו נמי פטור, ואם שמרו שמירה פחותה בימין נמי איכא צד תמות לענין גופו. אי לר' אליעזר בן יעקב היכא דשמרו שמירה פחותה פטור לגמרי, ואם לא שמרו כלל תרויהו כי הדדי נינהו ומשלם נזק שלם מן העליה, דלא אשכחן תנא דמפליג במועד בין תמות למועדות לענין שמירה ולענין גופו אלא ר' יהודה. לעולם אליבא דר' יהודה ולא שמרו כלל ואי אמרת בימין נמי איכא צד תמות לענין עליה וגופו, רב לא סבר לה כרב אדא בר אהבה, דבצד אחד ליכא צד תמות ומועדות [כלל], לא לשמירה ולא לענין גופו, ונזק שלם משלם מעליה ובשמירה פחותה סגי ליה לכוליה נזק. אבל בין קרן ימין לקרן שמאל איכא פלוגתא בין תמות למועדות, דקרן ימין סגי ליה בשמירה פחותה לכוליה נזק, ואם לא שמרו כלל משלם נזק שלם מעליה, ובקרן שמאל בעי שמירה מעולה, ואם לא שמרו כלל משלם חצי נזק מגופו וחצי נזק מעליה, דהא מועד הוא, כך נראה לי. והצרפתי ז"ל מפרש דלענין תשלומי חצי נזק ונזק שלם פשיטא דמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כי הנך דמתניתין [ל"ז ע"א], וגריס ביה במילתא דר' מאיר פשיטא. ואין בספרים שלנו פשיטא. וגם אין הדבר פשוט כאשר אמר, ואם איתא דהכי הוא איבעי ליה למיתנייה במתניתין, דהא עדיפא ממין לשאינו מינו ומאדם לבהמה, והמבין יבין. סוף דבר יותר נראה כפירוש הרב צרפתי, מיהו אין בספרים פשיטא [ו]אין הלשון נופל בו. והכי פירושו, אם ראו אותו נוגח כל שור שיעמוד לימינו, והעומד לשמאלו אינו נוגח, הא ודאי פשיטא דאינו משלם אלא חצי נזק. ואם בסתמא שלא ראו עומדים לשמאלו ולא נגח, הא נמי פשיטא דמשלם נזק שלם בשניהם, מעתה הא דרב אינו אלא לענין שמירה, וכשראו שורים עומדים לשמאלו ואינו נוגח שהוא תם לקרן שמאל.
<h2>דף מו.</h2>
אלא אמר אביי היינו טעמיה דר' אליעזר כדר' נתן. כלומר ר' אליעזר מדין שמים קאמר.
שור שנגח את הפרה וכו'. הא שמעתא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כבר היא כתובה בפרק המוכר פירות לחבירו וכו' [ב"ב צ"ב ע"א].
<h2>דף מו:</h2>
הא למה לי קרא סברא היא מאן דאית ליה כיבא וכו'. קשיא לי ודילמא אע"ג דאיכא רובא דקאי לאפיה כרבנן. ואיכא למימר תינח לרבנן אלא לסומכוס מאי איכא למימר, ובמאי מוקים ליה, אלא לדברי הכל לכדרב נחמן הוא דאתא.
הא דאמר רב נחמן מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה, כך היא הנוסחא בהלכות הרב ז"ל, וכך פירושה לפי פשוטה, ראובן תבע את שמעון במנה ושמעו את טענותם ולא גמרו את הדין, כי לא בא התובע לפניהם, או שבא וחייבו שבועה לנתבע ולא [בא] ראובן לקבל שבועתו, ובא שמעון הנתבע תחלה ואמר לב"ד אני מזומן לשמוע גמר הדין, או להשב(י)ע לראובן, הזקיקוהו שיבא לפניכם ויקבל גמר דינו או שבועתו, אין נזקקין לו, כי יאמר ראובן אולי ישים האל בלבו ויודה, אבל אם יבא ראובן שהוא תובע תחלה ויאמר הזקיקוהו שישמע גמר דין, או שישבע לי אם הוא חייב שבועה, בודאי נזקקין [לו]. והאי תחלה כאלו אמר בתחלה.
ופעמים שנזקקין אף לנתבע תחלה והיכי דמי דקא זילי נכסיה. מחמת תביעה זו, ויאמר שמעון הפסד גדול הוא לי כשלא יגמר דיני או כשלא יקבל שבועתו, שסבורין בני אדם כי תביעתו עיקר ואני חייב לו ממון זה וקא זילי נכסאי, כגון זה נזקקין לו ומכריחין אותו לשמוע גמר דינו ולקבל שבועתו.
וכן פרה שנגחה את השור וכו' חצי נזק ורביע נזק פלגו נזקא הוא דבעי שלומי. ויש ספרים שכתוב בהם פלגו נזקא נכי ריבעא הוא דבעי שלומי, ואמת הוא כי כן פרשה אביי חצי נזק אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמנה בנזק, ומפסיד חלק אחד משמנה בנזק מפני ספק הולד, אבל הפרה אינה משלמת כי אם רביע נזק, והרביע(י) (האחד) [האחר] שהוא בספק אם היה ולד עמה אם לא, היא אינה מפסדת ממנה כלום, כאלו ידוע שהיה לו שותף. והטעם משום דקדים ותבעיה לבעל ולד תחלה דגלי אדעתיה דשותפא הוה ליה, הילכך הולד נותן חצי ספקו, דהיינו אחד משמונה בנזק, והחלק האחר שהוא כמו זה מפסיד, ואינו משתלם ממנו מן הפרה כלום, ומאי חצי נזק ורביע נזק, חצי החצי נזק ורביע החצי נזק. ואומר אני כי הנסחא שאין כתוב בה נכי ריבעא טובה יותר מזו, והכי קאמר, פלגו נזקא הוא דבעי שלומי, כלומר חצי ספקם ישלמו לבד, והנה עתה הפרה משלמת כל נזקא לפי תמותה ושותפא לא אהניא לה ולא מידי. זה הדרך טוב מן הגרסא הכתובה במקצת ספרים. לפי שאין אותה הגרסא אלא כגון דקדים ותבע[י]ה לבעל ולד תחלה, ומנא ליה למקשה דהכי הוא. אלא אם אותה הגרסא נוספת במקצת ספרים אין חוששין לאותו תוספת, ואם היא בעיקר הגמרא כך היא מתפרשא, פעמים שאפילו חצי נזק לא יהיה לו, כי אם פלגו נזקא נכי ריבעא, והוא דקדים ותבעיה לבעל ולד תחלה, ואם לא היה כן, אלא שקדם ותבע לבעל פרה תחלה והוא דחה אותו אצל בעל ולד, עדיין אין לו כי אם חצי נזק פחות חצי שמינית בנזק, לפי שיטול מן הפרה רביע נזק בלי ספק, ויטול חצי רביע נזק מן הולד מן הספק, ויחזור ויטול מן הפרה חצי חצי רביע נזק שחסר לו מן הספק, נמצא נוטל כל חצי נזק חוץ מחצי שמינית.
אמר אביי הכי נמי קאמר חצי נזק רביע נזק. כלומר חצי נזק הראוי לו אם לא היה לו שותף, ובפרה תמה עסקינן.
ואם קדים ותבעיה לבעל פרה הכי נמי דא"ל לבעל פרה [פרה] דידך אזקתן הב לי. כלומר תן לי רביע נזק בלי ספק, ועוד תן לי חצי הרביע האחר, שא[י]ני נוטל מבעל ולד, מכל מקום אינו נוטל חצי נזק שלם. ויש ספרים שכתוב בהן אי קדים ותבעיה לבעל פרה [ל]שת(ש)לם כוליה מבעל פרה וכו'. כלומר דאת ודאי ואיהו ספק, ועלך רמיא מילתא לאחויי דשותפא אית לך, ויש לו פנים. מיהו בלישנא בתרא דאביי בעל פרה לא משלם אלא רביע נזק ובעל ולד אחד משמונה בנזק, ואידך מנתא כי האיך מפסיד, ואע"ג דקדים ותבעיה לבעל פרה. וטעמא דמילתא משום דאיכא [ל]בעל פרה תרי חזקי, חזקת מעוברת וחזקה דממונא, וכי האי גונא אפילו סומכוס מודה. ומיהו האי סוגיא דאביי אליבא דסומכוס מודה. ומיהו האי סוגיא דאביי אליבא דסומכוס [היא], ולית הילכתא כותיה, דלדעת רבנן בעל ולד לא משלם ולא מידי ובעל פרה לא משלם אלא רביע נזק בכל ענין, וכן הילכתא. לא צריכא דקדים וכו'. אלא אמר רבה איתיה לפרה משלם חצי נזק כוליה מפרה. לפי שהיא עיקר, והולד ספק, והם גוף אחד, ופרה וולד דחד.
<h2>דף מז.</h2>
ליתה לפרה אין משתלם אלא רביע נזק מן הולד. שמא לא היה שם הולד. איכא מאן דאמר דאפילו לרבנן דפליגי עליה דסמכוס קאמר, כיון דפרה וולד דחד, ואילו הוה ולד בהדה אע"ג דליתה לפרה הוה משתלם כולי נזק מולד, השתא נמי דהוי ספק שקיל מיהא מיניה פלגא. ולא היא אלא כולה סמכוס היא, דלרבנן ליתה לפרה לא גבי מידי מולד, ובההיא (ב)ברייתא [מ"ו ע"ב] סמכוס קתני ליה.
רבה לטעמיה דאמר רבה פרה מעוברת שהזיקה גובה הכל מולדה. לפי שהיא גופה. תרנגולת בעלת ביצה שהזיקה אינו גובה את הכל מביצתה, אלא לפי שתשוה הביצה, ומה שיגיע לה מן הנזק, לפי שאינו גופה.
אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה מעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת [כמה שוה] יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חברו. רואין אותו כאילו הוא שלם, ואומדין כמה בין השלם לחסר, ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם, לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם.
<h2>דף מז:</h2>
טעמא דשלא ברשות. דהוה ליה [כ]בור ברשות הרבים דלית ליה רשותא. הא ברשות פטור בעל קדרות בנזקי בהמתו דבעל החצר. דכיון [ד]מדעת חבירו עבד. לדידיה איבעי ליה לנטורי נפשיה. ולא דמי להפקיר רשותו ולא הפקיר בורו [מ"ט ע"ב], דהתם ברשות עצמו הוא דעבד ליה. וכי הפקיר רשותו מיבעי ליה לנטורי בורו, אבל הכא ברשות חבירו קעביד ועליה דידיה הוא לנטורי נפשיה, ולא אמרינן בסתמא קבולי קביל בעל קדרות נזקי בהמתו דבעל חצר. ובעל חצר נמי בסתמא לא קביל עליה נזקי קדרות, אלא הרי הם כשותפין בחצר לקדרות ולבעל חצר מיוחדת לשורים, דלגבי רגל הויא לה רשות הרבים, לגבי שורים הויא (ו)חצר המזיק, דלאו שדה אחר קרינא ביה לא לקדרות ולא לשורים.
ומני רבי היא דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא. חד מחבריה, אלא כשותפין בעלמא דמו. ומרישא דרישא לא דייקינן ולימא רבנן היא, והיא גופה תקשי. דאיכא למימר לגופה איצטריך דאע"ג דאזיק להו שור בכונה פטור ואלו גבי אדם חייב, אבל סיפא דרישא ודאי לא איצטריך לגופה כלל, ועל כרחיך למ[י]דק מ[י]נה קתני לה ורבי היא. אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא קביל עליה בעל חצר נטירותא, דקדרות, והוא הדין דבעל קדרות קביל עליה נטירותא דבעל חצר, ואם הוזקה [בהם] בעל הקדרות חייב.
רבא אמר כולה רבנן היא וברשות שמירת קדרות קביל עליו ואפילו נשברין ברוח, מצויה. הילכך בעל חצר קביל עליה שמירת קדרות, אבל בעל קדרות לא קביל עליה שמירת שורו של בעל חצר, דלא אמרי רבנן שזה מקבל עליו שמירתו של זה וזה מקבל עליו שמירתו של זה, אבל בעל חצר מקבל עליו שמירת קדרות, כי זהו דרך הנפקדים שהנפקד מקבל שמירת הפקדון ולא המפקיד [מקבל] שמירת הנפקד. אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו חנק עצמו. בפשיעה, וכל שכן כשאכל פירות והזיקוהו.
<h2>דף מח.</h2>
לימא פליגא דרב[א] אדרב דאמר [רב] היה לה שלא תאכל התם שלא ברשות. ולא קבילו נטירותא חד מחבריה, הילכך כי אכלה והוזקה אמרינן איהי דאזקה אנפשה. אבל הכא כיון דברשות עילא למיפא, היא קבילא נטירותא דבהמתו דבעל חצר. משום דבעיא צניעותא ומרותא דבעל חצר מסלקי נפשייהו ועלה דידה רמיא נטירותא. הכא כיון דאית [ליה] עליה דהאיך לאתויי עפר וממלייה. דהא בעל השור שלים ליה לבעל החצר [נזקי] החפירה, וכמאן דמלייה דמי, ובעל חצר דשבקיה ולא מלייה הוה ליה [כאילו] חפריה איהו ומחייב, ודוקא בשהפקיר רשותו.
מאי רבץ שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית [הוו גללים בורו ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ואי קשיא לך מאי איריא משום כלים] אפילו אדם נמי, משום דהוה ליה שור בור. ולא היא, שור שחפר בור לא איבעי ליה [ל]אסוקי אדעתיה דשורו חפר ליה לבור, ושור מדעתיה דנפשיה עבד, אבל הכא לגבי גללים שור אנוס הוא ואיהו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמטיל גללים, הילכך הוה ליה [גללים] כנפלה גמלו ולא העמידה דחייב [כ"ח ע"ב]. ואי קשיא לך הכא נמי לימא דעל בעל חצר רמיא מילתא לסלוקי ולנקויי חצרו. לא היא, דהתם בתר דשלים ליה בעל השור נזקי חצר והפקיר זה את רשותו עד שלא מלאהו ובאו אחרים והוזקו בו, דאמרינן כיון דשלים ליה האיך נזקי חצרו ואיהו בתר הכי אפקר רשותו חייב דכמאן דכרייה [הוא] דמי, אבל הכא לא משלם ליה נזקי חצרו [דהא לית ביה נזק חצר כלל], הילכך הוה ליה בורו. ואי נמי אית ביה נזק חצר כל אימת דלא שלים ליה נזקי חצר בורו הוא, ואי מתזק ביה בעל חצר חייב דעליה דידיה רמיא מילתא למלוייה. וכי אמרינן ולא שור בור כגון שור שחפר ברשות הרבים שיש לו רשות להלך, אבל חצר חברו שלא ברשות חברו הוא ועליה דידיה רמי לסלוקיה דלא ליתזק ביה בעל חצר.
ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית נתקל בו חייב הזיקו בעל הבית פטור אמר רב פפא הא דאמרת הזיקו בעל הבית פטור לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה [ודרס עליו והזיקו] אבל הוה ידע ביה, ואזקיה בפשיעה חייב, דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא. ולסגויי עליה נמי לא, דהא מצי למיזל בחצר דלא נדרוס עילויה. ובארבעה דברים נמי חייב ממתניתא דנכנס לחנותו של נגר [ל"ב ע"ב]. והוזק(ו) בו בעל הבית נמי דאמרינן חייב, דוקא דלא ידע ביה ואתקיל עילויה, אבל ידע ביה פטור, [ד]הוא ניהו דאזיק לנפשיה, כדאמרינן לגבי בהמה [מ"ז ע"ב] היה לה שלא תאכל. אלא דלא דמיא האי ידיעה להאי ידיעה, דאילו לגבי הזיק כי פשע ביה אע"ג דלא חזי ליה חייב, ואילו גבי הוזק בו בעל הבית כל זמן דלא חזי ליה אע"ג (דלא) [ד]ידע ביה חייב, מדמפרש רב פפא למילתיה דרבא, אלמא כותיה סבירא ליה בכלה מילתא, ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי עיוני ומיזל.
ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואית[י]מא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין. אפילו בלא כונה, דאיבעי [ליה] לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל.
<h2>דף מח:</h2>
(הזיקו) [הוזקו] זה בזה פטורין. דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא, דהא תרוייהו כי הדדי נינהו.
טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות, הזיק ברשות לשלא ברשות פטור, ודוקא בדלא ידע ביה, והוזק ברשות בשלא ברשות חייב, ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה לעיוני ומיזל, דכיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור. ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו בשלא בכונה, והא שניהם רצין ברשות הרבים דשניהם ברשות וקתני פטורין [ל"ב ע"א] משום דבשלא בכונה הוה. לא היא התם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא [את] עצמו בנזק. וכן זה בא בחביתו וזה בא בקורתו [ל"א ע"ב] כל אחד ואחד הביא עצמו בנזק שלא בכונה לפיכך [הוא] פטור, אע"פ שזה מזיק וזה ניזק. וכן אני אומר בשניהם ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתן שלא בכונה שהן פטורין. אבל הכא לאו דרך הליכתן הזיקו, ולא זה את זה בבת אחת קאמר, אלא או זה הזיק את זה או זה הזיק את זה, והיכי דמי אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו, דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא למיקם התם או שוכב או יושב, האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום.
אמר רבא לא שנו אלא בשעת נפילה. שעכרן בשעת נפילה. אבל לאחר נפילה פטור. דכיון דלבתר דנח הזיק הוה ליה בור וכו'. אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שהבאיש מגופו. או שעכרן או שנבקע כריסו ונתלכלכו המים, ואפילו לאחר נפילה לדעת רב, אבל הבאיש מריחו פטור דגרמא בעלמא הוא. ואמאי הא תם הוא אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות [וכו'] וחזא ירקא ונפל. ומועד שלא בכונה משלם כופר.
שמואל אמר הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כפר. קשיא לן הכא, דבפרק שור שנגח ד' וה' [מ"ד ע"א] בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור, אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר, ואקשי' עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו', ורב אוקמא לההיא בתם ופטור לגמרי, אפוכי מטרתא למה לי, מאי טעמא לא מוקים לה רב לההיא במועד כי הכא, ונימא חייב בכופר, ושמואל מאי טעמא לא מוקים לה בתם כי הכא ור' יוסי הגלילי היא. ועוד מאי דוחקיה דשמואל דאמר התם חייב בכפר ובמועד לוקמה בתם ופטור לגמרי. ושמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם ור' יוסי הגלילי לוקמה במועד כי התם וכוליה כפר. וחזינא בה פרוקא דלא דייק ומשום הכי לא כתיבנא ליה. והכי מתרצינא לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין, [ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתני', רב אזיל בתר לישנא דמתניתין] התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי, ומשום הכי מוקים לה בתם, והכא דקתני משלם את הכפר ומשמע נמי כפר שלם מוקים לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין, התם דקאי במועד כדקתני לעיל מינה [מ"א ע"א] נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים, דאילו בתם נקי מדמי עבד הוא, מוקים לה לההיא במועד, והכא דקאי בתם, כדקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה, מוקים לה להאיך [בתם].
ת"ר כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור הא גופא קשיא אמרת וכו' טעמא דאמר לו שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר. בנזקי השור, משום דבסתמא קביל עליה נטירותא, אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל [מ"ז ע"ב] שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירת כליו של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו חנק את עצמו.
אימא סיפא וכו' טעמא דאמר ליה ואני אשמרנו הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר. האי דוקיא בנזקי שן ורגל בלחוד היא, אבל בנזקי קרן שניהם חייבין דחצר השותפין היא. ומסקנא מיהא בקרן היא דוקא.
אתאן לרבי וכו' רב פפא אמר כולה [רבי היא וסבר לה כר"ט וכו'] נזק שלם [משלם וכו'] לא אמר שמרו. אלא בסתמא אע"ג דלא קביל עליה נטירותא, מקום מיהת אהני ליה בחצרו, והויא לה חצר השותפין, ולא משלם אלא חצי נזק. ומשום נזק שלם הוא דקתני שמרו. סיפא ודאי כיון דאמר ליה ואני אשמרנו אם הזיק פטור לגמרי, ואם הוזק כוליה תורא בעי שלומי ליה, אבל בסתמא חייב בעל חצר חצי נזק וחייב בעל השור חצי נזק, משום דהויא ליה חצר השותפין לתרויהו.
<h2>דף מט.</h2>
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה וכו'. ארחא דמילתא קתני, שפחה ונשתחררה שנשאת לעבד משוחרר, או גיורת שנשאת לגר. והוא הדין לבת ישראל שנשאת לעבד משוחרר או לגר, אלא אורחא דמלתא קתני.
כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו' הא דמי ולדות שבח ולדות הוא. כי שבח האשה אנו שמין כמה היתה יפה בשביל הולדות. וקשיא לי בדמי הולדות נמי הכי בעי למשימינהו, דהא בית סאה באותו שדה תנן [נ"ה ע"ב], וכן בפרה מעוברת [מ"ז ע"א] שמין ולד על גב פרה משום דא"ל פרה מעוברתא אזיק מינך פרה מע[ו]ברתא שיימנא לך. ויש ספרים שכתוב בהן האי דמי ולדות שבח ולדות נמי שיימינן, כלומר בזו השומא שאנו שמין כמה האשה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה יש בכלל שומא זו שבח האשה עצמה. ועוד מדקאמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת וכו', אלמא ת"ק בשבח ולדות נמי מיירי, וזה הלשון עיקר.
אמר רב יהודה הכי קאמר כיצד משלם. כלומר מה הוא משלם, דמי ולדות כמו שאמרנו בתחלה אדם שהיה מתכוין לחבירו וכו' משלם דמי ולדות, וזה אינו צריך לפרש, ועוד הוסיף ואמר כי שבח האשה בשביל הולדות נמי שמין, וכיצד שמין שבח האשה אומדין כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכו'. ועל השבח חלק רשב"ג ואמר אם כן, כלומר אם לשבח האשה אתם שמין, אין כאן שבח, כי משהאשה יולדת היא משבחת, אלא אין שמין כי אם דמי ולדות בלבד. וללישנא דרבה דאמר דאית ליה לרשב"ג שבח ולדות אלא שנותנין בו חלק לאשה, צריך לפרש כך, אם כן כמו שאתם אומרין כי השבח והדמים אחד הם ואין אתם מחלקין בהם, מעתה למי שדמי הולדות גם שבח הולדות שלו והוא הבעל, ואין לאשה בשבח הולדות כלום, ואינו כן אלא שמין את הולדות ונותן לבעל, אבל שבח הולדות חולקין.
כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת. במבכרת אין בה שבח לאשה כלום גם לא לאיש, מפני שיש לה צער ההריון וצער הלידה, ואדם מתפחד עליה משום צער הלידה, אבל שאינה מבכרת יש בה שבח ההריון וחולקין.
<h2>דף מט:</h2>
אלא דרב חסדא מי לימא תנאי היא. יש ספרים דלא גרסי הכא הא והא רשב"ג, ובסיפא גרסי לה, ומפרשי הכי דסבירא לן למימר דאפילו לרבנן שבח האשה לאחר מיתת בעלה אפילו בישראל לעצמה הוא. ובתירוצי בתראי הדר ביה מהאי טעמא, ויש לו פנים, (והיכי) [והכי] מתרץ להא דתניא חייב.
הא והא רשב"ג ולא קשיא כאן בדמי ולדות כאן בשבח ולדות. דמי ולדות שכולן לבעל פטור (אי רשב"ג) אפילו [לרשב"ג] שבח ולדות שיש בו חלק לאשה חייב. איבעית אימא הא והא בשבח ולדות ולא קשיא הא רשב"ג הא רבנן. לרשב"ג חייב לרבנן פטור מפני שכלן לבעל. אי רשב"ג אפילו בחיי הגר נמי חייב לאשה, דהא חייב [ד]קתני חייב לאשה קתני, ואם כן אפילו מחיי הגר חייב לאשה, אמרי מחיים פלגא לאחר מיתה כולה.
אמר רבא משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו מוציאין אותו מידו מאי טעמא כיון דמת גר פקע ליה שיעבודיה. וקם ליה ברשותא דמריה. ואע"ג דאמרינן בעל חוב קונה משכון בין לפירעון בין לאונסין. הני מילי כל זמן דאיתיה לשיעבודיה, אבל היכא דפקע שיעבודיה לאו (ממונא) [ממוניה] הוא.
ומשכונו של גר ביד ישראל [ומת הגר ובא ישראל אחר] והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו. ואע"ג דליתיה בחצרו, אי נמי איתיה בחצר וליתיה בצד חצר, אע"ג דלא קניא ליה חצרו, דהא בעינן והוא שעומד בצד שדהו [ב"מ י"א ע"א], אפילו הכי שיעבודיה קני ליה, דכיון דלא מצי האיך למזכי בשיעבודא (ד)האי זכיא לאו כלום הוא במה שהוא כנגד מעותיו, דאי אמר יהיבנא לך מעותיך ואשקול המשכון לא צייתינן ליה, דהא קני משכון כדר' יצחק אפילו לאונסין, ושיעבודא הא איתיה. אי נמי ואפילו משכנו בשעת הלואה דלא (קם) [קני] ליה, כיון דמית ליה גר השתא ודאי לפירעון קאי גביה דמאן (ד)פריק ליה.
ותקנה ליה חצרו לא צריכא דליתיה בחצר המשתמרת, ואיהו לא קאי גביה. דכל היכא דאיתיה לדידיה וכו'.
החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד וכו'. פירוש כגון רשות הרבים גבוהה, ובא לו מן הצד חופר תחתיה עד שהגיע לרשותו שבצדו האחר, ופתחו שם, [הראשון] קא תני במתני' שאין רשות לחפור, אבל יש לו רשות לפתוח כגון זה שאמרנו. והשני יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח מפני הרבים. והשלישי יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח מפני היחיד.
<h2>דף נ.</h2>
מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד (וכו') פטור [וכו'] החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים [חייב] החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרין לאושין פטור. מפני שברשות, ואע"פ שלענין נר חנכה אמרי רבנן [כ"ב ע"א] דחייב אע"פ שברשות, התם ברשות הרבים ממש הוא, אבל הכא בור ברשותו הוא וברשות קא עביד.
טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב. והיינו כמי שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, ורישא דקתני החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד פטור, קס"ד בשהפקיר רשותו קאמר.
בשלמא לרבה רישא ומציעתא ר' ישמעאל (דמחייב בתרוייהו) [דפטר בבור ברשותו], וסיפא ממש ר' עקיבא (דפטר בבור ברשותו) [דמחייב בתרוייהו]. אלא לרב יוסף בשלמא (רישא) [סיפא] דברי הכל ומציעתא ר' ישמעאל, אלא רישא דרישא מני דפטר בבור ברשותו, והא אמרת דברי הכל חייב. אמר לך רב יוסף כלה דברי הכל. כלומר רישא דרישא (להאיך בתם מפני דרישא) וסיפא דברי הכל, והיכי דמי רישא דפטר בשלא הפקיר [לא] רשותו ולא בורו, ומציעתא ודאי ר' ישמעאל. והאי דקאמר כלה דברי הכל, משום רישא דרישא וסיפא קאמר, ומשום דאקשי ליה מרישא דרישא ואמר לא ר' ישמעאל ולא ר' עקיבא, שני ליה איהו ואמר כי היכי דסיפא דברי הכל, הם הכי רישא דרישא דקשיא לך דברי הכל היא.
רב אשי אמר וכו' כגון דארוח בה ארווחי לרשות הרבים. וטעמא דלאושין דלא איפשר בלאו הכי, הא לאו לאושין חייב, דהוה ליה בור ברשות הרבים, אע"ג דליתיה כוליה ברשות הרבים, ור' ישמעאל היא.
חפר או פתח ומסר מיד הדלי לרבים. שבתחלה לא עשאו אלא לצרך הרבים פטור, שלא נעשה זה בעל [הבור] אפילו שעה אחת. ואע"פ שהמשליך נזקיו לרשות הרבים על דעת הפקר חייב בנזקיהם, אע"פ שלא נעשה בעל תקלה [אפילו] שעה אחת, התם כי איתנהו ברשותיה מיהת היה בעלים, אבל הכא לא היה בעלים מעולם. אי נמי התם לית ביה צורך הרבים, אבל הכא [אית ביה] צרך הרבים ולצרך הרבים עשאו, שהרי מסר להם הדלי מיד.
<h2>דף נ:</h2>
הא דקתני במתניתין אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית וכו'. קשיא לי האי לישנא. ונראה לי דלא גרס אם כן למה נאמר בור, אלא הכי גרס ולא נאמר בור [מה בור] וכו', כלומר ולא נאמר בור לדוקא, אלא שכל החפירות נלמד ממנו, מה בור שנאמר בו [שמות כ"א] והמת יהיה לו בבור דקא עביד מיתה קאמר רחמנא, אף כל דקא עביד מיתה, ואם איתא להאי לישנא איכא למימר דסתם בורות לא עבדי אינשי פחותין מעשרה מפני שמחזיקין מעט מים, (אף) [אבל] הנך כולהו מחזיקין יותר, מפני ארכן ורחבן וזויותיהן, ועושין אותן פחותין מעשרה, ולפיכך נלמד מבור, מה בור סתמו עשרה טפחים ויש בעשרה כדי להמית דהא כתיב והמת יהיה לו, אף כל בעשרה שיהא בהן כדי להמית. ורישא הכי מפרשא, אם כן למה נאמר בור לימא חפירה סתם, אלא מה בור סתמו עשרה וקא עביד מיתה אף כל וכו'.
מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גבהה ברשות הרבים. ועלה שם ונפל לקרקע עולם, דהתם ליכא הבלא אלא חבטא, לרב פטור דחבטא דקרקע עולם הוא, ולשמואל חייב. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים דאמרינן [ג' ע"א] היכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור, דהתם כגון שנתקל באבן ונשוף באבן דחבטא דידיה הוא. ויש מפרשין דעבד גבהה, כגון שהיה גבשושית ברשות הרבים משפעת מכל צדדיה ולא היה שם חבט, ורגל הרבים דורסת עליה, והוא השוה אותה מצד אחד עד שנעשה בה חבט, והעולה בה מצד אחד נופל מצד האחר, ולדעת רב אפילו נתקל בה ונשוף בה פטור, מפני שקרקע עולם היה, וזה עיקר. דאי כפרושא קמא, לרב מאי טעמא פטור להוי כהניח אבן על פי הבור, דחשבינן ליה [נ"ג ע"א] כשור שדחף את חברו לבור דחייב מחצה לר' נתן ולרבנן חייב בכל הנזק, ולשמואל נמי לא (מירוח) [מחייב] טפי מפלגא לר' נתן, שהרי קרקע עולם הוא הבור, והגבהה הוא השור שדחפו ומשלם מחצה, והוה ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור, ולדעת רבנן חייב בכל, אלא על כרחיך כפרושא בתרא הוא. ולא היא, דאפילו שור שדחף את חברו לבור לדעת רב בעינן דמיית בהבלא, וחשבינן להבלא דבור לבעל השור. ומאי דקשיא ליה נמי לדעת שמואל ליהוי כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור, לא כלום הוא, דהא מקול (זכייה) [כרייה] קאמר, שאלמלא מקול הכרייה לא היה נתקל בבור. וקשיא לי לימא נפל לאחוריו בבור איכא בינייהו, דליכא הבלא כדאיתא לקמן [נ"ב ע"ב]. ואיכא למימר דומיא דחופר קאמר כדקתני במתניתין.
כל הני למה לי צריכי. קשיא לי תינח לדעת רב אלא לשמואל למאי צריכי, דאי נפל על אפיה הא איכא הבלא וחבטא, ואי נפל על אחוריה חבטא מיהא איכא, ולגבי חבטא כולהו כי הדדי נינהו. ונראה לי שאין חבט מיתה כשהוא נופל על אפיו מפני חללו של כרס, ועוד ידיו ורגליו מגינות עליו שאין כרסו נבקעת, גם השדרה אינה נשברת בנפילה זו, ולקמן בשמעתא מוכחא להא מילתא במילתיה דרב נחמן, הילכך כשהוא נופל על פניו אינו מת אלא מהבלא, ולהכי צריכי כולהו אף לשמואל. אי נמי כגון דמלו ספוגין דלית בהו חבטא וכי מיית בהבלא (חבטא) מיית.
משום דכריכא. עג[ו]לה, אבל שיחין אית להו זויות, מיהו צרים הם וארוכים יותר מרחבם.
תנן היו פחותין מעשרה טפחים [וכו'] ומת פטור. מאי לאו דנפל על אחוריה ומת בחבטא, ואפילו הכי אם הוזק בו חייב, [א"נ דאי הוה עשרה חייב]. (א)לא דנפל על אפיה ומת בהבלא ולית ביה הבלא למיתה. אי הכי אם הוזק בו חייב. וכי יש בהבלא לחלק בין מיתה לנזקין, אמר ליה אין יש בהן הבל לנזקין ואין בהן הבל למיתה.
איתיביה רבא לרב נחמן היו פחותין מעשרה טפחים וכו'. מאי לאו דנפל לאחוריה ומית בחבטא, אלמא אין חבט מיתה בפחות מי' טפחים. לא דמית מהבלא, דנפל לאפיה וליכא הבל מיתה. מיהא שמעינן דהיכא (דאיכא) דנפל על אפיה לית ביה חבט מיתה כלל, דאי אית ביה, מאי תירוצא דרב נחמן, הא אית ביה חבט מיתה. אלא דאיכא למידחי להאי מילתא דאיכא למימר דרב נחמן כרב סבירא ליה, [דאמר] בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, ואע"ג דאיכא חבט בנפילתו על פניו פטור. ואי נמי [מיירי בבור] דמלא ספוגין דליכא חבטא.
<h2>דף נא.</h2>
ת"ש כי יפל הנפל ממנו ולא לתוכו כיצד היתה רשות הרבים (גמורה) [גבוה] ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירושו אם נפל אדם מתוך רשות הרבים לתוך גגו פטור מלא תשים דמים בביתך. ואם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים אם נפל מתוכו לתוכה חייב. בעונש לא תשים דמים וכו'.
אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה וקסבר רב נחמן מכרסא דתורא וכו'. הרב ר' יצחק הפליא דבריו בכאן, שסתם כדברי רב נחמן הראשונים דיש חבט בפחות מעשרה. ותמהו עליו רבים עד שחזרו חולקין עליו וכמעט שחשבוהו שוגג. ואני עינ(י)תי וחשבתי מאד בדברים להעמיד דבריו, כי איך יתכן ואדם חשוב כמוהו איך יטעה בדבר פשוט כזה מבלי טעם. וראיתי כי יש להעמיד דבריו, ולשני דברים כתב דברי רב נחמן הראשונים, האחד כאותו טעם שפרשו בגמרא, דאפילו בששה טפחים איכא חבט מיתה, כגון דלא איגנדר איגנדורי לבור ומכרסא דתורא לארעא ארבעה וכו'. והשני להראות שאע"פ שאין חבט מיתה בפחות מעשרה היכא דאיגנדר איגנדורי, מכל מקום חבט לנזקין איכא. הילכך לענין טרפה אע"ג דריסוק אברים ליכא, חשש טרפות אחר איכא, ובעיא בדיקה שמא נשברה השדרה וחוט שלה, או שמא נחבטה גולגלתו ברובה, או שמא נשברה רגלו למעלה מן הארכובה וכיוצא באלו. גם לענין תשלומין אם יארע [בה] טרפות כזה מחמת נפילה ישלם את כולה חוץ מדמי הטרפה, דמי לי נשברה רגלו למטה מן הארכובה או שנשברה למעלה מן הארכובה, פחת שפחתתו נפילה משלם. ולא פטרו חכמים מיתה בבור פחות מעשרה אלא כשמת ברסוק אברים כענין נפילה ששנו באלו טרפות [חולין מ"ב ע"א] כדכתיב [שמות כ"א] ונפל שמה שור. זאת מצאתי להעמיד דברי הרב ז"ל ודבר נאה ומתקבל הוא.
הא דדיקי' בגמרא בור של שני שותפין היכי משכחת לה ואוקמוה כגון שעקרו שניהם חוליא וכו'. איכא דקשיא ליה, לוקמה בחצר ובור של שני שותפין והפקירו רשותן ובורן, דלדברי הכל חייב, דהוה ליה כבור ברשות הרבים. ולא היא דלא דמי האי לא לחופר בור ברשות הרבים ולא למפקיר נזקיו ברשות הרבים, דהתם באיסורא פתחינהו או אנחינהו ברשות הרבים, אבל הכא בהתירא פתחוה, וכי אפקרינהו הא לאו בעלים הוא. ומאן דמחייב [מ"ט ע"ב] בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אע"ג דבהתירא פתחיה, מכל מקום בעל הנזק הוא ומשום הכי חייב. ודוק ותשכח.
הא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור. אפילו לאחר פדיון קאמר, משום דפסולי המוקדשין שקדם הקדישן את מומן אינן יוצאין לחולין (לגוי ולעבד) [לגיזה ולעבודה ו]ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן [בכורות י"ד ע"א]. וכיון שיש בהן קדושה אין מאכילין אותן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני מילי בקדשים שנפסלו מאכילת אדם לפני פדיונן, כגון שנעשו טרפה, אבל קדשים שנפדו לאכילת אדם, אפילו נטרפו או שמתו אחר מיכן אין מאכילין אותן לכלבים ונקברין. אי נמי כיון שבחייהן יש בהן קדושה, ואם הוזקו בבור לא קרינא לגבי ניזק והמת יהיה לו, כלומר והניזק יהיה לו וישלים לו את נזקו, לפי שאין הניזק נגמר לבעלים כדאמרן, משום הכי פטור, שלא דבר הכתוב אלא בשור שכולו לבעלים בין בחייו בין במותו. הקשה תלמיד צרפתי לפני הרב ר' יעקב נ"ע כיון דאמרינן והמת יהיה לו מי שהמת שלו ומפקינן שור פסולי המוקדשין, אם כן שור ולא אדם למה לי והלא אדם מת אסור בהנאה. ושמעתי שתירץ לו שיש באדם מת שהוא מותר כגון השנים והצפרנים והעור כמו שאמרו [חולין קכ"ב ע"א] דבר תורה עור האדם טהור. והכל הבל, כי טהור אמרו אבל מותר לא אמרו, וכל מה שמחובר בו בשעת מיתה אסור בהנאה. אבל אומר אני שאם נפל בו עבד כנעני שלא טבל אותו אינו אסור, דבהמה בעלמא היא, ואפילו הכי פטור משור ולא אדם. אי נמי שור פסולי המוקדשין יש לו בעלים ואין המתה שלו לבעליו, אבל אדם שמת הוא בעל לעצמו. ואם נאסר בהנאה במיתתו כל שכן שהוא כלו לעצמו, הילכך איצטריך שור למעוטיה.
<h2>דף נא:</h2>
התם שלא היה בו הבל למיתה וכו'. כגון שהיה רחב הרבה כדאיתא לקמן. והא דתניא אחרון חייב שלא [היה בו] הבל לא למיתה ולא לנזקין [ובא אחר] והוסיף בה וכו'. ומת בהבלא, ובהא אפילו רבי מודה, דכי אמר רבי אחר שניהם לנזקין משום דיש במעשה שניהם נזקין, אבל הכא ליכא, ומשום הכי אחרון חייב בין במיתה בין בנזקין, ומשום דלא קתני בגוה ואחר שניהם לנזקין משום הכי איצטריך ליה לאוקומה כי האי גונא.
אמר ליה רב שיזבי לרבא חפר אחד בור עשרה ובא אחר והרחיבה מהו. מי הוי כחופר בור י' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים הואיל ושניהם עשו בו שיעור מיתה, והאי נמי הכי הוא, או לא. אמר ליה לא דמיא לההוא, משום דהתם כל אחד מקלקל, אבל האי מתקן הוא לגבי הבלא וכו'.
וראשון מאימת מפטר [וכו'] חד אמר משהניחו לשני דולה בכלי של עצמו. וחד אמר עד שימסור הראשון לשני את דליו, אז עמד כל הבור בשמירת השני, כי הרשהו הראשון בכל מה שיש לו בבור.
במאי קא מיפליגי ביש ברירה, מאן דאמר משהניחו משתמש בדלי של עצמו קסבר אין ברירה, הילכך כולי בור קאי ברשותא דכל חד וחד, וכיון דשבקיה לשני שדולה הא קם ליה כוליה ברשותיה, ומר סבר יש ברירה, וכי דלי שני בדליו אכתי בדליו קא ממלא. ומנתא דיליה הוא דקם ליה ברשותיה, אידך לא. אבל כי מסר ליה האיך את דליו הא אוקמיה למנתא דידיה ברשותיה דהאיך. ותמיהא לי טובא האי ברירה, דלא אשכחן ברירה אלא בתר חלוקה, או בתר סלוק החלק, אבל כל זמן שהדבר משותף מאי ברירה איכא, והלא הבור והמים משותפין הן כל זמן שלא נדלו, וכי ממלא שני בדליו אפילו למאן דאמר יש ברירה, הברירה לא הועיל אלא למים שנדלו, אבל לאותן שבבור ולבור עצמו איך תועיל ברירה ועדיין לא הובררה. אלא כך נאמר כיון דלאחר חלוקה או לאחר המלוא אמרינן יש ברירה, השתא נמי מנתא דהאי לא קימא בשמירה דהאי, אלא אמר ליה את גמר דידך ואנא גמירנא דידי, עד דמסר ליה דליו.
השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו'. כגון מלוא המים הוא, שזה דורס במקומו וזה דורס במקומו.
<h2>דף נב.</h2>
הא דאמרי לעולם בחזקה. פי' כגון שנעל וגדר דהוי חזקה, ומסירת מפתח אינו אלא (במי) [כמי] שאמר לו לך חזק וקני. וההיא דפסחים [ד' ע"א] דלענין בדיקת חמץ דאזלינן בתר מסירת מפתח טעמא אחרינא הוא, ולא משום קנייה ולאו קנייה היא.
בכדי שידע. פי' שיש שיעור שילך עד ביתו או עד השוק וחוזר שם ויראה. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו אחרים. והוא שעור מועט משל שעור הראשון, שאין דרך אדם לילך ולחזור שם מיד, אבל כדי שיודיעוהו אחרים רבים עוברים שם ומודיעין אותו.
<h2>דף נב:</h2>
מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה נמי. [אע"ג ד]אנוס הוא. ולא דמיא להא דאמר רבא [ב"מ ל"ו ע"ב] מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. דהתם לגבי מיתה ליכא צד פשיעה, אבל הכא לגבי נפילה עצמה איכא צד פשיעה, ומגו דאיכא צד פשיעה לחדא נפילה הויא פשיעה לכל נפילה.
ואסיקנה דלא אמרינן מיגו. דהא לא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח. וקשיא לן הא קימא לן [ב"מ מ"ב ע"א] תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואיכא למימר שני בור שהתורה מעטה בשמירתו כדאיתא לקמן בפרק הכונס [נ"ה ע"ב], וכן לענין שן ורגל ואש תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. אי נמי כי אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב בזמן שהפשיעה והאונס שניהם בנ[י]זק אחד, ומגו דהוי פושע לגביה בחד ענינא מיחייב נמי באידך, אבל הכא לאו לגביה חד ניזק הוא, דלענין שורים ליכא פשיעה כלל, ומגמלים לשורים לא מהניא פשיעה לחיוביה, וכן משור חרש לשור פקח לא מהניא פשיעה לחיוביה, דוק ותשכח. אמר אברהם דקדקתי ולא מצאתי תועלת לתירוץ זה על דרך המפרשים שמועה זו. ולא עוד [אלא] שקשה לי הראיה שהביא בגמרא משור פקח וחרש, ומה דומה זה לזה, כי ענין גמלים ושורים אפשר לבא פשיעה לשורים מחמת גמלים, והוא דומיא דפשיעותא דנורא לגנבי בכספים, מה שאין כן בשור פקח, דלעולם פשיעה דחרש לא מזקא ליה לפקח. ולפיכך ראיתי לפרש מה שאמרו בבעיא זו ושכיחי גמלים דלפרקים קאמר, והם זמנים ידועים בשנה, אבל לא בשאר ימים כלל, ובאותם שאר הימים נמצא התל(י)ע[ה] מתוכו ונפל שמה שור, וקא מיבעיא ליה כיון דבשעת גמלים איכא פשיעה לגמלים, לא כסהו כראוי קרינא ביה, ואפילו בהתלעה נמי לאו אנוס הוא, או דילמא האי מיגו לא אמרינן, דהא לענין התלעה לעולם אנוס הוא. וזה ודאי דומה לשור פקח וחרש, דלא אמרינן מגו ופטור. יצפון לישרים תושיה.
נפל לפניו מקול הכריה חייב. פי' אפילו מקול הכריה חייב, דלא אמרינן כורה גרם ליה, [אלא אמרינן] דכיון דליכא לאישתלומי מכורה בעל הבור חייב.
<h2>דף נג.</h2>
אלא היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. דכיון דלא מצי למימר ליה תוראי בבירך אשכחיתיה פטור, דאמרינן כורה גרם ליה, כי הדוחף והמכשיל הוא הגורם, והכא הכורה הוא המכשיל, שאלמלי הוא לא היה נכשל בבור. קשיא לי לדעת רב סיפא דקתני לאחריו מקול הכריה פטור, למה לי מקול הכריה בלא[ו] הכי נמי פטור, דהא בחבטא מיית. ולבי אומר לי, דלא פטר ליה רב אלא מן המחצה, לפי שהחפירה שהכשילה אותו מעשה ידיו היא, והיא כשור שדחף, ועכשו שנפל מקול הכריה פטור לגמרי, וכן לשמואל. אלא דקשיא לי לדעת רבנן דאמרו שהדוחף הוא המזיק והוא חייב בכל, מעתה לדעת רב היכא דנפל לאחוריו בבור (דעל) אע"ג דמית בחבטא ניחייב בעל הבור בכל הנזק. לפיכך אין לנו היכא דמית בחבטא אלא פטור לגמרי לפי שהכל קרקע הוא. ומתניתין דהכא דקתני בסיפא לאחוריו מקול הכריה, לאו מדוקא נקט ליה, אלא איידי דתנא רישא מקול הכרייה תנא נמי סיפא. ולשמואל תרויהו דוקא ומאי לפניו לפני הבור, וזהו בתוך הבור.
אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן. [לרבנן] בעל האבן חייב בכל והוא בעל הבור הראשון שגורם הנפילה, וההבלה והחבטה בבור השני נחשוב כאלו הן שלו. ולדעת ר' נתן זה משלם מחצה וזה משלם מחצה, כי שני בורותיהן זה בצד זה. אי נמי אבן שנתקל בה הוה ליה כשור.
<h2>דף נג:</h2>
איתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו. פי' דלא פריק ליה. אביי אמר של הדיוט משלם חצי נזק רבינא אמר נזק שלם. ותרויהו כר' נתן דאמר מאי דליכא לאשתלומי מהאי משתלמנא מהאי. שור פסולי המוקדשין לענין בור אע"ג דפריק ליה הוא כדפרישנא לעיל [נ"א ע"א]. והיינו דאמר לעיל כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור, דאי לא פריק ליה שור אמאי חייב רעהו כתיב.
<h2>דף נד:</h2>
והתניא בן דעת פטור, לאו שור בן דעת, לא אדם בן דעת. פטור. אדם בן דעת הוא דפטור דלאו בן דעת חייב שור ולא אדם. קשיא לי דילמא לענין נזקין קאמר. ואיפשר דידע דעל ענין מיתה קא מיירי. וגבי שבת מנלן דתניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונות נאמר שורך וחמורך [וכל בהמתך] והלא שור וחמור בכלל כל בהמתך היו. אי נמי בכלל בהמתך הם.
אלא לומר לך מה שור וחמור האמורין בשבת חיה ועוף כיוצא בהן. או מכל בהמתך דרבויא הוא כדאמרינן לקמן, או מכלל ופרט וכלל מבהמתך קמא וכל בהמתך בתרא. אף כל. שור וחמור ובהמתך האמור לענין פריקה ולענין חסימה ולענין הרבעה חיה ועוף כיוצא בהן, דילפי' להו מהנך דיתירי נינהו. ומסקנא (דאמרי') [דגמרי'] מכל בהמתך, האי קרא קמא דדברות הראשונות לא אייתי ליה אלא לאגמורי בהמתך בהמתך להרבעה. ואי קשיא לך הא בכולהו כתיב [בראשית א'] למינהו, ומכאן בני נח מוזהרין בהרבעה שלא במינו, כדכתיב [ויקרא י"ט] את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר. ההוא לעשה, הכא למלקות, כדאמרינן לקמן [נ"ה ע"א] המרביע שני מינין שבים לוקה דאתיא למינהו למינהו מיבשה. וקשיא לי והא כלל גופיה בהמתך כתיב, והיכי מרבינן מיניה עופות. ואיכא למימר דבהמתך בתרא למעוטי כלים הוא דאתא, דשביתת כלים לאו דאורייתא. אי נמי למעוטי דגים, ומשום הכי לא כתב רחמנא וכל אשר לך.
הא דאמרי' להנחה הקשתיו וכו'. הכי פירושו, להנחה הקשתי שור לאדם ואדם לשור, אבל לחרישה לא הוקשו, שיש בבהמה משום כלאים ולא באדם. ואם תאמר גם כן מיעטו מהרבעה, ההוא כבר מפורש איסורו [ויקרא י"ח]. ולענין חסימה נמי כבר מפורש להיתר, מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל וכו' [ב"מ פ"ח ע"ב]. מיהו עבד קטן כבהמה דמי. והני מילי על ידי תנאי. אבל שלא בתנאי כבר הוא מפורש שאינו רשאי לחסום, כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים בפועל הכתוב מדבר. והא דקתני במתניתין אחד השור ואחד כל בהמה לתשלומי כפל ולהשבת אבדה, לאו משום דבעינן בהו בעלי חיים, ואפילו כלים נמי איתנהו בהנך, אלא משום דכתב בהו שור וחמור אתא למימר דלאו דוקא נינהו כי הנך.
בדברות הראשונות נאמר בהן טוב. למען ייטב לכם והארכת(ם) ימים. קשיא לי הא דבעי רבה בר רב הונא בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"ב] דש באווזים ותרנגולים לר' יוסי בר' יהודה מהו, אטו ר' יוסי בר' יהודה לית ליה האי מתניתין לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, דילפינן שור שור משבת, ואי לא יליף, שאר בהמה וחיה מנא ליה, וכל הנך דמתניתין נמי מנא ליה.
<h2>דף נה.</h2>
הא דאמרי' לעיל מהו דתימא כיון דרבו אהדדי (א)חד מינא נינהו. נראה לי שזה מגדל אפרוחיו של זה וזה מגדל אפרוחיו של זה, דאלו מפני שגדילים זה עם זה, אם כן כבשים ועזים הא גדלי אהדדי.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי וכו'. מפרש בגמרא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. אמר ר' מני מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה ר' יהודה היא, שלא תחלק במועד, דאי בקרן שכונתה להזיק סגי ליה בשמירה פחותה כל שכן שן ורגל. אי בכותל ברי בדיני אדם נמי ליחייב. אכותל. אלא בכותל רעוע. וכל הני פורץ גדר וטומן פטורין מדיני אדם דאמרינן לטובה נתכון כדאמרינן לקמן [נ"ו ע"א], ובדיני שמים מיחייב אע"ג דאיכא צד טובה.
<h2>דף נו.</h2>
במאי בתרי פשיטא באם לא יגיד ונשא עונו קאי. דהיינו בידי שמים. וכי אתמר דרבא אסיפא אתמר וכו' ואמר רבא ואפילו חתרה. בכותל בריא, דכולה פשיעותא היא כדמפרש ואזיל. ומאי אפילו, כלומר לא מיבעיא נפרצה מאיליה דאשתכח דלא בריא היא או שפתחה הדלת ויצאה דחייב.
<h2>דף נו:</h2>
פשיטא כיון דמשכוה לשום גנבה ואפקוה קיימא ברשותייהו לכל מילי ואפילו לאונסין. לא צריכה דקמו ליה באפה. אחר שפרצוה ויצאה מאיליה עמדו בפניה ומנעו ממנה הדרך עד שהלכה לקמת חברו, ואע"פ שלא משכוה ולא קנו אותה חייבין. אמר ליה רב יוסף הכישה אמרת לן. המכיש בהמה על קמת חברו חייב, ואע"פ שלא נתכוין לקנותה, ולסטים נמי שהכישוה, אבל קמו לה באפה בלחוד לא מחייבא דגרמא בעלמא הוא.
<h2>דף נז.</h2>
הא דאותביה רב יוסף לרבה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו הכי גרסינן מאי לאו אפילו לביתו. כלומר עד שיחזירנה ואפילו לביתו, מדקתני לעולם, ומדבעינן השבה מעליתא ש"מ כנושא שכר דמי. וברייתא דלעיל דקתני למקום שיראנה, [למקום שיראנה] ממש קאמר, או לביתו ואע"פ שלא ראה אותה.
<h2>דף נז:</h2>
הא דתניא לא אם אמרת בשומר חנם שהוא משלם תשלומי כפל וכו'. רישא דבריתא לא ידענא היכא, ומסתברא דהכי איתה, דאיכא מילי דמפרשי בשומר חנם ולא מפרשי בשומר שכר כגון פשיעה וכגון שליחות יד על ידי שלוחו, דגמרינן לה [ב"מ מ"ד ע"א] מדבר פשע, וגמרינן להו משליחות יד שליחות יד, והכי איתא במכילתא [משפטים פט"ו]. אי נמי כי ההיא דבבא מציעא [מ"א ע"ב], דגמר שליחות יד דשומר שכר משומר חנם ומייתר ליה דשומר שכר ודריש בה שליחות יד אינה צריכה חסרון, ועלה פרכינן לא אם אמרת בשומר חנם וכו', והאי תנא לא סבירא ליה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה.
ר' זירא אמר כגון שטען טענת לסטים מזוין. והיה יכול לפטור עצמו בשבועה ואע"פ שהוא כשומר שכר, ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נמצא הגנב ולא היה לסטים מזוין משלם תשלומי כפל לשוכר.
<h2>דף נח.</h2>
(אלא) [קמ"ל, ד]אפילו נחבטה על גבי ירקות והפסידה אותן סד"א מציל ממון חברו הוא, דאי לאו ירק הוה מתה ואפילו מה שנהנית נמי לא תשלם. קמ"ל נהי דאיהו מיחייב לאצוליה היכא דאיתיה, אבל ממונו היכא דליתיה לדידיה לא מיחייב.
אי נמי וכו'. כלומר ואפילו בפניו [נמי], הוא גופיה מיחייב במקום דלית ליה פסידא, כדתנן לגבי אבדה [ב"מ ל"א ע"ב] היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן סלעי, אלא נותן לו שכרו כפועל, פי' הואיל ועשה בלא (תנאו) [תנאי]. אם יש בית דין מתנה בפני בית דין, ואם אין שם [ב"ד] בפני מי [יתנה] שלו קודם.
(ד)הא דאמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה מה שהזיקה נמי משלמא, הא ודאי [נמי] שנפלה שם ובעלים (דאין) [רואין] בנפילתה שם והיה לו לירד אחריה ולהוציאה. ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום, דכיון שתחלתה באונס אין מחייבין אותו לירד [שם] אחריה לגנת חברו, משמיא הוא דקנסוה להאיך עד שתצא ותחזור.
ולא תימא שתצא לדעת בעלים ותחזור לדעת בעלים. שידע ביציאתה [ופושע בחזרתה, אלא כיון דידע ביציאתה] אע"פ שנאנס בחזרתה, כגון שנעל בפניה בדלת שיכולה לעמד ברוח מצויה ופתחה אותו וחזרה שם חייב. דמידע ידע כיון שרגילה שם ומצאה כדי ספקה, כל מה שיכולה להשמט שם היא הולכת ופשיעה היא, דנטירותא יתירתא בעיא. נמצא עכשו לזה הפרוש שיעור השמירה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אינו אלא לפעם ראשונה, אבל לפעם שניה של אותו מקום עצמו לא הוי שימור, וזה הוא תמה. ויש לפרש כיון שיצאה לדעת בעלים אע"פ שחזרה שם שלא לדעת, שהעבירה על אותו הדרך ונפלה שם, [א"נ שלא נעל בפניה כראוי ויצא ונפלה שם] פעם שניה, חייב לשלם, דנפילה זו קרובה לפשיעה, משום (דאמרה) [דאמדה] נפשה להתם וכל טצדקי דאית לה עבדה (ונתחה) [ונתרה] ומפלה נפשה, הילכך הוה ליה לאיזדהורי מניה דלא לעברה בההיא אורחא, או שיאחז בה בכח, או שינעול בפניה כראוי, דמידע ידע דכל אימת דמשתמטא מיניה להתם אזלא, וכל טצדקי דאית לה עבדא.
הא דאמרינן במתניתין נפלה לגנה ונהנית פטורה, [יש מפרשים] דוקא שאינה יכולה לירד לשם כדרכה כלל, שאם הי[ת]ה יכולה לירד אע"פ שנפלה חייבת, דהוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס. ולא נהיר, וכי לא יעביר את צאנו ברשות הרבים. ועוד סיפא דקתני ירדה כדרכה, מאי איריא [ירדה כדרכה] אפילו נפלה נמי, אלא ודאי כל נפלה פטורה.
<h2>דף נח:</h2>
היכי שיימינן על גבי שדה ר' יוסי בר' [חנינא] אומר סאה בששים סאין. אבל אם אכלה פחות מסאה אין שמין אותה [בס'] אלא [שמין אותה] על גבי קרקעה בלבד, כמה היתה יפה ערוגה זו עם פירותיה וכמה היא יפה בלא פירותיה, מכל מקום אין שמין את הפירות עצמן מפני שפוגמין את המזיק הרבה, והתורה אמרה בשדה אחר ששמין אותן על גבי שדה, ומדכתב אחר שמעינן שצריך לשום אותן על גב קרקע אחר חוץ ממקום הפירות והיינו בששים. פירוש אחר לר' יוסי בר' חנינא, אם היתה פחותה מסאה רואין אותה כאילו היא בית סאה ומשערין אותה בששים בית סאין, ואחר כך מחלקין אותה לפי מה שהוא הדין. והכי מסתבר טפי, דהא לכולי עלמא בשדה אחר בעינן.
וחזקיה אמר אפילו קלח אחד שמין אותו בששים קלחים. ועל גב קרקע, אע"פ שפוגם נ[י]זק לפי שאין שבח קלח אחד ניכר בששים קלחים ועל גב קרקע. ואם הוא בית סאה או תרקב שמין בית סאה בששים [בית] סאין. ואינו רוצה לומר חזקיה שכל קלח וקלח מבית סאה נשער בששים קלחים, שהרי שנינו שמין בית סאה באותה שדה [כמה היתה יפה וכו', אלא אם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה] על גב ששים סאין. ואם לא אכלה כי אם קלח אחד [שמין] גם כן בששים קלחים. ולא ידעתי זה השיעור מאין יצא להם, ושמא קבלה היתה בידם. וכתב הרב ז"ל דסוגיין כחזקיה, מדאמרינן לקמן אין שמין קב בפני עצמו, כלומר על גב קרקעו [בלבד מפני שמשביח ניזק, ולא קב בבית כור] מפני שפוגם ניזק שהוא אחד במאה ושמונים, אלא קב בששים קבים, הילכך אפילו קלח אחד נמי בששים.
איכא דאמרי דקץ תלתא. כמו שתילים של דקל. מי לא תניא קטמה נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזרה וכו'. ועל בהמה קא מיירי. אכלה חזין. פי' ירק רך מאד. הא דאמרי רבנן [על] חזין ופגין ובוסר וסמדר רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ומפרשי' לה בששים, נראה לי דכפירות גמורים חשבינן להו, אלא ששמין אותן על גב שדה אחר בששים. וממעשה [ד]ר' אלעזר זעירא אסתבר לי [הכי], דאמרי ליה בקץ כופרא דמשלם דמי תמרי, ואקשי להו והא (נתרי בזיקא) לאו תמרי אזיק, וכי אמרי (להו) [ליה] דמי כופרא אקשי להו והא הוו תמרי, והדר אמר להו בששים, אלמא דמי תמרי יהיב, אלא ששמין אותן על גב שדה בששים משום דנתרי בזיקא.
<h2>דף נט.</h2>
ור' שמעון [ד]אמר [וכו'] כאלו הן ענבים עומדים ליבצר. מיהו אגב קרקען ולא בששים, אלא אם הם פירות גמורים כדאיתא במתניתין [נ"ה ע"ב].
אמר אביי מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא היא. כלומר ומסיימי. נכי חיה. בדמי ולדות קאמר, וכן דמי מזונות של ולדות. ואני תמה דמי מזונות עד כמה, אם לעולם אין כאן תשלומין כלל, אלא עד כדי שמזונותיהן מוטלין עליו כמו שאנו אומרין [כתובות ס"ה ע"ב] אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו קטנים, אבל זן הוא קטני קטנים וכמה עד בן שש. ויש מפרשין נכי מזונות, שצריך להוסיף על מזונות אשתו כל ימי מניקתה כדתנן [שם ס"ד ע"ב] ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה.
כותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה. שאינו נשום על גב קרקע כלל, מפני שהוא חשוב בפני עצמו, ואינו נמכר על גב קרקע מפני שהוא כמו חרוב המורכב [ב"ב ע"ב ע"ב].
<h2>דף ס.</h2>
רבא אמר כגון שלבה ברוח מצויה ולבתו רוח שאינה מצויה. אבל אם לבה ברוח שאינה מצויה חייב, וכל שכן אם לבה ברוח מצויה ולבתו רוח מצויה, לפי שהתחיל מלאכתו על דעת אותה הרוח. ר' זירא אמר דצמרה צמורי. פי' כמו אשתא צמירתא [שבת ס"ז ע"א], כאדם שמנפח בבגדו או בכלי שבידו שאינו נפוח גמור, וזורה ורוח מסייעתו הוא עושה מה שראוי לו לעשות. לרבות כל בעלי קומה. אע"פ שאין עושין מהן גדיש כמו ירק. פירוש אחר לרבות כל בעלי קומה והוא כלים וכל דבר, שכל דבר יש לו קומה מעט או הרבה, וכן עיקר. מה שבשדה אין מידי אחרינא לא. כלומר שדה עצמה לא, כגון ליחכה נירו וכו'.
<h2>דף ס:</h2>
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם וכו'. מדקאמר מבור בית לחם וכו' משמע דלאו מים ממש קאמר, שאם היה צמא למים, כל מים היו טובים לו, אלא על דברי תורה קאמר. ומאי קא מיבעיא ליה טמון באש קמבעיא ליה. גדישין [דשעורים] דישראל הוו דהוו מטמרי בהו פלשתים וכו'. בפרק הגוזל זוטא הארכתי בענין זה.
<h2>דף סא.</h2>
בשלמא למאן דאמר הני תרתי היינו דקאמר ולא אבה דוד לשתותם. דמשמע [ש]לא קבל את שתיהן. אלא למאן דאמר טמון באש [וכו'] מכדי גמרא שלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. דמשמע שלא קבל [כל] מה שאמרו לו. אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה. וקא עסיק בפטורי, ואיהו דקא פטר בד' אמות, ותנא ברא קא עסיק בחיובי, ואיהו דקאמר עד ד' אמות חייב ולאו ד' אמות בכלל, אלא משום דהוה עסיק בחיובי נקט ואזיל עד ארבע אמות.
אמר רבא ד' אמות שאמרו בשדה קוצים. פי' מפני שהאש של קוצים מוציא ניצוצות וזיקות יותר משאר עצים, אבל שאר עצים די לו בגדר גבוה עשרה כדאיתא בברייתא דלקמן. אית ספרים דלא גרסי בברייתא דלקמן גבוה עשרה, ומפרשי למלתיה דרבא לחומרא דשאר עצים אית בהו שיעורא יתירא, אבל בקוצים לא משכחת טפי. אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה. צריך שיהא גדר גבוה ד' אמות.
אמר רב לא שנו אלא בקולחת. הא דתנן שאם עברה רשות הרבים פטור, דוקא בקולחת, (כי) כעין קלוח שהוא עולה ביושר, ואין הרוח כופפת אותה, ואף על פי כן אם אין [שם] שיעור דרך רשות הרבים חייב, כי פעמים שהיא מדלגת מכח עצמה. אבל אם היתה הרוח כופפת אותה והיא הולכת ודולקת ועצים מצוין לה אפילו עד מאה מיל חייב, שאם היו עצים מצוין לה בתוך מאה מיל והלכה ודלקה בהם חייב, מפני שדרך הרוח להוליכה כמה [מיל]. ושמואל אמר לא שנו אלא בנכפפת אבל בקולחת אפילו [דרך] כל שהוא פטור.
תניא כותיה דרב וכו' אבל בנכפפת ועצים מצוין [לה] אפילו עד מאה מיל חייב אבל אם עברה גדר (או) גבוה עשרה טפחים או נהר או שלולית אפילו בנכפפת פטור. מפני שהגדר מפסיקה, והמים מפסיקים אותו בזמן שהם רחבים שמונה.
תנן התם ואלו מפסיקין (לפאת) [לפיאה] הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל של כרמים של רבים ושל יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. מפרש בירושלמי [פאה פ"ב ה"א] מכיון דתנא דרך היחיד מה צרכה דרך הרבים, אלא דאפילו דרך הרבים בעינן קבוע בימות החמה ובימות הגשמים.
<h2>דף סא:</h2>
הא דר' שמעון ורבנן. כבר פרשה הרב בהלכותיו יפה.
אבל מדליק בתוך של חברו משלם כל מה שבתוכו. דלא אמרינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי, אלא בעינן כי תצא אש מעצמה דהיינו מדליק בתוך שלו וכו', אבל מדליק בתוך של חברו חייב, דמזיק בידים הוא, ולא גרע מישן. אי הכי. דבמדליק בתוך של חברו ליכא שום פלוגתא ביניהו, אדתני אבל במדליק את הבירה שחכמים מודים לר' יהודה, אפילו בשדה נמי, דמדליק את הבירה ודאי מדליק בתוך של חברו הוא, דאי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בירת חברו, כי הוי דרך בני אדם להניח בבתים אמאי מודים לו והא טמון הוא, וטעמייהו דרבנן [בטמון] לאו משום דרך ולאו דרך הוא, אלא מאו הקמה מה קמה וכו', ואם כן מאי איריא בירה אפילו שדה נמי.
אלא אמר רבא בתרתי פליגי. ואי קשיא לך מנא ליה לרבא דבתרתי פליגי, דילמא בין במדליק בתוך של חברו בין במדליק בתוך שלו לא פליגי אלא בדברים שאין דרכן להטמין, אבל בטמון לא פליגי. הא לאו קושיא היא, דהא קאמרי רבנן אינו משלם אלא [או] גדיש של חטים או גדיש של שעורים, ואלו מוריגים וכלי בקר לא, ואע"ג דדרכן להטמין אותן בגדיש, אלמא משום טמון פטרי לה רבנן. ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה עצמה שישלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי, שכן דרך בני אדם להניח ארנקי בבתים, והוא דאמיד, אי נמי איניש מהימנא דמפקדי אינשי גביה, ואי לא לא, כדאיתא לקמן [ס"ב ע"א].
<h2>דף סב.</h2>
ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה וכו' יתיב רב אשי וקא מיבעיא ליה וכו' מי עבדי אינשי דמנחי מרגניתא בכספתא או לא. כתב הרב ז"ל מיהא שמעינן דלית הילכתא כר' יהודה במדליק בתוך של חבירו, ובמדליק בתוך של עצמו נמי דפליגי בטמון לית הילכתא כר' יהודה מדאמר רב אשי בריש פירקא [נ"ו ע"א] טמון אתמר, משום דשויה טמון באש. וחזינן (מאי) [מאן] דפסיק כר' יהודה בענין טמון ואייתי ליה טעמא מדאמרינן שמעית מילתא לר' יהודה וכו', והאי לאו טעמא הוא, מדאמרי' לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, שמעינן דלית הילכתא כוותיה. ואי אמרת למאי הילכתא אמרי לה להא דר' יהודה למגמר מנה לרבנן במקום דעביד אינשי דמנחי, כגון האי דבטש בכספתא דחבריה, אי נמי כגון המדליק את הבירה דמודו בה רבנן לר' יהודה דמשלם כל מה שדרך בני אדם להניח בבתים דמשתבע ושקיל. אמר אברהם הא לאו טעמא [הוא] כלל, דלמאי הילכתא אתאמרא להא מילתא לר' יהודה, ל[י]מרוה לרבנן גופייהו דמחייבי במדליק בתוך של חברו על הטמון שעשו בו תקנת נגזל, ולמה ליה לאדכורי לר' יהודה (ולא) [ו]למגמר מינה. אלא טעמא דמילתא, דלדעת רבנן לא איצטריכו למימר שעשו בו תקנת נגזל ולא למגמר לה מדר' יהודה, מאי טעמא כיון דמדליק בתוך של חבירו (הא) [הוא] גופיה גזלן הוא ושכנגדו נשבע ונוטל. ולר' יהודה הוא דאיצטריך, דאע"ג דלא הוי גזלן [גמור] אלא פושע בממון חבירו הוא, [כגזלן דמי] ושכנגדו נשבע ונוטל, ולאו משום דחשיד אשבועתא, אלא משום דהאי אפשר ליה למדע והאי לא איפשר ליה, וכן כל כיוצא בזה. ודוקא על הטמון אבל על הגלוי אי טעין האיך טענת בריא משתבע ומפטר, משום דלאו גזלן גמור הוא, דאי לא תימא הכי ל[י]מרוה למילתא בגלוי ולדברי הכל, וכל שכן בטמון לר' יהודה, אלא ש"מ כדאמרינן. מיהו מדרב אשי דהוא בתרא שמעינן דלית הילכתא כר' יהודה בתרויהו, כמו שכתב הרב ז"ל. ירושלמי [ה"ז] חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין [הוה] מלא והדין אמר מטקסין הוה מלא, אתא עובדא קומי רב אמר הרי זה נשבע ונוטל. בעי ר' יוחנן מהו שיטעננו דברים שאינן ראוין לו, נשמעינה מן הדה, אריסיה דבר זיזא אפקיד גביה חד בר נש ליטרא דדהבא, מית בר זיזא ומית אריסיה, אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר מאן לא ידע דכל [מה] דאית ליה לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא [הוא], יתהבון לבנוי דבר זיזא וכו', דמך ר' ישמעאל בר' יוסי, אתא עובדא קומי ר' חייא, אמר אי מן הדא לית (ש"מ) [את שמע] כלום, דאית בר נש דלא בעי מפרסמא נפשיה, יתהבון לבנוי דאריסיה וכו'. מהאי עובדא משמע דאע"ג דלא אמיד יהבינן ליה, וגמרא דילן בעינן דאמיד. ואפשר דשני מפקיד ממזיק, דלגבי פקדון לא בעינן דאמיד. ואי אמרת הא מעשה דר' מיאשא ודחסא דאמרינן התם [כתובות פ"ה ע"ב] חדא דידענא ביה דלא אמיד, אפשר ידיעה גמורה דהויא להו דלא אמידי, אבל האי אריסא אע"ג דלא הוה אמיד לא הוו להו ידיעה ברורה. אי נמי איניש מהימנא הוה ומפקדי אחריני גביה. מיהו הא קשיא לן בהדין עובדא דשק צרור אמאי חייביה רב לשלומי ליה, להוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. אי נמי לאידך גיסא אדרבה לשקול בדלא שבועה, משום דהוה לי' כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דשקיל בלא שבועה, דהא קא מודי בסיגין ושק דאיכא שוה פרוטה. ואיכא מאן דמתרץ להאי קושיא בדאמר ליה הילך בדמי סיגין ושק. והא לאו תירוצא היא, דאם כן יפטר לגמרי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ובלאו הילך נמי אין כאן מחויב שבועה כלל, דהא קיימא לן [שבועות מ"ב ע"ב] אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל, והא לאו הכי הוה. אלא טעמא דמילתא משום דלא דמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ולמנה לי בידך והלה אומר איני יודע נמי לא דמי, דהתם הוה ליה למידע והאי דקטעין ואמר לא ידענא בחמשין איערומי מיערם דקא בעי למירמא שבועה עילויה, (אלא) [משו"ה] אמרינן זיל שלים, דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, ובתר הכי אי בעית לאישבועי להאיך שבועת היסת או חרם סתם הרשתו בידו. ואיני יודע בכולו נמי, כיון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אמרינן אם איתא דמחייב ליה הוה רמי אנפשיה ומדכר ואוקים ממונא בחזקתיה, אבל הכא כיון דשק צרור אפקיד גביה לא הוה ליה למידע, משום הכי ישבע הלה ויטול, ואיניש אמיד הוה. והאי דאמר ארעו אונס, לאו אונס גמור הוה, אלא ששמרו שמירה פחותה כשמירת סיגין ולא שמרו שמירת כספים, שאין להם שמירה אלא בקרקע, והוא הוה קרי ליה פשיעה דקא טעין עליה כספים, מכל מקום כיון דלא ידענא אי סיגין אי מטקסין הוה, איבעי [ליה] לנטורי נטירותא מעליתא, ומשום הכי חיביה רב לשלומי ובשבועה. וקשיא לי מאי שנא מסור מהאי מעשה דשק צרור, ובמסור מאי טעמא לא משתבע ושקיל, והלא מס[ו]ר דינא הוא ולא קנסא הוא, ורשע גמור הוא ופסול לעדות ומשבועה, דרש[ע] דחמס הוא ומהפכין שבועה אכנגדו. ואפשר כיון דדבורא בעלמא הוא לא עבדו ביה תקנתא דלישתבע ולישקול במאי דלא ידיע ליה.
<h2>דף סב:</h2>
מרובה מדת תשלומי כפל וכו' מרובה קתני תנא ושייר. ואלו תנא מה בין זה לזה, הוה קשיא לן מאי שייר דהא שייר, והשתא דתנא מרובה משמע רבוייא טפי אלא שלא פרטו.
מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור [על שה ועל שלמה] פרט על כל אבדה חזר וכלל וכו'. צריכים אנו ליישב המקראות לפי הדרש, אמר בתחלה [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים, כלומר שטען טענת גנב. ואם אמת היה שימצא הגנב בעדים ישלם הגנב שנים, יש מי שאומר כן שמעמיד מקרא זה בגנב עצמו. ויש מי שמעמיד גם זה בטוען טענת גנב, ומפרש אותו אם ימצא שהוא עצמו גנב ישלם שנים, כדאיתה בשמעתא [ס"ג ע"ב], וחד מיניהו למעוטי [טוען] טענת אבד. ואמר עוד אם לא ימצא הגנב, כלומר שלא הובררה טענתו, ונקרב בעל הבית אל האלהים, לשבועה, וישבע שלא שלח ידו וכו'. שאם שלח ידו כבר [הוא] חייב בתשלומין אפילו נגנב אחר מכן. על כל דבר פשע, וכן ישבע על כל דבר שנפקד אצלו אם פשע באותה [ה]גנבה אם לא, שאם פשע בה חייב לשלם. על שור על חמור פרט. על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה, [וכן אם יאמר שאבד ממנו הפקדון על כל פקדון שיהיה, כי זה יהיה טענתו, צריך שישבע עליה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. פי' אחר על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה] שאם טען טענת גנב באבדה. עד האלהים יבא דבר שניהם (וכו') אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, אם נשבע לשקר שיכחישוהו העדים, כי אין האלהים מרשיעין אלא על פי עדים, אז ישלם שנים, הנה טוען טענת גנב [כ]שהוכחש בעדים משלם תשלומי כפל. ואע"פ שאמר הכתוב על כל אבדה, דמשמע טענת אבדה נמי משלם שנים, הרי כתב בתחלה אם לא ימצא הגנב. וכן בתחלה כתב וגנב מבית האיש, או בגנב עצמו או בטוען טענת גנב (הא) [קא] עסיק ועליהם אמר ישלם שנים, ואלו על טענת אבדה היה משלם שנים, היה לו לכתב במקום אחר תשלומי שנים על האבדה. ואע"פ שכבר כתב כלל ופרט וכלל בתחלת הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכו', ואנו דורשים משם כלל ופרט כזה, ויש לתמוה למה הוצרכו שניהם. נאמר כי מן הכלל [הראשון] היינו יכולין לומר מה הפרט מפורש דבר שאינו בעלי חיים אף כל דבר שאינו בעל חיים, אבל מן הכלל השני אנו למדין כל דבר. ואם תאמר יכתוב השני לבדו, הרי אמרו שאין יכולין לרבות כל דבר, אלא מי שנבלתו מטמאה כעין הפרט, אבל עופות טמאין לא, ומבין שני הכללים ושני הפרטים אנו למדים את זה לרבות אפילו טמאין, שאנו אומרין על כל דבר פשע רבויא הוא, מדהוה ליה למכתב להני פרטי בתראי בכללא קמא, והדר כתב האי כללא בתרא ש"מ רבויא הוא לכל דבר. וכל הנך פרטי דכתיבי גביה לאו למדרש מינייהו כעין פרטיהו, אלא כל חד למעוטי מילתיה כדאיתא בשמעתא. וזהו שאומר בכל מקום [ב"מ נ"ז ע"ב, שבועות מ"ב ע"ב] אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו', ומניחין הכלל והפרט הראשון ותופסין השני, מפני שהשני מחזק את הראשון ומברר אותו, שהכלל והפרט היינו יכולין לאמר לאידך גיסא, מה הפרט מפורש שאינו בעלי חיים וכו', ומן השני אנו למדין הכל, וכן הראשון צריך לשני כאשר כתבנו. וכן מביא בכל מקום [שם] שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו וכו', מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון, כי ונקרב בעל הבית לשבועה הוא [ס"ג ע"ב]. ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה.
אנן בבעלי חיים קאמרינן. דבר שנבלתו מטמאה. פי' דהא תרי פרטי נינהו, וצריכי, דאי משלמה הוה אמרינן מה הפרט דבר שאינו בעלי חיים, כתב רחמנא בעלי חיים למגמר מיניהו דומיא דידהו דמטמאו.
<h2>דף סג.</h2>
שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים. לענין שבועה דמודה במקצת דהתם כתיב[א] אשר יאמר כי הוא זה [שמות כ"ב], ואם יטעון בית מלא וכיס מלא מסרתי לך, והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, עד שיטעננו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה, כגון זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון.
<h2>דף סד.</h2>
אמר רבא תנא אחיים סמיך וכלל ופרט וכלל קאמר. ואם המצא תמצא קא קשיא ליה. כי סבור היה בתחלה כשאמר מה אני מקיים גנבה לרבות כל דבר כי הוא סוף הדבר, ומגנבה אנו למדים רבוי כל דבר, ואע"פ שלא היה משמעות הסוף כמשמעות התחלה לדעת המבין. ובא רבא ואמר שאין זה סוף הדבר, אלא [ה]קושיא (היא) שהוא מקשה במשמעות התחלה, כי מן גנבה היינו יכולין לרבות כל דבר עם חיים שהוא כלל, וגנבה ושור ושה וחמור וחיים קאמר, והמצא תמצא למה לי, לכתוב רחמנא אם תמצא בידו הגנבה משור עד חמור וכו'.
<h2>דף סד:</h2>
אי הכי שפיר קא קשיא ליה משום דאיכא למימר מהיכא מרבית להו מכללא כללא גופיה חיים כתיב. כלומר ופרטא הוא, הילכך כלל ופרט הוא, ולא כתנא דבי ר' ישמעאל דדריש [חולין ס"ו ע"א] למינהו בכללא. והתנא לא השלים הדבר אלא הראה לנו הדרך, ואנו נדע אותו מן כלל דבריו, לפי שרמזו בסוף דבריו כשאמר כשהוא אומר חיים הרי בעלי חיים אמור [דלא כללא הוא], אלא פרטא הוא ולא כתנא דר' ישמעאל דמרבה מלמינהו מה שאינו מינו. וכן דרך התנאים פותחין את הפתח לדברים ומראים את הדרכים ואינן משלימין אותן, לפי (שנופל) [שנוכל] לדעת אותן מן השכל ומכלל דבריהם. אי קשיא לך למה ליה למימר יאמר גנבה ושור והכל בכלל, לימא גניבה לחודה והכל בכלל, ולא היא, דלאו הכל ממש קאמר, אלא הכל שמטלטל וגופו ממון קאמר.
אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. לפי שלמודה במקצת בעי דבר מסוים כמו שאמר(נ)ו למעלה [ס"ג ע"א] שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים, כי השלמה דבר מסוים כמה ארכו וכמה רחבו, ולפיכך הוצרך לומר, כי לענין גנב עצמו ואפילו לטוען טענת גנב האמור למטה לא בעינן דבר מסויים.
אכתי שה למה לי אלא הני תרי כללי דסמיכי אהדדי ריבה ומיעט וריבה נינהו. לכל דבר המטלטל וגופו ממון ואפילו שאינו מסוים, וכל הני פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות, גנבה וחיים לכדרב. ואי קשיא לך למה לי למימר ריבה ומיעט וריבה, לימא כלל ופרט וכלל כדאמרינן מעיקרא, ואי קשיא לך שה למה [לי, לימא] למדרש מיניה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ולמעוטי עבדים ושטרות וקרקעות, דאי מהנך פרטי אחריני אכתי לא ממעטי הני. איכא למימר משום דגנבה נמי קשיא ליה שה וגנבה למה לי, ואי אמרת גנבה וחיים לכדרב, קא ממעט ליה חיים מפרטא, ואם כן חד מהנך פרטי איצטריך לכל בעלי חיים ואידך לכל דברים שאינן בעלי חיים, ואידך לאתויי דבר שאינו מסוים, ואכתי עבדים וקרקעות ושטרות לא מימעטי מהכא, משום הכי איצטריך למימר ריבה ומיעוט וריבה. ועוד יש לומר דהאי לאו קושיא היא כלל, דכל מה(אי) [שמרבה] קרא בפרטי לרבויא דרשינן ליה כדאמרינן לעיל אם כן כל הני פרטי למה לי, ודרשינן מרבויא דפרטי כל המטלטל וגופו ממון, והכא נמי קשיא [ליה] מרבויא דשה מאי מרבינן, דהא כל בעלי חיים מחיים נפקא, ודלאו בעלי חיים משור, ודרשינן מניה כל המטלטל וגופו ממון. והשתא דאמרינן ריבה ומיעט וריבה ואתרבי להו כל מילי הנך פרטי ודאי למעוטי.
ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב [וכו'] בשלמא אם המצא תמצא (לכדרבה) [לכדרבא] בר אהילאי. המצא בעדים תמצא בדיינין. אלא שור וחמור ושה למה לי. דהא מיעוטא דעבדים ושטרות וקרקעות מכללא בתרא נפקי, על כל דבר פשע על שור ועל חמור וכו' כד[ד]רשי' לעיל [ס"ב ע"ב], והנהו פרטי קמאי דגנב עצמו למה לי. ולאו דמיתרי כולהו, דחד מיניהו מיהת צריך לאתויי דבר שאינו מסוים לגנב עצמו ולטוען טענת גנב שהוא נחשב גנב כמותו, אבל השנים אינן צריכין. אלא לכדתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו'. וזו נתחדש המצא בעדים תמצא בדיינין. ואימא גנב עצמו בשבועה. כטוען טענת גנב, למאן דאמר חד בטוען טענת גנב וחד בגנב עצמו מקשי, דהא כתב אתרויהו ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו'.
<h2>דף סה.</h2>
הא דתניא שמנה והכחישה, משלם תשלומי כפל לחודיה גרס', ובכחשה דלא הדר דקנייה בשינוי, והויא לה כמאן דקטלא פלגא. אלא כי אמר רב דמעיקרא שויא ארבעה והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב. דמשעת גנבה איחייב ליה קרן. תשלומי כפל [ותשלומי ארבעה וחמשה] כשעת העמדה בדין. דבי דינא הוא דקא מחייבי ליה.
וחומשו עולה לו בכפלו. כלומר אם יגיע חומשו לשעור כפלו יעלה לו במקום כפלו ולא ישלם [לו] כפל, אבל אם לא יגיע ישלם מותר הכפל, והיכי דמי שיעלה החומש לשעור הכפל, על כרחיך דמעיקרא שויא ארבעה, והחומש הולך אחר הקרן והוא זוזא, והשתא שויא זוזא והכפל זוזא, ש"מ הכפל כשעת העמדה בדין. ואם לא יגיע החומש לשיעור הכפל, כגון דמעיקרא שויא תרי זוזי, והחומש פלגי דזוזא, ולבסוף שויא זוזא והכפל זוזא, ישלים חצי זוז לתשלומי הכפל. גם אם יהיה החומש יותר מהכפל יתן החומש, כגון דמעיקרא שויא תמניא והחומש תרי זוזי, ולבסוף שויא זוזא והכפל חד זוזא יתן החומש. וכן אם הכפל מרובה יתן הכפל, כי מי שנתחייב שני ממונות יתן המר[ו]בה ויפטר מן המועט, אבל (אם) [איך] יתן המועט ויפטר מן המרובה, כך נראה לי לדעת ר' יעקב.
<h2>דף סה:</h2>
משום דאמר ליה תורא גנבי מינך וכו' א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא. כלומר הא משבשתא היא דמאי דאמרת תורא גנבי מינך וכו' לאו טענה היא. מכל מקום קשיא, לי[ה] לר' אלעא, דאי הוי שינוי אמאי משלם ד' וה', ואין לנו לשבש [ה]בריתא מסברא, ועל כרחיך הא דר' חנינא דאמר תורא גנבי מינך וכו' טענה היא, וקשיא לר' אלעא. (ד)הא מני בית שמאי היא דאמרי שינוי לא קני וכו'. מיהו כדמעיקרא משלם, משום דא"ל תורא גנבי מינך וכו'.
<h2>דף סו.</h2>
עד כאן לא פליגי. בית הלל על בריתא זו אלא משום דסברי שינוי קונה, אבל במקום דליכא שינוי, כגון יוקרא וזולא, כדמעיקרא משלם, דמבית שמאי נשמע לבית הלל.
לימא תהוי תיובתא דרב. דאמר תשלומי כפל כשעת העמדה בדין. והכא מדלא קתני כשעת טביחה, (אלמה) [אלמא] כעין שגנב ממש קאמר, דהינו טלה, ותיובתא דרב בד' וה' ותיובתא דרבא [ס"ה ע"א] בקרן. והאי דלא אדכר ליה הכא משום דסבירא להו דהדר(י) [ביה].
טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו. אע"ג דאמרי בית שמאי בטלה ונעשה איל שמשלם כדמעיקרא, אע"פ שהשינוי במקומו עומד, והוי כיוקרא וזולא. משום דהוה ליה ככחושה והשמינה, דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת. וזה[ו] הטעם שאמר ר' חנינא למעלה [ס"ה ע"ב] משום דאמר ליה תורא גנבי מינך דכרא גנבי מינך, כלומר ולא גדלתיו אני במזונותי. אבל יוקרא וזולא (ו)דאי שויא מעיקרא זוזא והשתא שויא ארבעה וטבחה, דהויא ליה כתברא או שתייה, משלם קרן נמי כדהשתא, דהשתא נמי קא גזיל לה. ואי שויא מעיקרא ארבעה והשתא בשעת טביחה זוזא לא משלם ד' וה' אלא זוזא, אבל קרן מיהא (ל)[כ]עין שגנב, דההיא שעתא נמי שעת גזלה הואי לגבי קרנא, אבל לכפל ולתשלומי ד' וה' לא משלם אלא כדהשתא, דבי דינא הוא דקא מחייבי ליה השתא.
<h2>דף סו:</h2>
ואם איתא דיאוש כדי קני [וכו'] ממונא מעליא בעי שלומי ליה. והיכי מצי למימר ליה הרי שלך לפניך, והרי משנתיאש זה אינו שלו, אלא ש"מ דיאוש כדי לא קני.
איתיביה אביי קרבנו ולא הגזול. קס"ד [ד]הכי קאמר, כי מצי מקדיש ליה דליהוי קרבן כשהוא שלו, אבל אם גזל אותו אינו יכול להקדישו. ואי לפני יאוש [לא] צריך האי קרא, מכי יקדיש את ביתו קדש [ויקרא כ"ז] נפקא, מה ביתו ברשותו וכו'. אלא לאו לאחר יאוש. ואפילו הכי לא מצי מקדיש ליה, אלמא לא קני.
אמר ליה רבה אלא מעתה סיפא דקתני בפרשת זבין משכבו ולא הגזול, אם ייחד עור למשכב, אם הוא שלו ייחודו ייחוד, אבל אם גזלו אינו כלום. היכי דמי אלימא דגזל מעיקרא עמרא ועבדיה משכב. שהוא (ענין) [כעין] גזל חולין והקדישן שאתה אומר. שינוי מעשה מי איכא מאן דאמר לא קני. אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה. שאינו מחוסר אלא ייחוד בלבד, הכא נמי דגזל קרבן דחבריה שאינו מחוסר אלא הבאה למקדש בלבד. ולעולם לפני יאוש, [ו]אע"פ שכבר היה קדוש ביד בעלים, אשמעינן שאם גזל[ו] והקריב[ו] ונשחט לשמו פסול, כאלו נשחט שלא לשום בעלים. אי נמי אפילו אחר יאוש, דבגזלת קרבן לא מהני יאוש, דאפילו (זבונו) [לזבוני] נמי לא מצי מריה מזבין ליה.
עורות בעל הבית. אם ייחדן לשכיבה והסיר אותן מעשותן רצועות. מחשבה מטמאתן. שכל הכלים עולים לידי טומאתן במחשבה. ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן. שאין ייחודו ייחוד, לפי שהוא נמלך בכל שעה למכרן. ושל גנב אין מחשבה מטמאתן. לפי שאין סתם גנבה יאוש בעלים, אלא גזלן סתם גזלה יאוש בעלים, אלמא יאוש קני.
הכא במאי עסקינן במקצע סביבותיו. לצרך משכב, דאיכא קצת מעשה, מיהו בעינן יאוש בכי הא דלאו מעשה גמור הוא.
והלא עצבא שנו כאן. במשנת כלים בסמוך למשנה זו של עורות בעל הבית וכו'.
כל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן. שאם חשב על העור לעשות סנדלים, אע"פ שהעביר אותו מרצועות שאין מקבלות טומאה ויחד אותו לסנדלים שמקבלין טומאה, אינו כלום, שעדיין מחוסר מעשה.
אלא העצבא. שאם חשב אותו לעצבא, אע"פ שצריכה קיצוע אינו חסרון מעשה, שיכול לשמש בה כמות שהיא. ועלה קתני עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן, דמשמע שמחשבת עצבא מטמאתו, וכיון שאינה צריכה קיצוע אפילו קצע אותה אין אותו מעשה כלום, וכי היכי דלענין טומאה לא חשיב (ד)מעשה, לענין קניה נמי לאו כלום היא.
<h2>דף סז.</h2>
רבי זירא אמר מריש היינו טעמא, דשינוי לאו מילתא היא, משום דשינוי חוזר לבריתו הוא, דלא מקרי טללא אלא כשהיא בבנין. אבל עצבא לעולם יש עליה שנוי השם.
והרי צנור דמעיקרא קצצתא והשתא צנור וכו'. ואי אמרת שינוי השם (מעליא) [מילתא] היא, כי קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול, דהא יש עליו שם צנור אע"פ שקבעו ולבסוף חקקו. בשלמא שינוי מעשה לא מהני בה דכחופר בקרקע דמי, אלא שינוי השם ליהני בה דשם כלי עליה אפילו חקקו במחובר. אלא ש"מ דשינוי השם לאו מילתא היא.
שאני שאובה דרבנן. אני או[מר] כל שאובה דרבנן, דהא דאמרינן מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים היקשא דרבנן הוא. ויש לומר עוד דכל שאובה על ידי כלים שלא בידי אדם ממש דרבנן היא, לפי שאין כלים כתובין בתורה, והרי זה (כיון) [כגון צנור] דמי גשמים (הן) שבאו מאיליהן למקוה אע"פ שעברו דרך כלים אינו אלא מדרבנן. דהא מכל מקום בידי שמים הוא, דהא ממילא קאתי ליה.
איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן מנין לשינוי שאינו קונה. מן התורה וכו', אבל מדבריהם מיהת קני.
אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה מן התורה שנאמר (וכו') והבאתם גזול את הפסח וגומר. אבל מדרבנן מיהת קני, כדאיתא בפ' הגוזל [קי"ד ע"א] דשמעינא ליה לעולא דאמר יאוש קני. והכי איתא במסכת גיטין [נ"ה ע"א] בענין חטאת הגזולה, אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קני. ור"ח ז"ל מפרש דלענין כפרה הוא דאמר עולא יאוש לא קני, אבל לענין ממונא יאוש קני. ולא מיחוור. ופירושא דילן נמי לא מיחוור, דההיא שמעתא דמסכת גיטין מוכחא דמדרבנן נמי לא קני ביאוש, ואפילו לענין ממונא, אלא אם כן הקדישה ובחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים בלחוד מפני תיקון המזבח. דהא אסקה רבה אליבא דעולא דלא קני לה ביאוש אלא משעת הקדשה, כדי שלא יהא חוטא נשכר בגיזותיה וולדותיה. אלא הכי איבעי לן למימר דהא דאמר עולא בפרק הגוזל דבידוע דברי הכל קנה להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה [הכי]. ומשום דמשמע ליה לישנא דההיא מתני' הוא דאמר הכי, דקתני סיפא לפי שלא נתיאשו הבעלים, ומשמע ליה הא נתיאשו קני לדברי הכל, אבל לדידיה לא סבירא ליה דנקני כלל, אלא בחטאת גזולה שלא נודעה לרבים ומשעת הקדישה בלחוד כדאסקה רבה אליבא דעולא.
<h2>דף סז:</h2>
ואע"ג דכתב תחתיו תחתיו תרי זימני, ההוא תחתיו אחרינא מיבעי ליה וכו'. אימת אילימא לפני יאוש מי איכא במכירה נשתרש בחטא. שנוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני. פירוש נשתרש נתחזק, מלשון שורש, כלומר שאבדה מבעליה שלא תחזור לו עוד. אלא לאו לאחר יאוש.
<h2>דף סח.</h2>
פרט לשהקנה לו לשלשים יום. שמכירה זו חוזרת לגנב לאחר שלשים יום.
אלא [וכו'] איפוך סיפא למציעתא ומציעתא לסיפא וכו'. וכלה לפני יאוש קיימי'. רב פפא אמר לעולם לא תיפוך. ולפני יאוש קא מיירי, ומשום הכי רישא השני אינו משלם אלא קרן, [וסיפא דקתני בשינוי מעשה והשני אינו משלם אלא קרן], בית שמאי היא וכו'. ו[ל]בית שמאי אע"ג דשינוי לא קני יאוש קני, דקא דרשי לגבי אתנן גם לרבות שינוייהן, אבל יאוש קני מידי דהוה אמוצא אבדה, ומשום הכי ליכא לאוקומה אלא לפני יאוש.
אי הכי קשיא מציעתא. כיון דלפני יאוש קיימינן מציעתא אמאי שני משלם תשלומי כפל (לראשון), שנוי רשות בלא יאוש מי איכא מאן דאמר דקני. ולא גרס' קשיא מציעתא לרב, אלא מציעתא בלחוד. פ"א סיפא בית שמאי היא אבל לא רישא, ורב פפא אדרב זביד קא סמיך, ורב זביד לפרושי מלתיה דרב פפא אתא, ולאחר יאוש מוקים לה. מיהו לאו ברשותיה [דגנב] איאש, [אלא] בי לוקח איאש. וקשיא מציעתא לרב גרסינן, כלומר כיון דלא מפכינן לה לברייתא, וברייתא כפשוטה על כרחין לאחר יאוש היא כדאמרן, אי הכי קשיא לרב מציאתא ורישא, והאי דקאמר מציעתא, משום דעיקר קושיא ממציעתא אתיא ליה.
כגון שנתיאשו בעלים בי לוקח ולא נתיאשו בי גנב דהוה ליה יאוש ושנוי רשות. ולאו משום דצריכינן ליאוש ושנוי רשות, אלא דלא משכחת לה ראשון משלם ד' וה' ושני משלם תשלומי כפל לראשון (אבל) [אלא] ביאוש ושינוי רשות, שאם נתיאשו בי גנב אין הראשון משלם ד' וה', ואם לא נתיאשו כלל ראשון משלם ד' וה' אבל שני אינו משלם אלא קרן, שהרי לא קנאו ראשון. ומשום הכי איירי מתניתא ביאוש ושנוי רשות כי האי גונא. איתמר המוכר לפני יאוש וכו'. תרויהו סבירא להו דיאוש כדי לא קני.
<h2>דף סח:</h2>
אמר לו ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים וחייב. קשיא לי מידי איריא, והאי מכירה דומיא דטביחה קאמרינן. אלא איכא למימר דהכי מקשה ליה אדילפת מכירה מטביחה, תילף מכירה דשור ושה ממכירה דנפש גנבה דלא אהני מעשיו וחייב. ואידך אמר לך דנין מכירה דבהמה מטביחה דבהמה ואין דנין מכירה דשור ושה ממכירה דגנבת אדם. ורבי יוחנן נמי סבירא ליה דיאוש לא קני.
והרי חזרה קרן לבעלים. כי כשהקדישו בעלים כאלו לקחו מבי גנב ומסרו להקדש, שאע"פ שלא מסרו כמי שמסרו דמי. בשעמד בדין. קודם שהקדישו בעלים ונתחייב(ו) לו הכפל. ואם טבחו גנב [ל]אחר מכן של הקדש הוא טובח. דאמר רבא אמרו לו צא תן לו וטבח ומכר פטור. מד' וה', מפני (שהפקדון) [שהוא כפקדון] בידו וכבר יצא מתורת גנבה, אבל חייב אתה ליתן לו לא סמכא דעתיה, סבר מעייני בדיני, ועדיין בתורת גנבה הראשונה [הוא] עומד. לא צריכה וכו'.
<h2>דף סט:</h2>
הא דאמרינן דכסתם יחידאה לא אמר. הרי הצנועים היא הסתם משנה שהוא לשון רבים, ואעפ"כ כיון שהיחיד מעיד עליה אין הלכה כמותה. קשיא לי בהא דר' דוסא היכי פליג אדר' יוחנן, דלר' יוחנן כיון דליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה, ובמסקנא דשמעתא אמר לה רבא בפרוש דגבי לקט כיון דממונא דידיה הוא, כי איתיה ברשותיה מצי מפקר ליה וכו', אטו מאי דליתיה ברשותיה מי לא מצי מחיל ליה, ולימחול גביה וליפטריניה מעון גזל. ואיכא למימר אין ודאי מצי מחיל ליה, מיהו טבל הוי ביד עניים, ואינהו סברי שהכל לקט הוא, משום הכי צריך להפקיר, ואין בידו להפקירו לכל אדם הואיל ואינו ברשותו, והפקר ליחיד אינו הפקר. תו קשיא לי מאי דאמר רבא [הו"א] מאן תנא צנועין ר' מאיר וכו', כלומר ודוקא לענין פדיון דרחמנא אוקמה ברשותיה, אע"ג דממון גבוה הוא ומוסיף חומש, אדמוקים לה כר' מאיר, הא מצי למימר לדברי הכל, דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא, ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין חומש, ותנן נמי במעילה [כ"א ע"א] שלח ביד פקח ונזכר וכו' נוטל פרוטה או כלי מתוך ביתו ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זו, אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חלול. ואיכא למימר שאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה, דאפילו על ידי מעילה מפיק ליה לחולין. וכולה שמעתא פשוטא היא.
<h2>דף ע.</h2>
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי וכו'. כבר פרשתיה והרחבתי בה בפסקי הרשאות בדברים נכוחים.
<h2>דף ע:</h2>
כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה. לענין איסור אשת איש ולענין (אסרו) איסורו בקרובותיה, אע"ג דלענין ירושה צריכי להו, שאין אדם יורש אשתו ארוסה [יבמות כ"ט ע"ב], וכן לענין כתובה, אפילו הכי כיון דלמקצת ענינין לא צריכי להו כולי דבר קרינא ביה. [ואע"ג דעדי ביאה צריכי לגמרי לעדי קדושין, כי הביאה בזנות אינה כלום להועיל בה לשום דבר, אפ"ה כוליה דבר קרינא ביה].
הא דאמרי אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה. הא מילתא פרשה הרב בהלכותיו. מיהו קשיא לי דבמסכת נדה [נ"ב ע"ב] אמרינן דבעינן שתי שערות במקום אחד, והכא מתחזי דלא בעינן הכי, דר' שמע' בן יהודה משום ר' שמע' הוא דסבירא ליה הכי אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה, אבל רבנן אמרי עד שיהו שתיהן במקום אחד, ופסק הרב ז"ל הלכה כרבנן. וגרס לה הכי ורבנן מאי אמרי אמר רב אסי עד שיהו שתיהן במקום אחד. אבל יש ספרים שכתוב בהן ורבנן אמרי אמר ר' אסי עד שיהו שתיהן וכו'. ולפי זו הגרסא אין הלכה כרב אסי, דאמורא לא מצי לאפלוגי על מתניתא. ועוד דהאי סוגיא דהכא לא אתיא כותיה. רבא אמר לעולם כרמי בר חמא ואתנן אסרה תורה וכו'. כבר כתבתיה בפירוש בבא מציעא בפ' השוכר את הפועלים [צ"א ע"א].
<h2>דף עא.</h2>
הא דמוקמי' מתניתין כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם אבל לא מת ומשלם, דלא כרבה היא, דאיהו אמר [כתובות ל"ד ע"ב] ור' מאיר חדוש הוא דחדשה תורה בקנס ואע"ג דמקטיל משלם, הילכך אפילו טבח בשבת חייב ד' וה'. ומתניתין מתרץ דלא כר' מאיר, וגבי יום הכפורים בשלא התרו בו מלקות והיינו כר' יוחנן דמסכת כתובות [ל"ד ע"ב] בענין קנס.
הא דפליגי רב אחא ורבינא במעשה שבת אי דאוריתא אי דרבנן אליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי. מיהו לית הילכתא [כוותיה] מדמודי רב לתלמודיה כר' מאיר ור' חייא בר אבא דרשה בפרק (כדאית') [כירה] בשבת [ל"ח ע"א].
<h2>דף עא:</h2>
כי שחט ב(י)ה פורתא איתסר ליה בהנאה, דעבד בה מעשה, ואפילו בכל דהו נמי מיתסרא, ולענין טביחה עד דשחיט לה לכוליה, וטבחו כוליה בעינן.
כגון שמסרו לשומר והמית בבית שומר [וכו'] ור' מאיר סבר לה כר' יעקב (וכו') וסבר לה כר' שמעון [דאמר דבר הגורם לממון] וכו'. מיהו לא סבירא ליה כר' שמעון בשחיטה שאינה ראויה, דלר' שמעון כיון דשחיטה שאינה ראויה היא לא מחייבי' ד' וה'.
ומי מצית מוקמת לה למתניתין כר' מאיר ולא כר' שמעון והא קתני וכו'. וכיון דבכלה מתניתין מודה, קשיא לן שוחט ביום הכפורים אע"ג דמיתה ליכא מלקות מיהא איכא, ור' שמעון לא סבירא ליה לוקה ומשלם, דלא אשכחן תנא דסבירא ליה הכי אלא ר' מאיר לחודיה. האי דלא אמרי לך מאורתא משום דלא אכלי בשרא דתורא פירוש שלא שמשתי יפה בענין הבקר.
<h2>דף עב.</h2>
ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכולי. ולא גרסינן אלא מאי שנא רישא וכו', דמעיקרא נמי מצי לאקשויי, אלא מאי חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר אי הכי סיפא נמי. אלא ודאי דהאי טעמא דמפרש ביה בסוף וטבחו כולו באסור [בעינן] עליו היו סומכין בתחלה, ולא אתיא ליה סיעתא מסיפא, והשתא הוא דקא מפרש טעמא דמתניתא. ואית דגרסי ליה וקא מפרשי ליה הכי, בשלמא ללישנא קמא דאמרת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר, סיפא ודאי ניחא, ורישא נמי מוקמינן לה בשעמד בדין, ואיידי דתנא רישא גנב משל אביו וכולה כדאוקימנא מעיקרא, אלא להאי לישנא סיפא היכי מיתרצא.
שמעת מינה אינה לשחיטה אלא בסוף. פירוש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שחיטה, כגון חולין שנשחטו בעזרה, שאינן נאסרין אלא מפני שם זביחה, דאמרינן [קדושין נ"ז ע"א] כי ירחק ממך המקום וכו' וזבחת וכו', ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, אינו נאסר עד גמר שחיטה. אבל דבר שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני אסור אחר, אפילו בכל דהו נמי מיתסר, כגון שוחט לע"ז דאמרינן לעיל [ע"א ע"ב] כיון דשחט בה [פורתא] אתסרא לה וכו'. וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה.
<h2>דף עב:</h2>
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל וכו'. פירשה הרב ז"ל בהלכותיו בעדות על פה על דרך הירושלמי [ה"ג], ויפה פירש בה, ואין צריך לדקדק אחריו.
<h2>דף עג.</h2>
מאי ביניהו. פי' מאי איכא בין האי טעמא לטעמא קמא דרבא. איכא ביניהו דאזימו תרי לחד ותרי לחד. והכא ליכא חידוש, בשלמא היכא דמזמי הני תרי להני תרי הוו תרי ותרי, דהני אמרי ראינו והני אמרי לא ראיתם, ומאי חזית דסמכת אהני וכו' וקטלינן להו להנך, והלא על אחד [הם] מעידים [ואלו אומרים ראינו] ואלו אומרים לא ראיתם, וזהו חידוש, ואפילו היו שנים כנגד מאה. אבל בשלא יזימו השנים אלא האחד, ויאמרו לו לא ראית אתה והאחר אין אנו יודעין בו אם ראה אם לא ראה, והוא אומר ראיתי אני, אין בכאן חדוש.
אי נמי דפסלינהו בגזלנותא. דהא ודאי על עצמן הן מעידין לפסלן, דכי אמרי' להו פסולין אתם והן אומרים על עצמן אין אנו פסולין הא דידהו לאו עדות הוא, שאין אדם יכול להעיד על עצמו לכשרות כדי לעמוד בפני עדים, הילכך הכא ליכא חדוש ומפסלי למפרע. ולהך טעמא דאמרי' משום פסידא דלקוחות אע"ג דלאו חדוש הוא לא מיפסלי אלא מכאן ולהבא. ואי קשיא לך לימא נמי איכא ביניהו היכא דליכא לקוחות דללישנא דחדוש לא מפסלי למפרע, וללישנא דלקוחות מפסלי למפרע היכא דליכא לקוחות. ואיכא למימר דלקוחות לאו דוקא, אלא כל פסידא נמי פסידא הויא, כגון עדות הלואה ועדות קדושי אשה ועדות כל הקנאה בעולם ועבדינן להו תקנתא דלא ליבטלי. יש בלשון הספרים במקצת איכא דאמרי רבא נמי כאביי סבירא ליה אלא היינו טעמא וכו', ולהאי נסחא אית לן לפרושי היכא אית ליה לרבא סברא דאביי שיפסל למפרע, ועל כרחין אית לן למימר היכא דליכא לקוחות. מעתה יש לנו לומר האי דקאמר מאי ביניהו, הכי קאמר מי איכא דוכתא דליכא האי טעמא. ולא הוה צריך לן למימר איכא ביניהו דליכא לקוחות, דהא קאמר לה בהדיא דרבא נמי כאביי סבירא ליה, והא ודאי היכא דליכא לקוחות היא.
והלכתא שהעידו בבת אחת. תוך כדי דיבור העידו על הטביחה ועל הגניבה. ואפילו העידו על הגנבה שגנב ביום ראשון ועל הטביחה שהיתה ביום שני, כיון שהעידו ביום שלישי על הכל בבת אחת תוך כדי דיבור, חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא, דהא ראוים להעיד הוו בכוליה עדות, אבל ודאי אם לא העידו בבת אחת, (כשיעמדו) [כשיוזמו] על הגנבה בין בתחלה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגנבה, ועל עדים פסולים לא חיילא הזמה דעדותן לא כלום הוא.
לימא כתנאי וכו' בשתי עדיות כעין שתי עדיות ומאי נינהו כת אחת שהעידו בזה אחר זה. דההיא ודאי כי מתזמי אטביחה אכתי עדות גנבה קיימת. אבל בעדות אחת ממש, שהעידו על שתיהן תוך כדי דיבור, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (וכו'), ונפסלו גם כן על הגנבה, והם לא ישלמו והוא לא ישלם, משום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי שנים ושלשה [ע"ה ע"ב], וכיון דאין כאן בגניבה זו כפל אין כאן שלשה וארבעה.
מאי לאו בהא קא מיפלגי [וכו'] דר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל. משעת העדות, אע"פ שהוזמו אחר זמן, הילכך כיון דאמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי וחזרה ההזמה למפרע עד שעת העדות, על כל מה שעמדה חזרה, והנה עדות הגנבה היתה עם עדות הטביחה ברגע אחד בדבור אחד, ונפסלו גם על עדות הגנבה. ורבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל, הילכך כיון שאין ההזמה חוזרת למפרע די לה אם תעמד על מה שהוזמה העדות דהיינו טביחה, אבל גנבה שלא הוזמה קימת.
<h2>דף עג:</h2>
אמר (רבה) [רבא] עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הכחשה תחלת הזמה היא. וקשיא לי הא דאמרי לעיל כיון דאיתזמו להו אגניבה לגבי טביחה הוו להו פסולין וקתני משלמין לו הכל ואי אמרת למפרע הוא נפסל אמאי משלמין לו את הכל, ואמאי לא שני ליה אע"ג דהוו פסולין הכחשה תחלת הזמה היא. אלא דאיכא למימר דאביי לא סבירא ליה הא דרבא. ועוד כיון דאמר אביי למפרע הוא נפסל משעה שהעיד, דנמצא שאפילו קודם ההכחשה נמי הוי פסול לעדות, (הילכת') [הילכך] כיון דאתזמו על הגנבה [הוו להו עדים פסולים] ועדים פסולים לא חיילא עליהו הזמה.
אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מעידנו באיש פלוני שסמא את עין עבדו והפיל את שנו שהרי הרב אומר כן וכו' אלא לאו דכבר אתו אחריני ואמרי הפיל את שנו וסמא את עינו, ואתו בי תרי אחריני ואמרי סמא את עינו והפיל את שנו, דהיינו שהרי הרב אומר כן, דניחא ליה במאי דאמרי [הני], והני הוא דאתכחשו, דכיון דפסקי' דינא אפומיינו דקמאי כותייהו עבדינן, והני מוכחשין הוו ממילא, וכי מתזמי חיילא עליהו הזמה ומשלמי דמי עין (לרב) [לעבד], ש"מ הכחשה תחלת הזמה היא. והשתא קשיא לן להאי לישנא כיון דלא גמרי' לדינא אפומא דבתראי דכקמאי עבדינן, כי מתזמי אמאי משלמי, והא קיימא לן [מכות ה' ע"ב] שאין העדים נהרגין עד שיגמר הדין על פיהם, וכן לענין תשלומין, והרי אלו לא נגמר הדין על פיהם כלל. אלא שהקושיא הזו נכללת עם הקושיא שהקשה רב אחא בריה דרבא [ע"ד ע"א] לרב אשי דוקיא דרבא מה[י]כא וכו', ואמר מילתא יתירתא נמי, דלא תימא שהאמצעיים נכחשים על פיהם, אלא שאפילו עיקר הדין נפסק על פיהם. אי נמי משכחת לה דאתו שתי הכתות בב"ד אחד, קמיתא אמרה שנו והדר עינו ופסקינהו לדינא אפומיהו, ואתו אחריני ואמרי עינו והדר שנו, והוו להו הני מוכחשים הואיל ופסקינן לדינא אפומא דקמאי, הדר אתו הני בתראי בבי דינא אחרינא ופסקו לדינא אפומיהו ואיתזמו, והוו להו מוכחשים בבי דינא קמא ומוזמין בבי דינא בתרא, דמדקתני שהרי הרב אומר כן לא סגיא דליכא כת אחריני בחד דוכתא דפליגי עליהו.
א"ל [אביי] לעולם דליכא כת אחרת אלא של עדים ושל מזימין, והכא במאי עסקינן שהזימום והפכו את עדותן, ושהרי הרב אומר כן דקתני על הסוף קאמר, כלומר לפי מה ששמע בסוף יותר היה טוב לו מה ששמע עכשו.
<h2>דף עד.</h2>
ממאי מדסיפא במיפך והזמה. דלא צריך לאוקומה בשלש כתות כדמפרש ואזיל, דעבד בכל דהו ניחא ליה דניפוק וניתיב ליה דמי שנו, רישא נמי אע"ג דכי אתו קמאי לא ניחא ליה כלל, דהא מפקי ליה לעבדיה [לחירות] ומחייבי ליה נמי תשלומין, כיון דאתו אחריני בסוף וקא מחייבי ליה טפי מהני, משום הכי קתני שהרי הרב אומר כן.
והיכי דמי אי דקא מאחרי אחורי. שהעדים הראשונים העידו ביום שני שהפיל את שנו וסמא את עינו, ובאו המזימין ביום שלישי ואמרו אתם הייתם עמנו אתמול ביום שני, והיום הוא שסמא את עינו והפיל את שנו, אכתי גברא לאו בר תשלומין [הוה], וכי פסקי לדינא אפומייהו ביום שני וחייבו לגברא לאפוקיה לעבדיה לחרות אכתי לאו בר חיובא [הוה], וכולי עבד בעי לשלומי ליה. אלא דקא מקדמי אקדומי. דאמרי כבר מיום ראשון נעשה זה.
ואי דלא עמד בדין, ביום ראשון מאי הוי, אכתי גברא לאו בר חיובא הוא לאפוקי לעבדיה ולשלומי ליה מידי, דקנס הוא ואין הקנס מתחייב אלא בבית דין, ואע"פ שכבר סמא את עינו והפיל את שנו מיום ראשון לא נתחייב אלא ביום שני שבאו הם והעידו וגמרו את הדין על פיהם, וכולי עבד בעי לשלומי ליה דאפומייהו הוו מחייבי ליה. אלא בשעמד בדין. שכך הם מעידים אתם הייתם עמנו ביום שני אלא שכבר נעשה זה ביום ראשון וכבר עמד בדין ונתחייב, ואתם מחייבין לרב דמי עין ואינו כן, ומשלמין דמי עין לרב, אבל העבד כבר יצא לחירות מיום ראשון.
אמר ליה רב אחא [בריה דרבא] לרב [אשי] דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא אטו רישא מי קא מתכחשי מציעאי [וכו'] והא פסקינן לדינא כותיהו. דאוקים ממונא בחזקת מריה. ונהי דלענין אפוקי עבדא לחרות כולן שוין ולא אתכחוש ונפיק לחרות, אבל לענין תשלומין בתר מעוטא אזלינן, ובמאי דאשוו אהדדי דהיינו בדמי השן מחייבינן ליה, דיש בכלל מאתים מנה, אבל דמי עין לא. וכבר פרשתי למעלה [ע"ג ע"ב] דבלאו הכי מצי לאקשויי [ליה], דאי מציעאי מתכחשי היכי קיימא עליהו הזמה והא אינן משלמין עד שיגמר הדין על פיהם, ואלו לא נתקבלה עדותן כלל, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.
אמר ליה, רבא לאו מרישא [קא] דייק, אלא הא דאייתי לה לרישא דסבר רבא מדרישא בשלש כתות, כלומר דרישא לא סגיא דלא אתו אחריני מקמי הנך, משום דקתני שהרי הרב אומר כן, ואי דלא אתו אחריני מקמי הנך דאמרי טפי מהני, הרב למה ליה דאמר הכי. אלא ודאי רישא בשלש כתות, דכבר אתו אחריני ואמרי הפיל את שנו וסמא את עינו, ואתו הני ואמרי סמא את עינו והפיל את שנו והרב אומר כן, ולא שהודה להם שראו, דאם כן עדות שאי אתה יכול להזימה היא ולא קיימא עליהו הזמה, דעדות נמי לא הויא כדאיתא לקמן [ע"ה ע"ב]. אלא כמי שאומר, זה טוב לי מן העדות הראשונה. אי נמי שיאמר כן הוא, ולא שיודה שהם ראו. ונמצאו זוממין בתראי, שהרי משלמין דמי עין לעבד קאמר, והנך בתראי ודאי לא איתכחוש כלל, דהא ודאי כותיהו פסקינן, ומיהא לא שמעינן מידי. אלא מדרישא בשלש כתות סיפא נמי בשלש כתות ודייק מסיפא, דאמרי בתרי הפיל את שנו וסמא את עינו והדר אתו אחריני ואמרי סימא את עינו והפיל את שנו, והעבד אומר כן אהנך קמאי כדאיתא בבריתא, ופסקינן לדינא אפומא דקמאי מקמי דאתו הנך בתראי, דבעינן שיגמר הדין על פיהם, ובתר גמר דין אתי אחריני ואכחשי להו, דאינהו קא ממעטי בחיובא דגברא, ואחר כך נמצאו זוממין קמאי בתר דאיתכחוש וקתני דמשלמין דמי עין לרב, וש"מ הכחשה תחלת הזמה היא, ולא אמרינן כיון דאיתכחוש מקמי הזמה הוו להו כעדים פסולים שהעידו דלא קיימא עליהו הזמה, אלא כיון דאיתכחוש מפי עדים ולא מפסילותא דנפשיהו קא מפסלי כגון גזלה וכיוצא בה, אלא מפי עדים הוא דאתכחוש, תחילת הזמה היא וחיילא עליהו הזמה. ואי קשיא לך (למה) [הוי] ליה למימר דאתו בי תרי ואמרי עינו והדר שנו ואתו אחריני ואמרי שנו והדר עינו והעבד אומר כן, הדר אתו הנך בתראי ואסהידו בבי דינא אחרינא שנו והדר עינו ופסקי' לדינא אפומיהו, ונמצאו זוממין הנך בתראי כפשטה דברייתא, והנך בתראי הא אתכחוש בבי דינא קמא, דדינא כקמאי פסקינן ליה, וש"מ דחלה הזמה עליהו בתר הכחשה. אלא דאיכא למימר דלא איתחזיא ליה לרב אשי האי ארחא דליסהדו סהדי חד סהדותא תרי זימני, ודי לנו שנוסיף כת אחרת (אלא) [ולא] שנוסיף שתי פעמים בעדות אחת בבת אחת ושני בתי דינין, משום הכי איצטריך למימר דהנך דקא מחייבי ליה טפי אתו קמאי ופסקיניה לדינא אפומייהו, והדר אתו אחריני ואכחישו להו, והדר אתו אחריני ואזימו להו בתר דאיתכחוש. ואביי דחה מיניה ואמר מדסיפא במיפך והזמה דלא איצטריכינן לשלש כתות, שהרי העבד אומר כן בכל דהו ניחא ליה, אע"ג דלא אתו אחריני מקמי הני דממעטי ליה בתשלומין. רישא נמי אע"ג דלא מייתבא מילתא שפיר כדפרישנא לעיל אפילו הכי מוקמינא לה בשתי כתות ומיפך והזמה, והכי קאמר בשלמא רישא לרבא למאי דסבירא ליה צריך לאוקומה בג' כתות דכבר אתו אחריני וקא מחייבי ליה טפי, ואיהו ניחא ליה במאי דאמרי [הני] בתראי, אלא סיפא הא לא צריך, הילכך כיון דסיפא מיתוקמא במיפך והזמה בלחוד, רישא נמי הכי מוקמינן לה אע"ג דאיכא דוחקא פורתא.
<h2>דף עד:</h2>
אמר רב אידי בר אבין אף אנן [נמי] תנינא [וכו'], אמרי הכא במאי עסקינן שהוזמו על הטביחה תחלה. והוה מצי נמי למימר שהוזמו בבת אחת וריבותא קאמר. והכא ליכא לאקשויי סוף סוף כי הדרי ומתזמי אגנבה איגלאי מילתא למפרע דלגבי טביחה הוו להו פסולין, כי הדרי ומתזמי אטביחה אמאי משלמי, אלא ש"מ הכחשה תחלת הזמה היא. חדא דרבא הוא דאמר [ע"ב ע"ב] מכאן ולהבא הוא נפסל וליכא למימר איגלאי מילתא למפרע. ועוד דההיא פסלותא לאו הכחשה היא, אלא פסלותא דממילא היא כעין גזלה וכיוצא בה. ועוד דהא לאו תחלת הזמה היא שלא באה להם ההכחשה תחלה, אלא ההזמה באה תחלה ומכח ההזמה היתה ההכחשה.
עדים שהוכחשו בנפש לוקין. משום לא תענה ברעך עד שקר, ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא, הא קיימא לן דיש בו מלקות מוהיה אם בין הכות הרשע [דברים כ"ה]. ואע"ג דההיא קרא בהזמה דרשינן ליה, גלויי מילתא היא דאית בהו מלקות היכא דלא קיימא עלייהו הזמה [כי הכא] [ו]כעדות דגליות וכעדות דבן גרושה ובן חלוצה מלקינן להו כדאיתא במסכת מכות [ב' ע"א].
[א"ל] אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים הא יש לו עדים חייב. ואע"ג דאתו לבסוף, מדלא קאמר [ליה] שהרי לא באו עדים, אלא שאפילו באין אחר כך חייב. [א"ל] שאני רבן גמליאל דלא בפני ב"ד אודי וכו'.
<h2>דף עה.</h2>
הא דתריץ ליה שמואל לרב ואמר כגון שחזרו עדים לאחוריהם, הכי קאמר, שלא העידו על הגנבה, אבל על הטביחה מכל מקום באו עדים, ואפילו הכי פטור, דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.
אמר רבא קפח[ת]ינהו לסבי דבי רב. פירוש נצחת אותם, כי ההיא דמסכת גיטין [כ"ט ע"ב] קפחינהו רב ספרא לתלת סבי סמכי, ואתה נצחת את רב הונא ורב חסדא, שהם ב' סבי דבי רב, כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהם, כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דר"ג, מיהו האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב.
<h2>דף עה:</h2>
ברייתא דתניא ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי אינו משלם אלא קרן. אע"פ שבאו עדים על הטביחה. מאי טעמא תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. קס"ד דלא איצטריך לאשמועינן אלא דמודה בקנס ובאו עדים פטור(ין), ואע"ג דהודאה זו מחמת ביעתותא דעדים היא, הויא הודאה. אם כן למה לי למתני גנבתי ולא טבחתי, לתני גנבתי וטבחתי ומכרתי אינו משלם אלא קרן, אלא ש"מ דהודאה דגנבה הוא דהויא הודאה אע"ג דאתו עדים [ל]בסוף, אבל הודאה דטביחה לחודה היכא דאתו עדים לא הויא הודאה, ומשום הכי פלגינהו. ולא היא, ברייתא היא גופא [הוא] [ד]אתא לאשמועינן דתשלומי ד' וה' אמר [רחמנא ולא תשלומי ג' וד'], ואי תנא גנבתי וטבחתי ומכרתי אינו משלם אלא קרן, הוה אמינא משום הודאה הוא דפטור ואע"ג דבאו עדים.
לית ליה לסומכוס עדות שבטלה מקצתה כי האיך בטלה כולה. שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה. ובהודאת טביחה קא מיפלגי רבנן סברי הודאה דטביחה אע"פ שהביא בעל הבית עדים על הכל אינו משלם אלא קרן, והמוזמין משלמין לו תשלומי כפל, דהא לאו באפייהו גנב. וסומכוס סבר הודאה דטביחה לאו הודאה היא, ומשום הכי משלם גם הוא תשלומי שלשה. וקשיא לי לדעת סומכוס, חדא דהא חייב עצמו בקרן קודם שבאו עדים האמיתים, [ולמה] לא יהא פטור בכל הודאתו. ועוד אם הוא אינו משלם אלא קרן על הגנבה היאך משלם על הטביחה שלשה וארבעה, ונראה לי דסבר סומכוס הודאה דגנבה נמי לאו הודאה היא, דמחמת ביעותתא דעדים הוא דאודי ואע"ג דאזים [להו], הילכך הוא משלם כפל לבעל הבית והמוזמין משלמין לו ואחר כך משלם לבעל הבית שלשה וארבעה. ואיכא נוסחי דגרסי לה הכי בהדיא רבנן סברי אע"ג דהודאה דגנבה לאו הודאה היא הודאה דטביחה הויא הודאה ופטור מד' וה', וסומכוס סבר כיון דהודאה דגנבה לאו הודאה היא דמחמת בעתותא דעדים הוא דקא מודה הודאה דטביחה נמי לאו הודאה היא והנך עדים קמאי דאיתזמו משלמין תשלומי כפל והוא משלם שלשה לפר ושנים לאיל.
והכא בעדות שאי אתה יכול להזימה קמיפלגי. דקאמר להו גנבתי בפני פלוני ופלוני, וכיון דאודי דבאפייהו גנב שוב אינו יכול להזימן דהודאת בעל דין יותר ממאה עדים. סמכוס סבר אע"פ שאינו יכול להזימה הויא עדות, והודאה דגנבה כיון דמחמת בעתותא היא [אינה הודאה] והוא משלם כפל לבעל הבית והמוזמין משלמין לו, ועוד משלם הוא ג' וד'. ורבנן סברי לא הויא עדות והודאה דגנבה הודאה היא, דהא לא אתו עדים כלל בגנבה, ואע"ג דאתו כמאן דלא אתו דמי, משום דאמר דבפניהם גנב והויא עדות שאי אתה יכול להזימה.
(ואי קשיא) [ואקשינן] הן משלמין תשלומי כפל דקאמר סומכוס, כיון דקא מודה דגנב קרנא [מיהא] מיחייב, ואין הזוממין משלמין אלא מה שהם מחייבין את האיש בשקרנותם, וזה משעת גנבה נתחייב בקרן. תני תשלום כפל. כלומר הכפל לבדו משלמין לו, והשלמת הכפל קאמר, מיהו הוא משלם לבעל הבית תשלומי כפל והן משלמין לו את הכפל.
<h2>דף עו.</h2>
אי הכי אדתני רישא גנב [וטבח] ומכר ואחר כך הקדיש משלם ד' וה' ליפלוג בהקדיש ואח"כ מכר דאיכא נמי ד' וה', והיכי דמי בקדשי קדשים (וקשיא לא הוה צריך למימר), וליתני בסיפא הכי בד"א בקדשים קלים דאע"ג דממונו הוא הא איכא אמורין דלאו דידיה נינהו ובעינן ומכרו כלו, והקדש גופיה לאו מכירה היא, דהא איכא בשר דדידיה הוא, אבל בקדשי קדשים חייב משום הקדש גופיה ד' וה', אלא לא דמי, מכרו להדיוט מעיקרא (ד)תורא דראובן וכו'.
ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן וכו'. אמרי ר' שמעון נהי נמי דקסבר מה לי מכרו להדיוט וכו'. דר' שמעון לאו על הקדיש ואח"כ מכר קא מיירי, אלא על הקדש לחודיה ושחייב באחריותן אמאי חייב ד' וה', על כרחיך משום הקדש גופיה דחשיב ליה כמכירה, ואם כן איפכא מבעי ליה.
ר' שמעון אהא קאי הגונב הקדש מבית בעלים פטור מד' וה' דכתיב וגנב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכל היכא דאיתיה בית הקדש הוא. ר' שמעון אומר את שחייב באחריותן משלם כפל דבית בעלים קרינא ביה, וחייב נמי ד' וה' על הטביחה, דמריה קטבח. ואמאי שחיטה שאינה ראויה היא. שהרי שחט קדשים בחוץ. והרי חזרה קרן לבעלים. קודם שעמד בדין, שהרי נשחט לשמו ועלתה לו. שנשפך הדם. ואפילו הכי שחיטה ראויה היא, דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא לקמן, ושחיטה ראויה הויא. בשוחט תמימים בפנים שלא לשום בעליהן. דשחיטה ראויה היא, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, ולא חזרה קרן לבעלים.
<h2>דף עו:</h2>
תהי בה ר' אלעזר לר' יוחנן וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת. וכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא, סבר לה כר' אושעיא דאמר שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא, דבעידנא דאישתחיט א(י)כתי בשר לא חזי לאכילה, במסכת חולין [פ' ע"ב]. לריש לקיש וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת. ובשעת שחיטה עדיין לא נפדה, ושחיטה שאינה ראויה היא. אשתמיטתיה הא דאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי. ואילו נשפך הדם. ולא סבירא לן כר' אושעיא דאמר [שם] כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא.
וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. ואם תאמר והא בעינן העמדה והערכה, וכיון דקא שחיט לה תו לא מצי פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן [קאמר], דהנהו לא בעו העמדה והערכה כדאיתה בתמורה [ל"ב ע"ב]. עוד נראה לי דלא צריכינן לכל הנך מילי, ור' אלעזר נמי דמקשה לר' יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא [ליה] דר' אושעיא כלל, דהא איתותב בהדיא התם. אלא הכא לדעת רב דימי אמר ר' יוחנן, דמוקים לה בשוחט תמימים בפנים לשום בעלים, אלא שנשפך הדם הוא דמקשה, דכיון דנשפך הדם לאו שחיטה ראויה היא כלל, דלא אתו [לידי] היתר אכילה. אבל קדשים אחרים דאתו לידי התר אכילה שחיטה ראויה היא, דשני דברים המתירין הן. וכן לריש לקיש דאקשי ליה, וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, מפני שכבר נשחט קודם פדיה ועוד אינו ראוי לפדיה, ולא אתיתו לכלל היתר אכילה. ותריץ לה אתרויהו דכיון דהוה לה שעת הכושר שחיטה ראויה היא, ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם ראוי היה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ושחיטת בעל מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת בת העמדה והערכה [היא], אע"פ ששחט בה רוב שנים. כדאמרינן ביבמות [ק"כ ע"ב] שחט בו רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא וסופו למות. והאי דלא אקשי' לר' הושעיא מהאי מתני' דילן לפני זריקה וכו', דהא אמרינן דכיון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי שחיטה ראויה היא, וכיון דר' שמעון אית ליה האי סברא שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא. אין ודאי הכי הוא, אלא דהא איתותב במסכת חולין, והדר ביה ואמר לר' שמעון דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דהויא לה התראת ספק, ולאו משום דהויא שחיטה שאינה ראויה. וכי מעיינת בה שפיר דמהא מתניתא לא (ד)אתיא ליה תיובתא לעיקרא דמילתא, דקדשים בפנים שני לר' שמעון אמאי סופג את הארבעים, והא שחיטת שני שחיטה שאינה ראויה בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק, דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמו ואפילו נשפך דמו של ראשון, הואיל והיתה לה שעת הכושר, מעתה שני מחוסר זמן הוא, ולר' שמעון שני אמאי סופג את הארבעים, אלא על כרחיך מתני' דלא כר' שמעון כדקא' ר' הושעיא, הילכך מיהא מתניתא לא מיתותב לעיקרא (למילתא) [דמילתא]. אלא (ולההיא) [מהא] מתניתא דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דר' אושעיא איתותב איהו, [ו]קאי נמי ר' הושעיא אטעמא דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתא כר' שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין, והתם פרישנא ליה שפיר. מיהו אמסקנא דמילתא התם [חולין פ"א ע"א] נמי איכא לאקשויי, דהתם אמר רבא לר' שמעון אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, ומאי ניהו היא שלמים ובנה חולין ושחט שלמים ואחר כך שחט חולין קודם זריקה, וכיון דשחט ונתקבל הדם הרי שחיטת שלמים שחיטה ראויה היא לאלתר, ואיכא על בנה התראת (מאי) [ודאי]. ואיכא למימר אע"ג דנתקבל [הדם] אינו כזרוק עד שיגיע אצל המזבח שיהא ראוי ליזרק, ואם שחט בנה קודם לכן התראת ספק היא ופטור, והכי קאמר אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לאלתר עד שיזרק הדם או שיגיע למקום זריקה.
<h2>דף עז.</h2>
פרה מטמאה טומאת אוכלין. אפילו לאחר זריקה ואפילו משמשלה בה (את) האור. אע"פ שאין עכשו יכול לפדותה, הואיל והיה לה שעת הכושר קודם לכן, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה ליטמא טומאת אוכלין. ואי מחיים הא לא מטמאה כלל, אלא ודאי משעת שחיטה ואילך, אלמא סבירא ליה לר' שמעון פרה נפדת על גב מערכתה אם ארע בה פסול, ואע"פ שלא נפדת כמי שנפדית דמיא ומטמאה טומאת אוכלין.
<h2>דף עז:</h2>
כלאים שה כתיב ואמר רבא כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. דילפינן שה שה מפסח, דכתיב [שמות י"ב] שה תמים זכר בן שנה דמיתר, דהוה ליה למכתב תמים בן זכר שנה יהיה לכם, דהא כתיב לעיל [שם] ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו', למה ליה למהדר שה, אלא לאגמורי לכל מקום שנאמר שה שיהא כזה. ולקמן מפרש רבא אהייא איצטריך למיגמר מהתם משה שה.
אלא ודאי או למעוטי הוא. או לחלק הוא, ולא שיהו מעורבין, אלא האי דדרשינן או לרבות משום דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהן, ולמעט לא צריך קרא, ומשום הכי לא דרשינן שור או כשב לרבות נדמה או (כשב) [עז] לרבות כלאים, דסתם או למעט הוא. מיהו היכא דאין כלאים יוצא מביניהן על כרחין דרשינן ליה ברבוי.
<h2>דף עח.</h2>
אלא הא דאמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו' למאי הלכתא. אי לטביחה ומכירה הא אמרת דאפילו כלאים נמי חייב, אי לקדשים בהדיא כתיב ביה שור או כשב פרט לכלאים וכו', אלא לענין פטר חמור וכו'. ואי קשיא לך אי יליף ליה מפסח, אי מה להלן זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים וכו'. הא אמרינן בבכורות [י"ב ע"א] תפדה תפדה ריבה.
ולר' אלעזר דשרי בכלאים, אלמא לא יליף משה דפסח, למאי הילכתא אמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו'. אמר לך ר' אלעזר כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. פי' לקלוט בן פרה ועבורו מקלוט. ודלא כר' יהושע, דאי לר' יהושע אפילו באכילה נמי אסור, דנפקא ליה משה כשבים, [שה הבא משני כבשים] שלא יהו קלוטים, מיהו אם הוא עצמו קלוט מותר, דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל, זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד שהוא מעלה גרה בלבד, ואי זה, זה גמל הנולד מן הפרה ועבורו מן הפר אע"פ שאין מפריס פרסה שסועה. אלא לר' אליעזר דמכשיר קלוט בן פרה בן קלוט באכילה, אפילו הכי לענין פדיון פסול, ונפקא לן משה דפסח, דנהי דלא גמרי' לכלאים מהתם משום דתפדה תפדה ריבה לכל מי שהוא שה, וכלאים דעלמא שה הוא, אבל לקלוט בן פרה מיהא ילפינן ליה מהתם, ופסול לפדיון.
<h2>דף עח:</h2>
דאיעבר מקלוט בן פרה וכר' שמעון דאמר שהוא אסור אפילו בן פרה ובן פר, ומשום הכי קרי ליה טמא, ולדעת ר' שמעון הוא דהוי טמא, אבל לא סבירא ליה כותיה שיהא אסור באכילה. והכי איתא בבכורות [ז' ע"א] קרי ליה טמא כר' שמעון וקאמר אבל אתה אוכל, סבר ליה כותיה בחדא לשם בעל[מא] ופליג עליה בהיתר אכילה. קשיא לן מאי טעמא אמר בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, לימא בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מטהור וכר' יהושע, דאע"ג דבאכילה מותר לענין פדיון אסור. ואיכא למימר כיון דאמר ר' יהושע שה כשבים שה הבא משני כשבים מותר אע"פ שהוא אינו שה והוא קלוט, לענין פדיון נמי, שהרי קרוי שה, אבל לר' אליעזר דמכשיר לאכילה עבורו מן הטמא ההוא משה שה נפקא ליה, דמייתר שה כשבים ושה עזים, אע"ג דלאו שה הוא לענין פדיון.
הרי עלי עולה והפריש שור וגנבו. אותו הגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן, שאע"פ שהנודר חייב באחריותו, כיון שלא נדר שור מתחלה לא קבע נדרו בשור, ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן. וכיון שזה פוטר עצמו בכבש, גנב נמי פוטר. ונראה לי [דדוקא כ]שאבד ממנו קאמר, שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר, אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש, וכל שכן אם ישנו בעין שמחזירו להקדש. עוד נראה לי דלדעת ר' שמעון קא מיבעיא ליה, ולתשלום כפל לבעלים, דלענין הקדש ודאי שור הוא משלם, שהרי הזיקו שור, אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינא ביה הואיל וחייב באחריותו, לדעת ר' שמעון מאי משלם, כבש הוא דמשלם, שהרי לא הזיקו אלא כבש, שהוא פוטר עצמו בכבש, או דילמא מצי אמר ליה אנא לקרבן גדול איכווני. אבל לנודר עצמו לא איבעיא לן דמצי פטר עצמו בכבש, דהוא ידע בנפשיה אם נתכון לקרבן גדול או לא.
דבר הניתר בשחיטה. כגון ידה ורגלה. דבר המעכב בשחיטה. כגון למעלה מן הארכובה, או כל מקום שנעשה בו טרפה אם יחסר מן הבהמה, דצריך לשחיטה הוא.
ת"ר הגונב את הקטעת ואת החגרת וכו' ומכרה חייב. ומכרו כלו קרינא בו, שכל מקום שגנב מכר. וכן הגונב בהמת שותפין, אע"פ שאין חמשה בקר לאחד. ושותפין שגנבו פטורין, דבעינן חמשה בקר ישלם ואין כל אחד משלם אלא חמשה חצאין. לא קשיא כאן בשותף שגנב [מחבירו]. פטור, דהא ליכא בתשלומין אלא חמשה חצאין. אבל שותפין שגנבו מעלמא בתשלומין מיהא איכא חמשה בקר. והתניא יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כלו ומכרו כלו. לטובח ולמוכר בעינן כלו.
אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חברו. כיון שהוא טובח ברשות או מוכר ברשות חייבין, דטבחו כלו קרינא ביה, אבל שותף שטבח ומכר שלא מדעת חברו כיון שאינו רשאי לעשות, לאו מכירת כלו הוא דחלקו מכור, של חברו [אינו] מכור. וכן לטביחה דמקשי' ליה למכירה. אי נמי מפני שזה השותף לא טבח כלום ובעינן וטבחו כלו. ולא דרשינן השתא חמשה בקר ישלם דנבעי חמשה בקר למשלם אחד, אלא שיהו בתשלומין חמשה בקר, מיהו וטבחו ומכרו בעינן כלו.
חוץ משלשים יום מהו. הרי שייר כל גופה שלשים יום. חוץ ממלאכתה מהו. הרי כל גופה צריך למלאכה. חוץ מעוברה מהו. לרב דאמר דבר הנתר עמו בשחיטה. גופא אחרינא הוא וכו'. וללישנא קמא דקאמר כיון דמחובר בה הוי שיור או דילמא כיון דלמפרש מינה קאי לא הוי שיור, קשיא לי, אם כן אפילו למאן דאמר עובר ירך אמו הוא נמי איתה להאי טעמא. ונראה לי דגרסא דייקא הכי אליבא דמאן דאמר לאו ירך אמו הוא, כיון דמחובר בה הוי שיור, דהא ירך אמו הוא כל זמן דמיחבר בה, או דילמא כיון דלמפרש בה קאי לא הוי שיור. ונראה לי דגרסא דיקא הכי הוא. ואיכא דאמרי אליבא דמאן דאמר עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא ירך אמו הוא ממש ונתר עמה בשחיטה, כי תבעי לך למאן דאמר לאו ירך אמו הוא, כיון דלאו ירך אמו הוא לא הוי שיור, (דאע"ג) דגופא אחרינא הוא, או דילמא הרי נתר עמה בשחיטה מכל מקום.
<h2>דף עט.</h2>
הא דתניא גנב ונתן במתנה משלם ד' וה', קשיא לי מהיכא תיתי דמתנה הויא כמכר, והלא לענין בתי ערי חומה לרבנן מתנה אינה כמכר [בכורות נ"ב ע"ב], ולגנבת נפש מי אמרינן מתנה כמכר. ואיכא למימר משום דהוא דומיא דטביחה שנשתרש בחטא.
סיפא אשמעינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל [ע"ו ע"א] דבהקדש ליכא למימר הכי, משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. לא קשיא, התם בקדשי מזבח ששמה עליו קרבנו של פלוני הוא זה, אבל הכא בקדשי בדק הבית, שאין עליו שם בעלים.
הא דתנן גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן וכו' אבל גנב וטבח ומכר ברשותן פטור, לא ידענא מאי אתא לאשמועינן, הא קתני לה בסמוך היה מושכו ויוצא וכו'. ועוד כל הני מילי [למה לי] ומאי אולמיה דהאי מהאי, הא איכא משיכה בכולהו בר מבתרא. ועוד ברשות בעלים גופיה משכחת בה חיובא, שאם הגביהו ואחר כך טבחו או מכרו אע"פ שהכל ברשות בעלים חייב. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דבעינן המצא תמצא בידו הגנבה, כלומר שתצא מרשות בעלים, ואם נמצאת בידו או בשעת גנבה או בשעת טביחה חייב, ורישא עדיפא מכולהו דמשמעותא דקרא הכי אם במחתרת ימצא הגנב וכו' דמשמע שבא לגנב מבית בעלים ואחר כך תמצא בידו, אבל כשגנב וטבח ומכר ברשותו פטור שהרי לא נמצאת בידו. ואי קשיא לך סיפא הגביהו ומת ברשות בעלים חייב, התם דעתו להוציאו (חיה) [היה] ואע"פ שלא הספיק להוציאו חייב, אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו, מזיק [הוא] ואינו גנב שדבר בו הכתוב. זה נראה לי, ואם יש טוב מזה נקבל. אחר זמן מצאתי במכלתא [משפטים פי"ב] להקיש טביחה למכירה, מה מכירה חוץ מרשותו אף טביחה חוץ מרשותו. פי' כי המכירה אין דרכה להיותה כי אם חוץ לרשות, לפי שאין דרך בני אדם להכניס איש לבית חברו ולמי ימכר, הילכך מזה הטעם טביחה ומכירה בעינן חוץ מרשות בעלים. וגנבה מאם המצא תמצא בידו כמו שפרשתי, מיהו או האי או האי. ולפי דעתי הטעם הראשון טוב מזה מתמצא בידו. ומתניתין דקתני הגביהו ומת ברשות בעלים חייב, התם בקרן קאמר, אבל תשלומי ד' וה' לא מיחייב עד דמפיק ליה חדא שעתא מרשות בעלים, וזה הטעם טוב מן הראשון.
תקנו משיכה בשומר[ין]. פי' דכיון דמשך מיד נתחייב בשמירתו, כדאמרינן בהשואל [ב"מ צ"ד ע"ב] פרה במשיכה ובעלים באמירה, ושאלו כאן שמא הפרה כמו הבעלים דבאמירה נעשה לו שומר.
ת"ש נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו לשומר חנם ולשואל וכו' והיה מושכו ויוצא וכו' פטור, הגנב מד' וה', שעדיין לא קנאו ואין כאן מכירה. וכן אם מסר אדם שורו לשומר חנם ולשואל אין השומר חייב בשמירתו עד שיוציאנו מרשות בעלים, וש"מ תקנו משיכה בשומרים.
לא גנב. שאם נתנו לבכורות בנו פטור מד' וה', וכן אם גנבו מבית שומר חנם או מבית שואל והיה מושכו ומת פטור הגנב, וקרי ליה לשומר בעלים מפני שנתחייב בשמירתו. וקשיא לי אם כן היינו ר' שמעון דאמר [ע"ו ע"א] קדשים שחייב באחריותן מבית האיש קרינא ביה, ופליגי רבנן עליה, ומאי שנא מבית שומר. ואיכא למימר שאני שומר שהבעלים מסרה לו לשמירה, אבל אחריות קדשים על בעל הקרבן לאו מדעת הקדש הוא, וכל שעה חייב בהבאתה לבית. אי נמי כשגנבו מבית שומר כאלו גנבו מבית בעלים, מאי טעמא פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה, וזה עיקר. ומפרק המפקיד [ב"מ ל"ג ע"א] מתברר זה.
גנב הא תנא ליה רישא. דבעינן משיכה. תנא גנב שגנב מבית בעלים וקתני גנב שגנב מבית שומר. והרב צרפתי פירש מאי לאו שומר שבמקום שגנבו שם מסרו לשומר, ואם לא הספיק השומר להוציאו עד שמת פטור הגנב, אבל אם הוציאו חייב הגנב במשיכת שומר. והאי פירוש לא דייק, דלא מיבעיא למאן דאמר [ב"מ י' ע"א] המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו, דהא לא קני ליה במשיכת שומר או בהגבהתו, אלא אפילו למאן דאמר קנה חבירו הני מילי דנתכון לזכותה לזה, אבל הכא שומר כי מגבה לה לשמירה בעלמא הוא דמגבה לה ולא לזכותה לזה, אם כן גנב במאי קני ליה. וכן נתנו לבכורות בנו, כהן במאי קני ליה אי גנב לא קנאה מעיקרא, ותו לא מידי.
<h2>דף עט:</h2>
ראוהו שהטמין בחורשין. מן הצאן הרועה ביערים. וטבח ומכר וכו'. והוא נחבא עמה, קס"ד שראה בהמה מסתבכת בעובי האילנות ונעל בפניה בענפים ובפארות שלא תצא, וטבחה שם חייב.
והא לא משך לא כגון שהכישה במקל והכניסה שם, וקמ"ל דיער מקום משיכה הוא. ואע"ג דראוהו, נמי גנב הוא, כיון דאטמרי אטמורי לאו גזלני נינהו, דכתיב [שופטים ט'] וישימו לו מארבים. הא דאקשי' בגמרא וכיון דראוהו גזלן הוא, קשיא לי אטו כל גנב שראוהו עדים לאו גנב הוא, ואפילו ראוהו בעלים וראוהו עדים, והרי לסטים מזויין שהוא כן והוי גנב. ואיכא למימר שאר גנבים בשעה שהולכים לגנוב אינן יודעים אם יפגע בהם אדם ביציאתם, לפיכך הם גנבים, וזה שיודע שהם רואים אותו וגונב, הרי הוא גזלן. ותריץ ליה אפילו הכי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. אלמא במטמוניות היו עושין. וקשיא לי והכתיב ויגזלו. גזלני קרי להו.
לוקח אדם בהמה קודם לרגל שלשים יום ומשהה אותם עד הרגל וכן למשתה בנו ובלבד שלא ישהה האחרונה שבהם שלשים יום. פי' אם לקח הבהמה הראשונה בפורים לצורך הפסח והם ל' יום, ואחר כך לקח אחרת בראש [חדש] ניסן, ואכל הראשונה בפסח ונשארה השניה עד לאחר הפסח, לא ישהה אותה, שלא יאמר כבר התירו לי ל' יום לצורך הרגל, ואני לצורך הרגל קניתיה אשהה אותה עד ל', אסור לעשות כן, שלא התירו לו אלא לרגל. ואחרונה דקאמר ללקיחה, קשיא לי להאי פי' שלשים יום למה לי, ליתני שלא ישהה את האחרונה אחר הרגל. אלא לאגמורי דהנך שלשים יום לא לסוף הקניה אזלינן, אלא לתחלת הקניה, והאחרונה שקנה אע"ג דלא מלו לה ל' יום אסור לשהותה בתר רגל.
<h2>דף פ.</h2>
ולטבח לא התירו אפילו שלשים יום. אלא מהו לשהות. כגון לצורך הרגל או למשתה בנו, או הטבח עד יום השוק. אמר להם מותר. עד השעור שאמרנו, ובקשורה, אבל יותר מכן אפילו בקשורה אסור שמא תצא ותרעה, והחסיד שהה אותה יותר מזה. שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. ושלהם היתה, ואע"פ [כן] מאותו עון חרבו, שהרי גזרו שלא לגדל אפילו בשדות שלהם מפני חורבן האוכלים, ודרך [ה]עברתם היו מפסידות.
<h2>דף פא.</h2>
בזית כביצה. צריך שיניח בגרופיות של זית מן הענף היוצא כשהוא קוטמו ליטע ממנו כשיעור ביצה. ויש מפרש שמותר ליקח מן הזית מגרופיתו שיעור כביצה ליטע אותו. גרופית הוא הקשר שהענף יוצא בו, כדתנן [ב"ב פ' ע"א] זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות, פי' שני קשרים. לא אמרו אלא דקה בגסה. בהמה דקה בחורש גסה.
<h2>דף פא:</h2>
ולא עוד אלא שנטל מלא חבל בדרומה. פי' ביבשה כדי למשוך חבל הספינה, והדרום היה לשבט (אחד) [אחר] והוא נטל שם מלא משיכת חבל. ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד [את] הספינה. פי' הספינה של ציידין שנושאין בה הקלע. אמר רב חסדא אפילו בשבת. פי' בגדר שאינו מחובר בטיט, אלא אבן על אבן, כי מוכנים הם לכך.
<h2>דף פב:</h2>
באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים. קשיא לי והא דאורייתא היא, דכתיב [ויקרא י"א] ושקץ יהיו לכם בהויתן יהו. ואיכא למימר דאורייתא [אסור] לכתחלה לאדם שיגדל אותן, אבל אם נזדמנו להם מותרין, והן גזרו שאפילו נזדמנו להם לא יגדל אותם.
<h2>דף פג.</h2>
הא דתנן אין פורסין נשבין ליונים וכו'. מפני שהוא צד יוני העיר ויש כאן גזל מפני דרכי שלום. הא דתניא ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס, לא [ידענא] אהיכא קאי דקאמר ובישוב. ונראה לי דלעיל מינה קא' שאין הצידין פורסין נשבין ליונים זה בצד זה אלא אם כן היו רחוקים זה מזה שלשים ריס, שמא יצוד זה מה שנזדמן לזה לבא לתוך מצודתו, ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס, שמא יצוד יוני העיר, וכבר קנו אותם מפני דרכי שלום, אבל הצידין לא קנו אותם, אלא משום דקא פסקי חיותיהו הני להני הוא דאסור. אחר זמן מצאתי אותו בתוספתא [פ"ח ה"ד] אין פורסין נשבין ליונים, אלא אם היה רחוק מן הישוב ל' ריס, [בד"א] במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס. ולא ידענא מאי קא מקשי, דהא רישא קא (מקשי) תני רחוק מן הישוב וסיפא קתני ובישוב. ועוד ברייתא גופא אמאי קא מפליג בין מדבר לישוב משום צידת יונים של עיר, דהיינו (מישנו) [משנתנו, ותנינן מרחיקין שלשים ריס] ותו לא. והנכון שאין במשנה מן הישוב [וה"ג], אלא אם כן היה רחוק שלשים ריס, ומשמע מן העיר או מן השובך של עיר, ולא קא מפליג במתניתין בין מדבר לישוב, והיינו קושיא בריתא אמתניתין. ותריץ ליה (א)לא בכל ישוב קאמר בברייתא, (אבל) אלא בישוב כרמים או ישוב שובכים דאתו דרך עליהו. ולא אשגחת מתניתין לאיירויי בהכי.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחברו וכו' הכאה הכאה קאמרינן [וכו'] והא כתיב [ויקרא כ"ד] איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. והא ודאי בחבלות הוא, חדא דמיתת אדם הרי אמור למטה [שם] ומכה אדם יומת. ועוד דכתיב כל נפש, ומשמע אפילו אבר אחד, וכתיב יומת דלית ליה פדיה למיתת האבר.
מאי יומת בממון. ואי קשיא לך תרי קראי [בממון] למה לי. אשמעינן באדם שני נזקין כדאשמעינן בבהמה, דכתיב [ויקרא כ"ד] ומכה נפש בהמה ישלמנה פי' שהרגה, וכתיב מכה (נפש) בהמה ישלמנה פי' שהזיקה. וכן באדם ואיש כי יכה כל נפש אדם, פירוש שקטע ידו ורגלו וסמהו וחרשו שדומה כאלו הרגו, ואיש כי יתן מום בעמיתו בנזקי אבר אחד, וצריכי.
ועוד כתיב [וכו'] כן ינתן בו. דבר שיש בו נתינה, מיהו האי תנא לא סמיך אהאי קרא, אלא הכאה הכאה דריש וכן לא תקחו כפר וכו'. ומשום הכי פריך בגמרא מאי חזית דגמרת מבהמה וכו'. ואית ספרים הרבה שאין בהן זו הקושיא כלל, והוקשה לי עליהם מה (ש)הקשו בגמרא ומאי חזית דילפת ממכה בהמה ליליף ממכה אדם, והלא אמרו דהקישא הוא דסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו. אבל להאי נסחא ליכא לאקשויי להאי קושיא כלל, דכיון דכתיב יומת ליכא למסמך אהקישא.
<h2>דף פד.</h2>
תניא ר' אליעזר אומר עין תחת עין ממש. ומסקנא שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק, וזהו ממש, שאם היה הניזק אדם פחות והמזיק אדם משובח באומנות, רואין כאלו הוא חייב לקטוע לו ידו, ושמין אותו כמה אדם משובח כזה שוה ביד וכמה בלא יד. והא מר הוא דאמר כל הנשום כעבד אין גובין אותו בבבל. והיינו נזקי אדם בין שהוזק באדם בין בשהוזק בשור, כדאיתא לקמן.
<h2>דף פד:</h2>
צער כואו בשפוד וכו' צער שלא במקום נזק משתלם מאן תנא. פי' צער שלא במקום חבורה קאמר. אמר רבה בן עזאי היא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחלה [בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה] במאי קא מיפלגי רבי סבר כויה אפילו דלית בה חבורה משמע. והיא נאמרה תחלה, אבל בסוף באה חבורה לגלויי עליה דכויה דלא מיחייב אלא בדאית בה חבורה, משום דהוו כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ואע"ג דאיכא פצע באמצע, ואיהו ודאי אית בה חבורה, אלא דדרשינן לה ליתן צער במקום נזק. ואני תמה למה לא דרש פצע לפרט, ולדרוש חבורה ליתן צער במקום נזק, והוו כלל ופרט הסמוכין זה לזה. ואפשר דחבורה לא משמע להו דאית ביה נזק, אבל פצע ודאי משמע להו דאית ביה נזק כדאמרינן [תענית י"ח ע"ב] ופצעו את מוחו בגזירין, הלכך לא הוי פרט.
ובן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע. מפני שרוב (זכיות) [כויות] אינן בלא חבורה. הילכך חבורה דכתב רחמנא למה לי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות דאפילו לית בה חבורה.
מתקיף לה רב פפא אדרבה איפכא מסתברא [וכו'] דאמסקנא קיימי כו' איבעית אימא דכולי עלמא כויה אפילו דאית בה חבורה משמע ור' סבר הולכין אחר הכלל שהוא תחלה, ואין הולכין אחר חבורה שהוא פרט, מאי טעמא מפני שהן מרוחקין. פי' כי פצע תחת פצע הפסיקן, והוא ודאי יש בו חבורה ונזק משמע, ולמילתיה הוא דאתא ליתן צער במקום נזק, אבל כויה וחבורה דמו להדדי דסתמיהו לית בהו נזק.
<h2>דף פה.</h2>
ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט. והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחלה, כלומר אין כויה אלא שיש בה חבורה, שדנין את הכלל כפי הפרט. ולרבי דאמר אין דנין אם כן חבורה למה לי. והלא אפילו במקום שאין חבורה חייב. (בדמי) [לדמי] יתירי. שלא תאמר כיון דתרויהו מכויה נפקי, דאית ביה חבורה ודלית ליה חבורה, לישמינהו בחדא שומא, קמ"ל חבורה, שאם יש באותה כויה חבורה יוסיף לו דמים יתירין.
צער במקום נזק היכי שיימינן. לפי שאין אדם מקבל זה הצער בדמים גדולים מפני הנזק שהוא גדול, אלא שאומדין אותו בידו המוכתבת למלכות ליטלה בסייף, וכמה יתן שיטלו אותה בסם, אי הכי האי ליטול [ליתן] מיבעי ליה. ואע"ג דמתניתין בצער שלא במקום נזק קמיירי כדקתני ואפילו על צפרנו וכו', מיהו אומדנא אתרויהו כמה אדם מעונג כזה רוצה ליטול להיות מצטער כך בין סם לסייף, ואם כן במקום נזק אין ראוי לומר ליטול אלא ליתן.
אמר רב הונא ליטול זה מה שיתן זה. והכי קאמר כמה אדם כזה רוצה ליתן כדי ליטול זה וכו', מיהו שלא במקום נזק [קאמר] כמה אדם רוצה ליטול שיימינן, ותנא לישנא דמשמע להכא ולהכא.
במכה נתנה לאגד קא מיפלגי. לאגד, כמו לא זורו ולא חובשו [ישעי' א'] רבנן סברי דאגד אינו מזיק, הילכך אם נסתרה נותן לו שבת וריפוי. ור' יהודה סבר לא נתנה לאגד, כי האגד מזיק למכה, שמחמם אותה ומקלף את עורה ואינו מניח לייבשה, הילכך רפוי דתנא ביה קרא ורפא ירפא, מיחייב, שבת לא מיחייב, כי הוא פשע בעצמו כשאגדה. ורבנן בתראי סברי כר' יהודה ומקשו רפוי לשבת.
תנא וכלן משתלמין במקום נזק. אי קשיא לך הא מתניתין היא החובל בחברו חייב בה' דברים וכו'. אלא משום דאיכא לפרושה הכי החובל בחברו תמצא בו חמשה תשלומין, פעמים נזק, פעמים צער, פעמים רפוי וכן כלן. ומשום דקא מפרש לצער שלא במקום נזק איכא למטעי בכולהו, אתא מתניתא ופרשה. ואע"ג דלגבי שבת מיפרשא מילתא דאמרינן שכבר נתן דמי ידו ודמי רגלו, אתא מתניתא למימר כי היכי דשבת משתלם במקום נזק כן הדין לכלן.
<h2>דף פה:</h2>
ת"ר שבת רואין אותו כאלו שומר קישואין ואם תאמר לקתה מדת הדין דלכי מתפח האי גברא לא ליהוי שומר קישואין, אלא אע"פ שנשברה [רגלו] יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק, וכן אם נקטעה ידו אעפ"כ יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר יותר משמירת קישואין. לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה [הוא] שוה עכשו בלא יד, וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי היא רב מלאכתו, ופוחת בדמים עד שמירת קישואין, וכל מה שפוחת זה בדמים מוסיף זה בתשלומין, משום הכי אין לנו לשום את שבתו עכשו אלא כשומר קישואין.
אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו שומר קישואין. כי הוא ראוי לשמר, שהולך סביב למקשאות ושומר. שבר את רגלו. אינו ראוי לשמר מקשאות, אבל הוא ראוי (לעמד) [לישב] בפתח(ו) ולשמר [את] הבית. סמא את עינו. אינו ראוי לא לזה ולא לזה, אבל הוא ראוי לטחון ברחים. חרשו אינו ראוי לכלום, מפני שהאדם קץ בו ואינו שוכרו לכלום.
נפקא מינה למתבא ליה צער ובשת דכל חדא וחדא דנהי דנזק ורפוי [ושבת] דכל חדא וחדא לא יהיב ליה. דהא כמאן דקטליה דמי ויהיב ליה דמי כוליה, ואין רפוי למתים. אבל צער ובשת דכל חדא וחדא יהיב ליה, שהרי הרבה בבשתיו ובצערו, או דילמא כיון דלא אמדוהו עד שהרגו אין שמין צער ובשת למת.
ואם תמצי לומר כיון דלא אמדוהו לא יהיב ליה אמדוהו ולא נתן לו עד שחרשו, מי אמרינן כיון דאמדוהו כבר נתחייב לו, או דילמא כיון דאכתי לא יהב ליה והשתא איחייב ליה דמי כוליה [ד]כמאן דקטליה פורתא פורתא דמי דלא משלם אלא דמי כולו בלחוד. קשיא לי כיון דאמדוהו אמאי לא, והלא אמדוהו והיה מתנונה והולך, או אמדוהו והבריא אין נותנין לו אלא מה שאמדוהו ונותנין לו כל מה שאמדוהו. ואיכא למימר התם אין צריך אומדנא אחרת, אבל הכא כיון דצריך אומדנא אחרת לחרשו בטלה לה אומדנא קמייתא. כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה. נזק, אבל ד' דברים מיהא יהיב ליה. או דלמא השתא מיהת הא אפחתיה. מכספא, כי הרוצה ליקח עבד כזה פוחת בדמיו, אלא אם כן נתרפא.
<h2>דף פו.</h2>
לא עשה בהן חבורה. שיהא בה נזק. היכי דמי לאו כגון שהכהו על ידו [וסופה לחזור] וקתני חייב בכולן. בכל חמשה דברים, אלמא יהיב ליה נזק (וכו'). שבת גדולה. היינו נזק, כמה היה שוה קודם שצמתה ידו וכמה שוה עכשו. ושבת קטנה כשומר קישואין. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום. כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה. איתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד. שהנזק שלו הוא. ושבת קטנה של שומר קשואין לרב.
ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות. ולכי נפיק נפקא ארעא בהדיה. והא דרבא טעמא מעליא היא, מפני שהרב גם הוא מפסיד בנזק העבד(ות) כל ימי עבדותו דהא לאו שומר קישואין הוה, הילכך בעינן דנמטיה הנאה מדמי הנזק של עבד. וטעמיה דאביי לא ידענא, מיהו גברא לא בעי לשלומי טפי, ואיכא למימר מפני שיכול העבד לומר לרבו אנא לא אזקתך, מן שמיא הוא דקנסוך, אלו נפל בי האי מומא ממילא מי הוה לך גבאי אלא שמירת קשואין, והא נמי כממילא דמי. ולגבי מזיק ליכא שום טענה, דהא משלם כל מאי דמיחייב לשלומי.
פחת אצל רבו ואצל עצמו לא פחת. כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור. פלוגתא דאביי ורבא. לאביי דאמר דאיכא תשלומי נזק נותן הנזק לעבד ושבת קטנה לרב. לרבא דאמר לא משלם אלא שבתו שבכל יום ויום הכל לרב.
כולן רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. אחד עניים ואחד עשירים. לא ידענא האי כולן אי קאי נמי על המבייש כמתבייש, או על המתבייש לבדו, אבל מדקאמר שהן בני אברהם יצחק ויעקב מיתחזי דעל המבייש נמי קאמר, שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב ועשיר כזה, אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אח(ר)ת, עד שימצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין. ור' שמעון מוריד העשירים אצל העניים [ה]מיוחסין, והעניים כפחיתותן. ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבשת העשיר, כי בממון גדול לא יוכל לקבל בשת כמו (שוה) [שאמרו לעיל מ"ו ע"א] בן חורין מי אית ליה דמי.
נתכווין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן. זה הדין אינו אלא בבשת בלבד משום דבעינן כונה, אבל בשאר דברים מיתחזי לי דחייב כל נזקו וכל צערו של גדול אם יש בו כדי להזיק אותו נזק, דהא לאו אונס הוא, שהרי מתכוין לשום הזק. ולא גרע מהנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו שהוא פטור מגלות וחייב בד' דברים משום דפושע הוא.
הא דר' שמעון דאמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור, לא ידענא היכא היא. או שמא מסברא קאמר לה דכיון שנתכוון להרג את זה והרג את זה פטור משום דכתיב [דברים י"ט] וארב לו וקם עליו, הכא נמי כיון דבעינן כוונה, כוונה לדידיה בעינן דכתיב [דברים כ"ה] והחזיקה במבושיו, מבושיו דידיה. מאי גדול גדול ממש וקטן [קטן] ממש. ונהי דר' מאיר משוי עניים לעשירים, דמשום עניותם לא מזלזלינן בהו, אבל בין קטן וגדול (לא) [ודאי] מפליגינן. וקטן בר בשת הוא. והלא [הוא] מבייש עצמו ואינו מקפיד על מה שהוא עושה, גם אינו מרגיש בהכלמה [מפני] שהוא כמו שוטה. דמכלימו ליה אחריני ומכלם. כל כך הוא גדול שאע"פ שאינו מקפיד על מעשה [עצמו], כשמכלימין אותו אחרים נכלם.
<h2>דף פו:</h2>
משום כיסופא הוא. כשנעור ויודע הבשת שביישו פניו [מכסיפין]. אי משום זילותא הוא. שהרי זלזל בחבירו. שוטה אין לך בשת גדולה מזו. כלומר אין לך זולל בעולם ממנו. מכל מקום תפשוט מינה דמשום זילותא היא. וזה אע"פ שהוא קטן אין אדם [רשאי] לזלזל בבני ברית, דאי משום כסופא, קטן אין פניו מכסיפין, שאינו מרגיש בהכלמה. אתיא עינך עינך מעדים זוממין. וקצתה את כפה לא תחוס עינך [דברים כ"ה], בעדים זוממין ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין [דברים י"ט], מה להלן סומא פטור, שאינו בר עדות, אף כאן סומא פטור ואינו בדין בשת כלל, לא ליתן ולא ליקח. בלא ראות פרט לסומא. דמשמע שיכול לראות ולא ראה. בבלי דעת פרט למתכוין. להרג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל.
<h2>דף פז.</h2>
וכן היה פוטרו מכל דינין שבתורה. שאין דן ואין דנין אותו, ואין ב"ד חייבין להזקק לדינו.
<h2>דף פז:</h2>
והא מציאה דמעלמא אתי לה וקא קפיד. בסמוכין על שלחנו שתהא מציאתו שלו, כדאמרינן בבבא מציעא [י"ב ע"א] מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמרינן עלה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש, אלא כל שסמוך על שלחן אביו זהו קטן. הא דאמרינן התם לאו גברא קפדנא הוא דהא תלמ' וכו'. מיהו אי קפיד קפיד, ומתנית' מסתמא קתני דלא יהבי ליה אלא אם כן מקפיד.
הא דאמרינן לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. שבח בתולים קאמר, כלומר פגם שנפגמה מחמת בתולים, אבל פגם חבלות לא זכתה לו. וממעשה ידיה ליכא למגמר, דההוא לאו פגם הוא אלא רווחא דאתי לה מעלמא הוא, וזכי ליה רחמנא כי היכי דליתן לה מזוני. מיהו אם אין מעלה [לה] מזונות מעשה ידיה שלה, אלא שאם תעדיף על מזונותיה המותר שלו, כדאיתא בהאי שמעתא לגבי שבת בבריתא קמיתא. והא דתנן בריש שנים אוחזין [ב"מ י"ב ע"א] מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ומאי גדולים שאין מעלה להן מזונות ואפילו הן קטנים, ובתו קטנה בכלל. התם עד כדי מזונותם קאמר, אבל העדפתן שלו. עוד יש לומר שאין בתו קטנה בכלל זה, ואיכא מאן דאמר שאני מציאה ממעשה ידיה, דמעשה ידיה זכותו מן התורה, ומשום הכי העדפתה שלו. אבל מציאה מדבריהם היא, וכיון שאין מעלה לה מזונות אין לאביה זכות בה כלל. ויש לו פנים. ואע"פ שיש דברים נוטים לצד אחר, דמציאה כהעדפה שויוה רבנן כדאיתא בכתובות [ס"ו ע"א], אעפ"כ יוכל אדם להעמידם לזה הדעת.
<h2>דף פח.</h2>
הא דאמרי' יצא עבד שאין לו אחוה, קורבא קאמר, אבל גר יש לו קרבת בנים וקורבת א[י]שות בקרוב אשתו.
מה להצד השוה שבהן שכן אינן איש. ובעינן ועמדו שני האנשים, ובעדים דרשינן ליה במסכת סנהדרין [ו' ע"ב].
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות שאין להם חייס בנים. והכי קאמר לא יומתו אבות בעבור עסק בנים, כלומר משום דבעינן בנים, ואלו שאין להם בנים לא יומתו אבות על פיהם, אבל גר אע"פ שאין לו אב יש לו בנים, וכולה מילתא כדמפרש לה בגמרא. איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות. וסיפא משום רישא אורחיה [דקרא] למכתביה, אבל רישא משום סיפא לאו אורחיה למכתביה.
<h2>דף פח:</h2>
ואנן השתא [וכו'] כריש לקיש. דפשטה דמתניתא כותיה, (ולא) [דלא] מפליג בין אתי לידיה דבן בין לא אתי, דכי מיית אב [מיהא] קנה לוקח. וכיון דהכי הוא שמעינן מניה דקנין פירות דאב לאו כקניין הגוף דמי, וכי זבין בן דידיה זבין. והכא נמי [גבי] בעל קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי והוו זביניה [זביני]. אלא הכא משום דראוי ליורשו הוא. הילכך קנין פירות דאב לגבי בנו לאו כקנין הגוף דמי, [וכי זבין בן דידיה זבין, אבל] (אלא) לגבי בעל הוי כקנין הגוף.
<h2>דף פט.</h2>
ואי אמרת ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה. והלא אם קדמה ומכרה השדות שכתב לה בכתובתה מכרה קיים.
אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא טובת הנאה לאשה. דלאו כפירא דמי הואיל ואינה מוכרת הנכסים אלא או לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושיה, ואותה שעה אין לו בהן כלום. דאי ס"ד לבעל. דחשבינן לה כפירות נכסיה, לימרו לה מאי אפסדינך וכו'. והשתא לא ידעינן אביי מאי קאמר, אם הבעל אוכל פירות כי לא הזכיר אביי על פירותיה, אלא ודאי הכי משמע דשאינו אוכל פירות קאמר, שאם היה הבעל אוכל פירות נמצא שאינה שולטת בחייו בכלום, אם כן נימרו לה מאי אפסדינך הלא בחייך אי את רשאה בהן, ומי יודע אם הוא ימות בחייך או יגרש אותך. אלא שבא רבא ופירש ונתן טעם לדבר. אלא שהטעם קשה לי [שאמר] פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו [ליה רבנן], ואם נחשוב טובת הנאה לפירא אם כן תהיה לבעל. ונראה לי דהכי קאמר, נהי דגוף טובת הנאה עצמה לאשה מן הטעם שכתבתי לאביי, שאין חושבין אותה כפירות נכסיה, אבל מ"מ אם [היא] תקנה [בה] קרקע נחשוב אותו כנכסי מלוג עצמן, שאע"פ שאין גופן לבעל, הפירות שלו ויאכל ממנו הפירות, על כן אמר אפילו היה גוף [ה]קרקע כפירות אינו אוכל פירות ממנו, כי הוא פירא דפירא, וכל שכן טובת הנאה שאינו כפירא ואין בה לבעל כלום. עיקר הדברים הא דאמר אביי טובת הנאה לאשה בא לומר שאין הבעל אוכל פירות כמו שפירש רבא. והטעם שלו משום דפירא תקינו לה רבנן והיינו פירות של שלש שדות הכתובים בכתובתה [ב"ב מ"ט ע"ב], אבל פירא דפירא דהיינו פירות של טובת הנאה אין לו. ולאו דטובת הנאה הוי פירא, אלא דמחזי כפירא, משום שהגוף קיים לאיש, [ו]משום הכי קרי ליה פירא דפירא.
והא דאמרינן פירא דפירא לא תקינו רבנן, הא פריש לה הרב ז"ל בכתובות בענין הגונב ולד בהמת מלוג, דקשיא לן הא דאמרינן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ותנן במתניתין לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' ותניא אלו הן פירי פירות וכו'. ותריץ הרב דכי אמרינן אינו אוכל פירות כגון כפל של גונב ולד בהמת מלוג, כיון דאכיל לולד, כפילא לית ליה, דהוה ליה פירא דפירא, אבל אי זבינא איהי לפירי וזבנה בהו ארעא אכיל בעל פירי מההיא ארעא, דאי לא אכיל אישתכח דלית ליה פירי כלל.
<h2>דף פט:</h2>
אלא הא דתניא וכן היא שחבלה (באחרים) [בבעלה] וכו' אמרי הא ודאי ר' מאיר היא [וכו'] אמרי מידי היא טעמא וכו' השתא נמי מגרש לה וגבי חבליה מינ(י)ה אמרי כגון דנפישא כתובתא דמשום פורתא דחבלה לא מפסיד כתובה טובא אמרי ואי דנפישא כתובתה מחבליה, אכתי תתיב ליה חבליה ותיקום אשארא, שהרי לא תהא קלה בעיניו להוציאה, דהא איכא לה גביה כתובה טובא. דלא נפישא כתובה טובא מחבליה. דאי יהבה ליה חבליה משום ההוא יותרא לא מימנע מלאפוקה. ואי דנפישא כתובתה משל תורה. שהיא מנה מאתים, וכתובתה מאתים וחמשים, וחבליה חמשים, תתיב ליה חמשים. או אפילו תהיה חבלה כמה תתיב ליה עד דתיקום אכתובה דאורייתא ולא תהא קלה בעיניו להוציאה. אלא לעולם דנפישא כתובה מחבליה טפי מיהו לא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא והוי חבליה ארבעה זוזי וכתובתה עשרין וחמשה זוזי דמשום ארבעה לא מפסיד עשרין וחמשה זוזי. ואי מחייבינן לה לזבוני לבעלה כתובתה בטובת הנאה, הא הדרה לה כתובתה למהוי כשיעור חבלא והויא קלה להוציאה.
הא דאמרי' עשרין וחמשה זוזי, קסבר כתובה דרבנן שכל סלע חוזר לחצי דינר. והאי דאמרי' לעיל כתובה דאורייתא, לאו דאורייתא ממש, אלא שתקנו אותה כעין דאורייתא שלא לפחות [ממאתים לבתולה ולאלמנה] ממנה משום חבלותיה ונזקיה כל זמן שהיא תחתיו.
אלא הא דתניא כשם שלא תמכר לגמרי והיא תחתיו כך לא תפחות ממנה כלום והיא תחתיו והא זמנין דמשכחת לה דפחתה וכו'. סברוה דכולי עלמא קנין פירות בעלמא לאו כקנין הגוף דמי. ואי לאו כקנין הגוף דמי מאי טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה, הא ודאי דלאשה נינהו, אלא ש"מ דאית ליה תקנת (אשה) [אושא], ושויוה רבנן כקנין הגוף, דאי זבינ(י)ה לאו כלום הוא, וכיון דאי זבינ(י)ה לאו זביני נינהו אשתכח דלאו דיד(י)ה נינהו ולאו דידיה נינהו. ומאן דאמר לאשה ולא לאיש לית ליה תקנת אושא, וקנין פירות דידיה לאו כקנין הגוף דמי, הילכך דלאשה נינהו.
מאי טעמא כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הילכך אע"ג דאית (להו) [ליה] תקנת אושא, שעבודא בעלמא [הוא] ושחרור מפקע ליה. אבל שחרור [האיש] אינו מפקיע מיד האשה, דההוא לאו שעבודא הוא דגופה דידה נינהו. ואידך סבר אלמוה רבנן לשעבודא דבעל.
<h2>דף צ.</h2>
(אבל) [והכא] בהא קמיפלגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא. מאן דאמר [לא] לאיש ולא לאשה קסבר כקנין הגוף דמי, הילכך לא להאי איתיה כוליה ולא להאי איתיה כוליה, ומר סבר וכו'.
ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר את עבדו [לאחר] ופסק עמו [על מנת] שישמשנו שלשים יום ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו (וכו') קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. הילכך כספו קרינא ביה, ועוד שהוא תחתיו. אבל לגבי שן ועין אמרינן לעיל דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, מאי טעמא משום דתחת שניהם הוא(י), אבל הכא תחת הראשון לבדו הוא.
ר' יהודה אומר וכו'. ותנאי ר' מאיר ור' יהודה, או ר' מאיר ור' אלעזר, דהא אמר ר' אלעזר הראשון לפי שאינו כספו, אלמא לאו כקנין הגוף דמי, דאי כקנין הגוף דמי, הרי יש לו כסף בו כמו השני. והשני אע"פ שהוא כספו אינו תחתיו, ועל זה הוצרך לומר מאי טעמא דר' אלעזר, כיון דסבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי, הרי הוא כספו של שני, אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו. ויש מפרשים דברייתא דלעיל דקתני לא לאיש ולא לאשה ר' אלעזר היא, דאתיא לה כבריתא בתרייתא דקתני עבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין, ואיש ואשה כשותפין הם, ואמרינן דר' אלעזר היא. וכן אומרים דר' אלעזר קנין פירות כקנין הגוף סבירא ליה, [והויא ליה] דומיא דעבד של שני שותפין.
כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום אפילו זבינו תרויהו לעלמא כמאן כר' אליעזר. לפי שאין זה בעל הנכסים ואין זה בעל הנכסים, האשה מפני שיש לבעל בהן פירות והם תחתיו ואינן מיוחדין לאשה, והאיש מפני שהגוף לאשה. אבל שותפין דעלמא מזבני, בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו, מפני שהגוף והפירות יש לכל אחד ואחד בהן (ודאי) [וראוי] ליחלק. ועבד[ים] של שני שותפין אינן יוצאין בראשי איברים אם הפיל האחד את שנו ואפילו (הפיל האחד) [סימא האחר] את עינו אינו יוצא, דכיון דאינו ראוי ליחלק, בין בבת אחת בין בזה אחר זה לא האי קרינא ביה עבדו [ולא האי קרינא ביה עבדו]. אבל לר' מאיר ור' יהודה יוצא היום חציו של זה ולמחר חציו של זה, הואיל ויש לכל אחד [ואחד] בו גוף ופירות. ונראה לי דאיש ואשה נמי, וכן עבד של שותפין, לענין מכירה אם מכרו בב(י)ת אחת לאדם אחד מכרן קיים. ולא אמר ר' אלעזר אלא שמכרו זה אחר זה, שכל אחד מעכב על חברו המכר.
<h2>דף צ:</h2>
לר' יוסי הגלילי מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. לרבנן לא קא מיבעיא לן, דהא פשטוה [ל"ו ע"ב] דסלע מדינה תנן מדרב אסי דאמר של דבריהם כסף מדינה. אלא לר' יוסי הגלילי איבעיא לן מדמפרש ליה בתשלומין אימר מנה צורי נמי קאמר, או דילמא מנה מדינה (נמי) קאמר. הא דתריץ הכא במילתיה דר' עקיבא ור' טרפון כגון שראוהו בלילה, משום ר' טרפון איצטריך, אבל לר' עקיבא אפילו ראוהו ביום נמי אין נעשין דינין, משום דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, והכי איתא בראש השנה [כ"ו ע"א]. פירוש אחר דהא ודאי לא אקשי ליה אם ראה ביום שלא יהא דיין, דפשיטא לן הא מילתא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה [ר"ה כ"ה ע"ב], אלא שר' יהודה נשיאה מעיד היה לפני חביריו ודן עמהם, ועל זה הקשה בתחלה. ותירץ ליה דמתניתא בשראוהו בלילה ופליגי דאי חזו ליה זכותא או לא, אבל ביום אפילו העיד נעשה דיין. וחזר בו מזה התירוץ ואמר כי לעולם העיד אינו דן, ור' יהודה נשיאה לעולם (אלא) [שלא] העיד כלל, אלא הא אנא דסבירא לי וכו', וזה עיקר.
וסבר ר' עקיבא [ד]אין עד נעשה דיין. בדיני נפשות, משום דכיון דחזו ליה דקטל [נפשא] תו לא חזו ליה זכותא. והתניא והכה איש את רעהו וכו' מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים וכו'. כלומר דלא סמכינן אאומדנא דעדים. אמר לו ר' עקיבא ואפילו באגרוף מי לא סמכינן אעדות העדים וכי בפני ב"ד הכהו שיודעין על מה הכהו. [שמא לא הכהו] על מקום שיהא ראוי למות בו, שמא על שוקו הכהו, ואפילו כשמביאין את האבן לפנינו [ו]יודעין אנו שבאבן זה הכהו.
וכן מי שדחף את חברו וכו'. צריכין ב"ד שילכו אצל הבירה ויראו אם היה ראוי למות בנפילה זו, אלא על כרחין סומכין על עדותן, לענין אומדנא נמי סומכין על עדותן. פרט לכשיצאה אבן מתחת ידי העדים עד שלא אמדוה שהוא פטור וכו' הא הכהו בפני ב"ד חייב. אלמא [אפילו] בדיני נפשות נמי עד נעשה דיין, ואפילו ראוהו בלילה דדומיא דעדים קא עביד להו, מה עדים כי ראוהו בלילה מעידין עליו ביום, אף בפני ב"ד כי ראוהו בלילה דנין אותו ביום. לדבריו דשמעון התימני קאמר. כלומר לדבריך צריך שיראו אותו ב"ד בשעת הכאה.
ת"ר שור תם שהמית את האדם והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות. מפני שאין משתלם אלא מגופו כדמפרש ואזיל, וכיון דבר קטלא הוא מה יועיל בו דיני ממונות. אמר רבא אשכחתינהו וכו'. משום דצריך אומדנא לנזקין, וכיון דגמריניה לדיניה לקטלא לא מענינן לדיניה לאומדנא.
<h2>דף צא.</h2>
ואמינא להו אנא וכו' כגון שברח. בעל השור וליתיה דמשלם מעליה, ולפיכך אין דנין אותו דיני ממונות. ואי ברח דיני (ממונות) [נפשות] היכי דיינוה. ואי אמרת שברח אחר שדנוהו בדיני נפשות, אם כן מאי איריא מפני שקדמו ודנוהו דיני נפשות, אפילו לא קדמו נמי, כי ליתיה לא דיינינן ליה דיני ממונות.
אלא כגון דקביל סהדי. [פי' דקביל סהדי] לדיני נפשות ולדיני ממונות, וקדמו ודנוהו דיני נפשות וגמרו דינו בפניו וברח. וכיון דליתיה לבעלים דינא הוא דלישתלם מרידיא, וכיון דדנוהו דיני נפשות לא משהינן ליה לרידיא, דלא מענינן ליה בדיניה, דכמיתת בעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין. אבל אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות, דנין אותו דיני ממונות הואיל וקבילו סהדי באפיה וברח, מורד הוא, וגומרין דינו שלא בפניו. והכי קאמרה מתניתא פעמים שדנין אותו דיני ממונות מיד, היכי דקביל סהדי אע"ג דברח, אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות. אבל אם קדמו ודנוהו דיני נפשות, אף על גב דקבול סהדי, אין דנין אותו דיני ממונות עד שיבא ויפרע, ומשהינן ליה לרידיא והדר דיינינן ליה [דיני] נפשות לכי אתי מריה. סוף סוף כי ברח כי דנין אותו דיני ממונות תחלה מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נמי נישלם מרידיא והדר נידייניה דיני נפשות. דקס"ד רדיא כגופו (דמי) הוא. ומשני רדייה (עילויא) [עלייה] דמריה הוא.
איבעיא [להו] יש אומד לנזקין וכו' תא שמע מה בור וכו' היו פחותין מעשרה טפחים ומת פטור הוזק בו חייב מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב מטפח עד עשרה מיתה ליכא נזקין איכא. וקאמר הוזק בו חייב, ולא [קא] מפליג בין נזק דטפח לנזק דתשעה טפחים, חיוב אחד לכלן. אלמא אין אומד לנזקין. לא מלמעלה למטה קא חשיב. והיו פחותין מעשרה דקתני אתשעה טפחים דסמיך לעשרה בלחוד קאי, משם ואילך כל חד וחד לפום שעוריה.
ת"ש [הכהו על עינו וכו'] כנגד עינו וסימא וכו' פטור מדיני אדם וכו' מאי טעמא. פטור מדיני אדם, והא קיימא לן דקלא מילתא היא, כדאמרינן לענין חסמה בקול [ב"מ צ' ע"ב], ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב [י"ח ע"ב], והכא מאי טעמא פטור, לאו משום דבעי[נן] אומדנא ולא אפשר למאמדיה, משום דצליל ההכאה אין [אדם] יכול לעמוד עליו. או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמותו [או] (ו)לחרשו. לא משום דאמרינן הוא פשע בנפשיה וכו'. תדע דהא כשאחזו ותקע באזנו וחרשו [חייב].
וכלן אומדין אותן וכו'. על חמשה דברים קאמר. ומסקנא דיש אומד לנזקין אפלו למימד חפצא, מיהו לא בעינן אומדנא בבי דינא, אלא באומדנא דסהדי סגיא כר' עקיבא [צ' ע"ב].
מדקאמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו' ומעשה באשה אחת וכו'. והיא היתה מן הפחותות, ונתן לה כבן חורין ד' מאות זוז, מכלל דת"ק לקולא קאמר שפוחתין לפחותין, וקאמר ר' עקיבא שאין פוחתין, ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה [מאד] מהיכן שערו אלו השעורין.
<h2>דף צא:</h2>
אילן העומד לקצץ. כגון אשרה, והיא ברשותו של ישראל, והוא רוצה לקצצה ולקיים בה את אשריהם תגדעון [דברים ז'], והעדים שראוהו שקצצו אינן יודעין אם היתה מתנה או חטיפת המצוה, וכשאמר [לו] אתה אמרת לי נאמן, אע"פ שהיא תביעת ממון, דהוה לה כמנה מניתי לך ועדים רואין אותו מבחוץ שאם אמר מתנה היה נאמן [שבועות ל"ד ע"א], אבל אם לא היה עומד לקציצה כיון שהוא מזיק וראוהו עדים אינו נאמן. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. עץ עץ קדריש, את שניהם תשחית וכרת לצורך המצור עד רדתה. וכי מאחר שסופנו לרבות עץ מאכל לצורך מצור, כי לא עץ מאכל למה לי, לכתוב רחמנא רק כל עץ תשחית וכרת ובנית מצור. להקדים סרק למאכל. לקצצו (למסור) [למצור], כי אולי [לא] יצטרך למצור ואסור לקצצו.
<h2>דף צב.</h2>
יכול אפילו היתה קורתו מעולה בדמים. יותר מפירותיו, שיכול לקנות בדמיו אילן עושה פירות יותר ממנו, יהא מצוה לקיימו, ת"ל רק. אפילו נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב אשת האיש וכו'. [ו]אע"פ שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אעפ"כ לא נתרפא עד שהתפלל [אברהם] בעדו.
ת"ר כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו אפילו נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל עד שיבקש הימנו וכו'. פירוש הבשת כמו חולי הוא, שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל איבריו נתרופפו ולבו ד[ו]אג, ואמרו בכמה אדם רוצה לסב[ו]ל זה החולי בשעורין הללו המפורשין במשנה, אבל זה שנתכוין לצערו אינו יוצא ידי שמים עד שיפיס את חברו והוא יבקש עליו רחמים, מפני שחטא בצער חברו, כמו שאמרו לענין גזלה חבול ישיב רשע גזלה ישלם [יחזקאל ל"ג], אע"פ שמשלם גזילה רשע הוא, וצריך כפרה על חטאו.
[ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו'] נביא הוא. חכם הוא וממך למד, ופושע אתה בזה, ואילמלא קרבת אליה כבר היית (מה) [מת], שהיה לך ללמוד דרך ארץ ולא למדת, אלא שאני חסתי על[יך כיון] שלא היית מזיד, ולא נתתיך לנגוע אליה.
הא דאמרי' מי גרם לראובן שיודה יהודה, קשיא לן במה שאמרו בבראשית רבה [פ' פ"ד] וישב ראובן אל הבור, והיכן היה ר' אליעזר אומר שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, אלמא שכבר קדמה הודאתו להודאת יהודה ולכל מעשה דתמר. ובודאי תנאי היא, שר' יהושע חולק עמו שאמר [שם] טורח הבית היה מוטל עליו ולא היה שם באותה שעה, אלא שאין לנו ראיה שקדמה הודאת יהודה להודאת ראובן, ואיפשר שהיה נזוף לאביו עד שהתודה ועשה תשובה ומחל לו, ואחר כך אמר לו על בנימין תנה אותו על ידי, וקודם לכן לא היה נכנס לפניו.
<h2>דף צג.</h2>
אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. דכתיב [שמות כ"ב] כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי וכו' על הצועק ועל הנצעק קאמר. אלא שממהרין לצועק. כלומר על ידי הצעקה ממהרין עליהם את הפורענות. והאי דקאמר יותר מן הנצעק, כלומר יותר מ(י)שלא היה צועק עליו, אע"פ שמענה את חברו. ונראה לי דלא גרס ליה בברייתא. והאי דקאמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, מפני ששניהם לוקין על ידי הצעקה והוא לא נושע, נמצא עומד בענויו וגם הוא לוקה עם חברו, [שלא אמר הכתוב והושעתי אותו, ואם לא היה צועק וסובל, או שהיה מבקש רחמים מלפני המקום שיושיעהו מיד המציקין אותו, אז היה מושיעו ולא היה לוקה עם חבירו].
האומר סמא את עיני וכו' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכו' רב ששת אמר משום פגם משפחה. לא כל הימנו שימחול. אי נמי כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אע"פ שאומר לו על מנת [לפטור], אבל [ב]מכות ופצעים אין בהם פגם משפחה ויכול הוא למחול. ורבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. אבל מכות ופצעים מוחל, ולא חשש רבא לקושיא דאבוה.
ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. בראשי איברים ודאי אין אדם מוחל, אבל במכות ופצעים וכל שכן בממון אין צריך לאמר על מנת לפטור כפשוטו שפטור, שאדם מוחל עליהם, אלא שיש בהם לאו שהוא כהן, והיכי דמי במתמה, כגון שאמר להם הכוני פצעוני, ואמרו לו שמא תעמיד אותנו בדין, אמר להן במתמה לא הכוני [ופצעוני] על מנת לפטור, הרי לאו שהוא כהן ופטור, וכל שכן בממון. ויש הן שהוא כלאו, כגון שאמרו לו נכה אותך, אמר להם במתמה הכוני ופצעוני על מנת לפטור, [כלומר סבורים אתם שתהיו פטורים, הרי] יש הן שהוא כלאו, [וכן בממון. תניא נמי הכי הכוני ופצעוני על מנת לפטור יש הן שהוא כלאו] ויש לאו שהוא כהן נמצא שאדם מוחל על צערו ואפילו בלאו שהוא כהן, וכל שכן הן [שהוא] כפשוטו. נמצאו דברי רבא דבתרא הוא קיימים. ור' יוחנן כותיה סבירא ליה, אלא שפירש דין יותר ממה שלא פירש רבא [כנ"ל]. עתה לזה הפירוש ר' יוחנן לא דבר בתירוץ המשנה כלום, אלא מילתא באנפי נפשה היא. ודומה כי הרב ז"ל לא הסכים לזה הפירוש, שלא הזכיר דברי רבא ור' הושעיא, אלא דברי ר' יוחנן ואמר דהכי אסיקנא, והיה צריך להזכירם לפי זה הפירוש. על כן לדעת הרב ר' יוחנן נמי מתרץ המשנה, והכי פירוש' תנא הן דמתמה באיברים שהוא כלאו, והוא הדין לממון, ותנא הן כפשוטו דפטור בממון, והוא הדין לרישא דפטור (זהו הן). ודרך התנאין הוא זה לשנות חומרא על החמור וקולא על הקל, כמו שעשו בקנקנים בראש הגג על מנת (לנגדם) [לנגבם] ובאבנו וסכינו כדאיתא בפרקא קמא [כ"ט ע"ב]. וכך נראה לי לדעת הרב ז"ל.
הא מתניתין דאתא לידיה. אע"פ שקבלה על מנת לקרוע וקרעה חייב, אלא אם כן יאמר לו על מנת לפטור, אבל ברייתא דלא אתא לידיה, אלא ששבר או קרעה במקומה פטור, אע"פ שלא אמר לו על מנת לפטור. ואם תאמר מנין לנו בברייתא שאם קרעה פטור, דילמא האי לקרוע דקאמר שפטור מפשיעה ומגנבה ואבדה, אבל היכא דאזקיה בידים חייב, אלא אם כן אמר לו על מנת לפטור. ולא היא, שכבר כתב בפרשה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ועל הכל אמרינן שאם מסרו לו לקרוע פטור.
אמר ליה רבא והא מתנית' דקתני לשמור דאתא לידיה משמע. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, הרי יתן מסירה לידו משמע, ואפילו הכי לא בעינן על מנת לפטור, שאם מסרו לו על מנת לקרוע פטור. אלא הא והא(י) דאתא לידיה ולא קשיא [הא] דאתאי לידיה בתורת שמירה. והדר אמר ליה קרע, אם לא אמר לו על מנת לפטור חייב, אבל אי אתאי לידיה על מנת לקרוע פטור. לשמ[ו]ר ולא לחלק לעניים. מפני שהוא ממון שאין לו תובעין, שאין העני יודע כמה יגיע לו מן הקופה. אבל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו, כמה יתנו לכל בית ובית מן הקופה בכל שבוע, ובעלי בתים יודעים כמה נותנין בכל שבוע, וכשיהיה הקופה עשרים דינר יודע כל עני כמה יתנו לו לשבוע מהם, הילכך ממון שיש לו תובעין הוא ולשמור קרינא ביה.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' רב אשי [אמר] תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני דלא הדר לברייתו עצים ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שפן. צמר ועשאן בגדים נמטי. דלבון הוי [שינוי] דידהו, דעשיית הנמטי אינו מעשה, שאינו אלא חבור הצמר והדר לברייתא הוא. ולי נראה כי הנמטי הן הגזות הגדולות הדומות לנמטי, ואדם משתמש בהם כנמטי אחר ליבונם, ואין בהם מעשה כי אם הלבון. נפצה נפוצי. דרך הלבון הוא, ואינו לבון חזק עד דסריק ליה. כברה כברויי. לבון על ידי גפרית, כי הוא לבון גדול. ואוקימנא לדברי הכל. רבא אוקמא לעיל לדברי הכל.
הא דאמר ר' שמעון בן יהודה (שבח) [צבע] מצטרף, משמע ליה לאביי אפילו צבע קאמר, והיינו דקאמר לקמן דר' שמעון בן יהודה בשיטת בית שמאי קאי דאמרי שנוי אינו קונה, שום שינוי, והוא הדין ללבון וטוי וארוג.
<h2>דף צד.</h2>
הא דקתני ר' שמעון בן אלעזר השביח נוטל שבחו, לא תימא שפטמו דהתם לאו משום תקנת השבים הוא, אלא דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת, כדאמרינן בפרק מרובה [ס"ה ע"א]. אלא אאשבח ממילא, דומיא דכחש, ואפילו הכי נוטל שבחו משום תקנת השבים. והאי דקאמר השביח לאפוקי יוקרא וזולא, אלא שבח שעל ידי מזונות בא עליו שהוא כעין השביח, והיינו גזות וולדות שהם משביחות דרך גדילתן. והרב ר' יצחק ז"ל כתב דברי ר' יהודה, דאמר שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי, ולא כתב דברי ר' שמעון בן אלעזר שפסק שמואל הלכה כמותו, ודומה כי לדעתו הא דר' יהודה עדיפא מדר' שמעון בן אלעזר, ומסתברא כותיה, דר' שמעון בן אלעזר השביח קאמר, ולא אמר שבח דומיא דכחש, ומשמע והיינו פטמא, ואלו לר' יהודה אפילו שבחא דממילא כגון גזות ולדות, שאין השבח משום מזונות, ואפילו הכי דגזלן הוי מפני תקנת השבים. ובין שבח דממילא ובין השביח הגזלן כל מה שנוטל בשבח יותר על מזונותיה הכל משום תקנת השבים. מיהו יוקרא וזולא בין למר [ובין למר] דנגזל הוי, מדרבא דאמר רבא [ס"ה ע"א] האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתיה משלם ארבעה, מאי טעמא דבעידנא דשתי ליה קא גזיל לה, אלמא כי איתא הדרה בעינה.
והאמר שמואל אין שמין את השברים לא לתשלומי גנב ולא לתשלומי גזלן. אבל נוטל הגזלן השברים ומשלם לו כלי שלם, אלמא קני ליה בשינוי, דאי לא קני ליה ניהדריה בעיניה וישלם הפחת.
<h2>דף צד:</h2>
לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן מתניתין כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן. ואפילו הכי קני מפני תקנת השבים, ועל זה השינוי אמר ר' יוחנן דבר תורה גזלה נשתנית חוזרת בעיניה משום דהדר לברייתו, אבל שנוי גמור כגון צבע של קלא אילן דלא הדר קני מדאורייתא. ולית הילכתא כותיה מדרב פפא. הא דלא מקשי' ממתניתין דקתני משלם כשעת הגזלה על הא מתני' דאמר אין מקבלין מהן, משום דמתניתין מימות הראשונים נשנו וקודם תקנה היו.
<h2>דף צה.</h2>
הא דאקשי' והרי מריש דגזילה קיימת וכו', משום דאמר רב נחמן דבגזילה קיימת לא עשו שום תקנה. ושני ליה כיון דאיכא פסידא דבירה וכו', מיהו שתי תקנות הוו. ונראה לי הא דאמר רב נחמן בשאין גזילה קיימת שאין לו (א)לא גזילה ולא חלופה קאמר, מדקתני בברייתא הרועים, והרי רועים שאין גזילה קיימת, אלא שיש בהו חלופה, ש"מ. כיון דאיכא פסידא דבירא שויוה רבנן כגזלה שאינה קיימת. לענין דמים, מיהו דמים מיהת משלם הואיל והיא קיימת.
הא דתניא הגוזל את הרחל וגזזה משלם את גזוזיה וכו' דברי ר' מאיר, אפילו נטענה אצלו קאמר, והכי מוכח בשמעתא מדר' יהודה. או דילמא בשוגג נמי קניס. כגון הני דאמרינן לקמן. אי נמי כגון שהורישה לבנו וגזזה וילדה, דבנו ודאי לאו מזיד הוא, דלא הוה ידע.
<h2>דף צה:</h2>
מאי לאו בעם הארץ דלא ידע אי קרקע נגזלת אי לא. וקסבר קני לה גזלן ביאוש, ומשום הכי זבנה ואשבחה, ואפילו הכי קנסינן ליה ללוקח ואמרינן ליה זיל בתר גזלן, דמדינא אע"ג דקרקע אינה נגזלת ליהוי האי לוקח כמי שירד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל קרקע. אלא ודאי קנסא הוא מחמת גזלן ואע"פ שהלוקח ממנו שוגג הוא. ואע"ג דאוקימנא בלוקח (חבל) [חכם] דידע, אפילו הכי לא שני לן בין חכם לעם הארץ, דהא קימא לן כר' יהודה [ק' ע"ב] בלצבע לו אדום וצבעו שחור, דאע"ג דשוגג הוא קניס, וכל שכן בגזלן ובלוקח קרקע גז[ו]לה ממנו. ואי קשיא לך והא אמר ר' יהודה שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי וקיימא לן כותיה. התם משום תקנת השבים, ובגזלת קרקע לא (שנא) [שייכא] תקנה זו דכמאן דגבי דמי.
ת"ש לצב[ו]ע לו [אדום וצבעו] שחור וכו'. והא צבע אע"ג דחשבינן ליה גזלן מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית אפילו הכי גזלן שוגג הוא, שאינו יודע אם גזלה היא זו אם לאו, ומשום הכי לא קניס ושבחה לנפשיה דקני ליה בשינוי.
ר' יהודה סבר [שבח] שעל גבי גזלה דנגזל הוי. ור' יהודה מילתא פסיקא קאמר, שאם נטענה אצלו וגזזה, גזלה חוזרת כמות שהיא גזוזה, ואם לא גזזה, כמו כן חוזרת כמות שהיא טעונה, דאין כאן שינוי, דמשמע ליה לרב זביד בעיניה דהשתא כמות שהיא בעי[נ]ן. ור' שמעון סבר דגזלן הוי, אע"ג דאין שינוי מפני תקנת השבים. [כדאמרינן (צ"ד ע"א) השביח נוטל שבחו מפני תקנת השבים].
רב פפא אמר דכולי עלמא שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי. כלומר שיש לו חלק בה. ובמחצה שליש ורביע קמיפלגי. דר' יהודה סבר גזלה חוזרת בעיניה, כלומר כמו שגזלה דלא הוה בה שבחה, וכולי[ה] שבחא דגזלן הוי. ור' שמעון סבר לא הוי כוליה לגזלן, אלא למחצה ושליש דקא שקיל בה כפי המנהג ששמין שם בהמות. [פסק הרב כר' יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כותיה, ולא נתברר לי זה הפסק דהא] [ד](ו)תניא כותיה דרב פפא לענין דבריו של ר' שמעון הוא, אבל דעתו של ר' יהודה לא הוזכר שם. ומתניתין כותיה דרב זביד אזלא, ורב פפא דחיק לה ומשני לה, ואנן אשינויא [דחיקא] לא סמכינן. ואלו פסק הרב ז"ל כר' שמעון אליבא דרב פפא אז היה טוב יותר מזה, והויא לה סייעתא דסוגיין כר' שמעון, מדאיבעיא לן בדמי מסלקינן ליה או בגופא מסלקינן ליה, ופשטוה מיהא דאמר רב נחמן שלשה שמין [להם] את השבח ומעלין אותן בדמים וכו' כלומר הני אין, אבל נגזל לגזלן לא מסליק ליה בדמים, שהרי רואין אותה כשומא אצלו למחצה, ושומא ודאי לאו בדמים מסתלק. מדקא פשטינן מיהא הני אין אבל נגזל לגזלן לא אלמא כר' שמעון סבירא לן. דאי כר' יהודה, אי כרב זביד הא כוליה שבחא לנגזל הוי, ואי כרב פפא, כיון דכוליה שבחא דגזלן הוי לר' יהודה נמי מיבעיא לן, ואמאי קא מיבעיא להו לר' שמעון ולא לר' יהודה. אלא ש"מ דלא סבירא לן כר' יהודה, ומשום דהלכה כר' שמעון איבעיא להו (ו)אליבא דר' שמעון. אלא מדאמרינן בפר' המפקיד [ב"מ מ"ג ע"ב] דבית שמאי ובית הלל דפליגי בחסר ויתר, ואמרי בית הלל כשעת ההוצאה, ואמרינן [בגמ'] בשבח שעל גבי גזלה קא מיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ובית הלל דאמרי כשעת הוצאה כהוצאה מבית בעלים קאמרי דכולי שבחא דגזלן הוי שהרי נטענה [אצלו], וקימא לן כבית הלל, ובית הלל לא קאמרי למחצה לשליש, דאי למחצה ושליש שקיל נגזל לא הויא כשעת הוצאה מבית בעלים, אלמא הלכה כר' יהודה דקאי כבית הלל. ועדיין יש לומר מפני שיש לגזלן חלק בשבח אמרי בית הלל כשעת הוצאה, וסוגיא דשמעתא לא מדחין בכדי. ומסתברא כר' יהודה ואליבא דרב פפא מהא דרבא דאמר [צ"ו ע"א] גזל והשביח ומכר וכו' מה שהשביח מכר, דמשמע כל מה שהשביח [מכר], אלמא דגזלן הוי כוליה [וכר' יהודה] וכדפריש רב פפא, ואפילו שבח ממילא כגון גזות וולדות, מדקתני לה מפני תקנת השבים. והאי דלא מיבעיא לן הך בעיא אליבא דר' יהודה, משום דבהדיא קאמר גזלה חוזרת בעיניה, דמשמע לן כעין שגזל, אלמא דשקיל גזות וולדות עצמן ומהדר ליה גוף הרחל בלבד.
<h2>דף צו.</h2>
אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר וכו'. בגזלת מטלטלין קאמר ולא בגזלת קרקע, דההיא דנגזל הוי ונגזל שקיל ליה בלא דמים, אבל בשבח שעל גבי גזלה קאמר דגזלן הוי, וכיון דהוי דידיה כל שכן כשמכר והוריש דהוי ללוקח. [והר' יצחק ז"ל שגג בזה שהביא זו המימרא במ"מ על גזילת קרקע].
בעי רבא השביח לוקח מהו. דכיון דמשום תקנת השבים הוא, לגזלן הוא דעבוד תקנתא, אבל ללוקח מגזלן לא, או דילמא לא שנא, ובהשביח לפני יאוש קא מיבעיא ליה, דאי לאחר יאוש הא קנייה ביאוש ושנוי רשות וכי אשבח דידיה אשבח.
בעי רבא השביח גוי מהו א"ל רב אחא לרבינא רבא תקנתא לגוי קא מיבעיא ליה. דקס"ד שגזלה גוי והשביחה קאמר. ומסקנא דישראל גזלה (לגוי) ומכרה לגוי והדר מכרה לישראל והשביחה מהו. יש מפרשים השביחה מאיליה, ולאו מילתא היא. דאי בשבח ממילא קאמר, השביח ביד לוקח מיבעי ליה.
אמר רב פפא האי מאן דגזל דקלא [מחבריה] וקטליה ושדייה בארעיה לא קני. דלא תימא השתא מיהת מטלטלי הוא ואיכא שנוי, אלא כיון ששמו עליו לא כלום הוא. ואי קשיא לך הא צמר וצבעו שמו עליו, דצמר צבוע קרו ליה, ודמו לג[ו]בי דדיקלא דאמרינן בסמוך דלא הוי שנוי. לא קשיא התם אשתני חזיתיה הכא לא אשתני, אלא זקוף היה ועכשו שוכב. והכי אמרינן במס' סוכה [ל' ע"א] לענין הושענא דגזיזתא לא הוי שנוי, ואוונכרי דזבני לה מגוים לא קני לה אלא ביאוש ושנוי רשות.
האי מאן דגזל לולבא מחבריה עבדיה הוצי קני. שתלש העלה מן השדרה. הוצי ועבדינהו חופיא קני. שחתך העלין עצמן לארכן ועשאן רצועות דקות לצורך חפויי הכלים, על כן נקראו חופיא על שם מלאכתן. חופיא ועבדינהו שישורא. כמו שרשות גבלות מעשה עבות [שמות כ"ח], לא קני, משום דמצי סתר ליה.
בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו. שלא נסדקו ברחבן על פני ארכן, אלא גב ההוצא בלבד שמחבר שני העלה, אותו הג(נ)ב נחלק, (או) [אי] נחשוב אותן כמי שנסדק לרצועות דקות, או לא. ת"ש דאמר ר' יהושע בן לוי נטלה התיומת פסול מאי לאו הוא הדין לנחלקה. אלמא אשתני ופסול, הכא נמי אשתני וקני ליה וכו'.
<h2>דף צו:</h2>
הא דאמרינן עפרא ועבדא לבינתא לא קני, דשקיל ליה בעינה ומיהדר ליה שבחיה קאמר, וכן נסכא ועבדיה זוזי. והא דאמרינן אפילו גנב טלה ונעשה איל וכו'. כלומר לא תימא דוקא בבהמה והזקינה דפסדא דגזלן הוא, אלא אפילו טלה ונעשה איל דרוחא דגזלן הוא קני ליה בשינוי.
אמר רב הלכה כר' מאיר ורב שביק רבנן ועביד כר' מאיר. והא רבנן במתניתין קאמרי דעבדא כמטלטלי דמי וקני ליה בשנוי. נראה לי משום דשמיע להו דרב מחליף ותני קא מקשי הכא להאי קושיא, וכעין שאלה היא אם פליגי אמוראי אליבא דרב או לא. משום דברייתא איפכא תניא. וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ומילתא דר' מאיר דמתניתין היא מילתא דרבנן דבריתא, ומשום הכי אמר הלכה כר' מאיר משום דהוא רבנן דברייתא.
ורב שביק לישנא דמתניתין ונקיט לישנא דבריתא. וכיון דמתניתין מתני לה (בחכמה) [בחכמים], הוה ליה למימר הלכה כחכמים. אמרי רב מתניתין אפיך ותני. והאי דקאמר הלכה כר' מאיר למאי דתני אחריני קאמר כדאיתא לקמן בשמעתא. וחזר (רב) והקשה ורב למה הפך המשנה מפני הברייתא ותפס דברי ר' מאיר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך משום דהויא מילתייהו דרבנן [דברייתא] וקבע כמותו לפום מאי דתנו אחרים, (ו)[י]סמוך על לשון משנתנו, שחכמים אומרים משלם כשעת הגזלה ויאמר הלכה כחכמים. ותריץ ליה רב לא אפיך מתניתין, אלא מעיקרא הכי אתנויה. איבעית אימא [וכו'] חדא מקמי תרתי אפיך. דהך ברייתא נמי קאמר דעבדא כמטלטלי דמי לר' מאיר ורבנן סברי כמקרקעי דמי, והיינו כחכמים דבריתא אחריתי.
אי הכי האי הלכה כר' מאיר הלכה כחכמים מיבעי ליה. פירוש כיון דתרתי מתניתא תנו הכי, אם [כן] מאן דתני לה כר' מאיר טעותא היא. אי נמי רב כיון דמעיקרא הכי אתניוה למה ליה למימר הלכה כר' מאיר. ושני ליה אפילו הכי כיון דשמע דתני לה בר' מאיר, אמר למאי דאפכיתו ותניתו, הלכה כר' מאיר. כלומר אע"פ שאתם טועים בגרסא לא תטעו בהלכה, דלפי הגרסא שלכם הלכה כר' מאיר.
<h2>דף צז.</h2>
איני והא א' ר' דניאל בר קטינא התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור. קרקע אינה נגזלת, ואם נתכוין לגזלו כמי שגזל קרקע והשביחו שהכל לבעל קרקע. אי נמי (בדר) [כדר] בחצרו שלא מדעתו, שצריך להעלות לו שכר.
דעביד ביה שלא בשעת מלאכה. וכחצר דלא קיימא לאגרא דמי. ובדנחית ליה בתורת שאלה, דאי בדנחית לה בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא לסתור עבדיה. ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר, דלא אמרינן בגזלה ניחא ליה דליתוב ביתיה. כך נראה לי. ומסקנא דהכא דעבדא כמקרקעי דמי כתרתי מתניתא דרב. והרב ז"ל כתב אע"ג דפסק רב כר' מאיר דאמר עבדא כמקרקעי דמי לית הילכתא כותיה, דקיימא לן כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה. ומאי דכתב הרב דעבדא כמטלטלי דמי, משום מילתיה דרב נחמן קאמר, כדאיתא בפירקא קמא [י"א ע"ב] דאמר [אין גובין] מנכסי היתומים מן העבדים. ואי משום הא לא איריא, דהא אשכחן דכמקרקעי דמי [לענין הונאה] וכן לענין תשלומי כפל ולענין שאין נשבעין עליהן, ואינן משלמי' אותן, ואיתנהו להנך מילי בכמה מקומות במשנתנו [ב"מ נ"ו ע"א] וליכא מאן דפליג(י). ולענין חזקה נמי הא אמרינן בפרקא קמא [י"ב ע"א] החזיק בעבדים קנה מטלטלין וכפות בעודן [עליו], קתני החזיק דמשמע חזקה (ד)מהניא בעבדים, אע"ג דלא מהניא במטלטלין, וקאמר קנה מטלטלין. ותנן נמי [קדושין כ"ב ע"ב] עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. נמצא שאין כל הפנים שוות, דאיכא מילי דהוו כמקרקעי ואיכא מילי דהוו כמטלטלי. לענין תשלומי כפל ולשומרים כמקרקעי, וכן לענין אפותיקי דקלא אית ליה כמקרקעי, וכן לענין חזקה דנפשיה, ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו הוו כמטלטלי, והתם משום דנידי הוא. השתא כיון דחזינן דאיכא אנפי טובא דדמו למקרקעי, מאן לימא לן דלענין גזלה נמי לא הוו כמקרקעי. ועוד דבשמעתא דלעיל [צ"ה ע"א] אמרינן איכא דאמרי הא לא תבעי לך דר' מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רב ותני גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה דברי ר' מאיר, אלמא הילכתא כרב דמפיך לה. וכיון דרבנן סבירא להו [הכי], ואשכחן אנפי טובא דלמקרקעי דמו, היכי דחינן למילתיהו דרבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך כדמפיך לה רב, הילכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כותיהו עבדינן.
התוקף ספינתו של חברו וכו' אמר רב פפא ולא פליגי הא דקיימא לאגרא וכו'. ותרויהו בדנחית לה בתורת אגרא וכו', רצה שכרה נוטל וכו' דנחית לה בתורת גזלנותא אין לו אלא פחתה. קשיא לי [אי] פחת דאית ביה שנוי [הוא] הא אמרינן [י"א ע"א] אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם ספינה מעליא, דהא קיימא לן [ס"ו ע"א] שינוי קונה. ואי בפחתא דלית ביה שנוי הוא דלא קני, אמאי משלם פחתה ליהוי ככחשא דהדר, דכיון דלא הוי שנוי אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר התם כיון דהדר לא משלם, אבל ספינה דלא הדר משלם. ולא מיחוור. אלא נראה לי, דהאי דאמרינן דנחית ליה בתורת גזלנותא, לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם, אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו, דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת, דאע"ג דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין, אפילו הכי לא נפיק מכלל שואל, (ואע"פ) [ואפילו] בפחתא דאית ביה שנוי שמין לו שברים כשואל, דלא קנסינן ליה כולי האי. ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף, ובין לרב בין לשמואל קאמר. אי נמי לעולם דאית ביה שנוי, וכי אמרינן אין שמין לגזלן הני מילי שנשבר הכלי ואינו ראוי למלאכתו, אבל אם נפחתו עדיין הוא ראוי למלאכתו נותן לו פחתו (פטור) [בלבד], וכן עיקר.
התם נשתנה טעמו וריחו. הכא בפסלתו כל המלכות מראהו נשתנה דהוי כטעמו, אבל ריחו לא נשתנה.
תרומה ונטמאת היזק שאינו נכר הוא, אבל פסלתו מלכות היזק נכר הוא, מפני שינוי המטבע. אבל פסלתו מדינה כיון שהוא יוצא במדינה אחרת אין חוששין לשנוי הצורה, שהרי יכול להוציאו במדינה אחרת בזה המלכות עצמה.
איתמר המלוה את חבירו על המטבע. כלומר שיפרענו מעות היוצאות, ולא העמיד הלואתו על כסף כמו שכותבין עתה בשטרי הלואות אם תפסל המטבע או תפחת נותן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרין, והוא לא כתב לו כך, אלא שיפרענו ליום פלוני כך וכך שהלוה לו מטבע היוצא. אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. אע"פ ששוה יותר, ואינו נותן לו ממטבע שנפסל. ואפילו פסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת באותה המלכות, דמטבע היוצא סתם קאמר.
<h2>דף צז:</h2>
ושמואל אמר יכול שיאמר לו לך והוציאו במישן. ששם כל מטבע יוצא ואפילו פסלתו מלכות. אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל היכא דאית ליה ארחא למישן [אבל לית ליה ארחא למישן לא]. לפי שאינו מטבע היוצא לו, ואומדן דעתא הוא דמטבע הראוי לו קאמר ליה. איתיביה רבא לרב נחמן אין מחללין על מעות שאינן יוצאין. אע"פ שיש עליהן צורה, מפני שבטלה צורתם, והתורה הקפידה על הצורה מפני שבשביל הצורה הוא יוצא.
כיצד היו לו מעות כוזביות וכו'. טעמא דמלכים הראשונים שאינן יוצאין (בכל) [בשום] מקום, הא של אחרונים דומיא דראשונים שנפסלו במלכות זו ויוצאין במלכות אחרת מחללין, ואע"ג דלית ליה ארחא להתם, אלמא כסף שיש בו צורה היוצאת מיקרי. בשלמא לרב לא קשיא, דהתם טעמא דרב משום [ד]מטבע היוצא באותה מדינה אוזפיה ומטבע היוצא באותה מדינה יהיב ליה. וכל שכן לשמואל נמי דלא קשיא מידי כיון דיכול להוציאו במישן [מטבע היוצא] קרינא ביה, [דיד בעל השטר על התחתונה]. אלא לדידך דמפלגת בין [ד]אית ליה ארחא למישן ללית ליה ארחא למישן, דכי לית ליה ארחא להתם צורה דידיה לא חשיבה ליה, והא הכא אע"ג דלית ליה ארחא להתם חשיב ליה כסף צורה היוצאת, דגבי מעשר נמי כתיב [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך וכתיב [שם] ונתת הכסף בבקר וכו', משמע כסף הראוי לו להוציאו בירושלים.
התם בשאין מלכיות מקפידות זו על זו. שמניחין להוציא מטבעות שנפסלו ממלכותם להוציאם למלכות אחרת, לפי שיש מלכיות כשמחדשין מטבע אין מניחין להוציא ממלכותם לא כסף ולא מטבע אחר ולא מטבעות נפסלות, כדי שיהא הכסף בזול ויתיכו אותם ויוכלו לחדש המטבע, שאם אין כסף נמצא במה יחדשו אותה, ואלו אין מקפידות, הילכך כסף צורה הוא ואע"ג דלית ליה ארחא להתם, שהרי יכול להוציאו למלכות אחרת וזבין (להו) [בהו התם] בהמה ומסיק לה, כדתרצינן לקמן. מכלל דשמואל בשמלכיות מקפידות וכו'. כלומר מכלל דמר אליבא דשמואל דמפלגת בין אית ליה ארחא ללית ליה ארחא בשמלכיות מקפידות, וכיון דמקפידות הואיל [וכי] (ו)לית ליה ארחא למישן לא יהיב ליה אי הכי כי אית ליה ארחא נמי אמאי יהיב ליה והא לא מצי ממטי ליה. על ידי הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי.
איתיביה אין מחללין על מעות של ירושלים והן בבבל. לפי שאין יוצאין במקום חלולן. ולא על של בבל והן כאן, בארץ ישראל, לפי שאינן יוצאין כאן, אבל של בבל והן בבבל מחללין. הא ודאי קשיא לשמואל, דהא מעות של כאן והן בבבל אית להו ארחא לירושלם ומצי ממטי להו התם, ואפילו הכי כיון דבמקום חלולן לא נפקי לאו כסף צורה נינהו. הכא נמי בשמלכיות מקפידות זו על זו. ובחשי, דהא לא מצי ממטי להו. אי הכי של בבל והן בבבל הא לא מצי ממטי להו. כי כשיצא מבבל ויכנס למדינה אחרת עם המעות של בבל יקחו אותם ממנו ויתיכו אותם, דהא בחשי.
איפשר דזבין בהו בהמה ומסיק להתם. והם אין מקפידין אלא שלא יוציאם משם, אבל אם ירצה ליקח בהמה או שום סחורה רק שישארו המעות במדינה אין מקפידין. ואי קשיא לך היכי זבין בהמה חוץ לירושלים, והא קיימא לן [ב"מ מ"ד ע"ב] דטיבעא אפירא לא מחללינן חוץ לירושלים. ואיכא למימר הכי קאמר, כיון דכי זבין בהמה איפשר דמסיק לה להתם כסף צורה הוא, אי נמי מפני הדחק מתירין לו לקרב לארץ [ישראל] במעותיו, וממקום הקרוב אם לא יוכל להוציאם יקנה בהמה ויעלנה. אבל של כאן והן בבבל (ולא) של בבל והן [כאן], אין יוצאין שם במקום חלולן.
בזמן שיד ישראל תקפה על אומות העולם. היו כל ישראל עולין לרגל אפילו אותן שעומדים בחוצה לארץ, והיו מצטערים להוליך שם מעשרותם שהיו מרובין, ולא היו יכולין לחלל אלא על מעות היוצאות במקומן כמו שאמרנו, לפיכך תקנו שיהו כל מטבעות יוצאות בירושלם. אבל בזמן שיד אומות העולם תקפה על ישראל מעטין היו, ולא היו עולין כי אם אותן שבארץ ישראל, ולא היו צריכין לאותה תקנה.
המלוה חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו. משום דאפשר דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שלא הוסיפו עליו אלא ששינו הצורה שלו, אבל אם הוסיפו דאיכא רבית לא. או דילמא לא שנא, דכיון דלא אוסיף בחושבנא, ש[ה]רי מאה אוזפיה [ו]מאה שקיל מניה. ואסיקנא דאפילו הוסיפו עליו חומש אי לא זילי פירי מחמת טבעא יהיב ליה מהנהו זוזי אע"ג דשבח חומשא לענין נסכא. ולא ידענא האי שיעורא מנא להו, ואפשר דמלתא שכיחא הות להו, דאפילו ביני זוזי איכא תקולי ואיכא חסיכי חומשא, ולענין נסכא שוו להדדי. וכיון דאיכא יותרא חומשא בין הני להני ונפקי כי הדדי, אע"ג דאוסיפו עליהו נסכא חומשא שרי. אי נמי כיון דאי מתיך להו ומהדר להו לטבעא קמא מפחות חומשא באכילת האש ובשכר עשיית המטבע, הילכך ריבוי נסכא חומשא לאו רבית הוא. וקים להו לרבנן בהאי שיעורא דליכא שבחא לענין נסכא. וכתב הרב ז"ל בהאי שיעורא והוא הדין לפחתו חומשא דחדא אורחא היא. ואני אומר דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שעורא, דכיון דקימא לן כרב דאמר שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, אפילו פחת כמה נותנו לו ופטור, שלא הקפידו בתוספת בין חומשא ליותר מחומשא אלא משום אסור הרבית, אבל בפחת אין בו הפרש. כך הדין נותן לפי הסוגיא. וראיתי בדברי הרב ז"ל שהביא דברי רב נחמן, ודומה דסבירא ליה כרב נחמן. מעתה לפי דעתו הא דאיבעיא לן בהוסיפו עליו, צריך לפרש בהיכא דלית ליה אורחא למישן, שנותן לו מטבע היוצא לדברי הכל, אם הוסיפו עליו אם יש בו משום רבית או לא. אי נמי בהיכא דנפסל בכל מקום, דכולהו מודו שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה.
<h2>דף צח.</h2>
בקסטרא ובהר המלך מקום לסטים היה, ואע"פ ששם [היה] יוצא זה המטבע, הואיל ואינו יכול [לילך] ליטלם. וכן שנפל כיסו לים הגדול אע"פ שרואהו אין מחלל עליו, דאלמא כמאן דליתנהו דמי. תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבא, הזורק כיסו של חברו לים הגדול והשף מטבע של חבירו שהוא פטור מאי שנא ממטמא ומדמע דאמרינן במזיד חייב [גיטין נ"ב ע"א]. ואפילו לר' יוחנן דאמר [שם נ"ג ע"א] היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני, וכל שכן הנך דהיזק ניכר הוא. בשלמא צורם אוזן פרתו מצי למימר כל שורים לאו לגבי מזבח קיימי, ולא דמי למטמא ומדמע דאפילו להדיוט נמי פסלינהו. וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו בכשרות לצורך מי חטאת, ובפרה אדומה שהיא ראויה לחטאת, שהוא פטור מדיני אדם ואפילו במזיד, משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי, אלא הנך תרתי דאסרינהו להדיוט, כי אינן ניכר מאי הוי, במזיד מיהא ליחייב, וכל שכן הנך שהוא ניכר. ואפשר דרבה כר' יוחנן סבירא ליה דאמר כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא וכו'. והאי הזיקא דשכיח הוא וקנסוה, אבל הזיקא דהכא לא שכיח. והך שמעתא דרבה הזורק מטבע והצורם אוזן פרתו, לאו משום דגרמי נינהו פטר להו רבה, דאם כן מאי תיובתיה ממעשר שני, אלא מהנהו טעמי דקא מפרש בהו, זורק מטבע הא איתיה קמיה וקא חזי ליה וכמאן דנקיט ליה דמי, וצורם אוזן פרה של חולין משום דכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואפשר דהלכתא כותיה בהנך תרתי, דכגרמא בנזקין נינהו ופטור.
אמר רבה השורף שטרותיו של חברו פטור אמר ניירא בעלמא קלאי מינך, וגרמא בעלמא הוא. מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא עדים. יש מפרשים אי דאיתנהו להנהו עדים דחתימי בשטרא וחזו דהאי שטרא נשרף, ליכתבו ליה שטרא אחרינא אפילו מזמן ראשון. ולאו מילתא היא, דקימא לן [ב"ב קע"ו ע"א] עדים שעשו שליחותם אינם חוזרים ועושים שום שטר גובינא לא מזמן ראשון ולא מזמן שני. אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן ראשון.
<h2>דף צח:</h2>
ואי דליתנהו מנא ידעינן. ואי אמרת דחזו להו סהדי להנך שטרי וידעי דכתב בהו כך וכך דינרים וזמן פלוני [ופלוני] וקיום ב"ד, דהשתא ודאי ידעינן, ואפילו הכי פטור [משום] דניירא בעלמא קלאי מיניה, אפילו הכי היה צריך להוציאו בב"ד ויראו ב"ד את קיומו אם אמת הוא או זיוף, ואלו אם אינן מכירין חתימת העדים ולא חתימת הדיינין, אע"פ שראו את הקיום והשטר, אינן יודעין באמתו, וכמאן דליתנהו דמו, שיכול לומר שטר מזויף היה. ואם יש עדים יודעים ומכירין חתימת הקיום והכל, יעידו לפני ב"ד והם עושין לו קיום מזמן ראשון, כדתנן [ב"ב קס"ח ע"א] מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ב"ד עושין לו קיומו וכו'. ואין כאן משום עד מפי עד, דעדים מקויימין החתומין על השטר כמן פסק דין הוא, וכמעידין על אותו פסק דין הוא, ויבאו בית דין ויכתבו לו. ויש אומרים אע"פ שאין בו קיום, אם אלו העדים מכירין חתימת העדים, יעידו עליהם בב"ד ויעשו לו קיום ויכתבו לו שטר מקוים, שהרי ב"ד מקיימין שטר על פי עדים אע"פ שהם אינם מכירים, ומה לי אם ראו החתימות, או לא (י)ראו. ואי קשיא לך אע"ג דלא ידעינן יהא נאמן זה בשבועה, שהרי עשו תקנת [נגזל] באשו [ס"ב ע"א]. ואפילו באש דממילא וכל שכן בשורף. ואיכא למימר כיון דגרמא הוא [ולאו ממון הוא], לא עבדי בה תקנתא, שהרי במסור בעיא ולא איפשיטא משום דגרמא הוא, והאי נמי גרמא הוא [הואיל] ואינו גוף ממון.
אלא תהא במאמינו. שהשורף עצמו מאמין בו, כי אמת היה השטר, ואפילו הכי פטור. והחתימות יכולות להתקיים בב"ד.
הא דר"ש דסבירא ליה דבר הגורם לממון כממון דמי איתא בפ' מרובה [ע"ו ע"א] ובפ' הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] בענין הגונב הקדש מבית בעלים, דאמר ר' שמעון קדשים שחייב באחריותן וגנב מבית האיש קרינא ביה, ומשלם כפל, והם דבר שעיקרו ממון. וכן גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו לר' שמעון חייב, שהרי זה היה יכול לפטור את עצמו בו כדקתני במתניתין [צ"ו ע"ב], ולרבנן פטור. והא דרבה בענין חמץ רבותא אשמועינן, דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח דאסורי הנאה הוא ולא שוה מידי כיון דגורם לממון הוא חייב לר' שמעון. מיהו עיקרו היה ממון, מה שאין כן בשורף שטרותיו של חברו. והשתא כיון דסבירא לן דאפילו בשורף שטר חייב כל שכן בדבר שעיקרו ממון חייב, אלמא הלכה כר' שמעון בדבר הגורם לממון שהוא חייב. והרב ר' יצחק ז"ל לא פסק כר' שמעון, ולא ידענא מאי טעמא. גם יש לדקדק כיון דדינינן דינא דגרמי, מאי טעמא אמרינן [נ"ה ע"ב] גרמא בניזקין פטור. ויש לומר דגרמא בנזקין שהוא פטור בנזקי ממון הוא, כגון אשו ונעורת פשתן שלו, אבל כל נזקי גופו בין שהוא נזק בידים בין שהוא מזיק בדבורו, כגון מסור [קי"ז ע"א] וכגון מראה דינר לשולחני ונמצא רע [צ"ט ע"ב], ואפילו במחשבתו כגון מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש ממנה ולא גדרה אחר שהתרו בו ג' פעמים [ק' ע"ב], מזיק הוא במחשבתו ובכונתו וחייב. ורבה דלא דאין דינא דגרמי לא סבירא ליה כר' מאיר [דדאין], כדאיתא לקמן. מיהו קשיא לי כיון דר' מאיר בשיטתיה דר' שמעון קאי בדינא דגרמי, הא דאמרינן בפרק מרובה [ע"א ע"ב] דר' מאיר סבר לה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו והחזירו שומר לבעלים (חייב) מוחזר וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, למה ליה למימר וסבר לה כר' שמעון, הא שמעינן ליה דאמר הכי. וצריך לפנים. ואיכא למימר דר' שמעון עדיפא מדר' מאיר, דהא לר' מאיר לית ליה למיקם בדינא אלא בהדי מזיק דאזקיה בדבוריה או בכונתו, והא דר' שמעון צריך למיקם ליה בדינא בהדי גנב, משום דגזבר קאי בהדיה בדינא משום אחריות דקדשים, ואפשר דר' מאיר לית ליה כולי האי, דמצי [למימר ליה] גנב לבעלים אכתי לא מיחייב[ת] לשלומי עד דתבע ליה גזבר מינך, ודילמא לא (תיבעי) [תבע] לך, ובכי האי גונא לית ליה לר' מאיר דגרמא חייב, דכגרמא דגרמא דמי, ור' שמעון אית ליה אפילו בהכי, ומשום הכי איצטריך למימר דר' מאיר סבר לה כר' שמעון. ולפום האי אורחא איכא למימר דהלכה כר' מאיר בדינא דגרמי, ואין הלכה כר' שמעון בדבר הגורם לממון. וכן לענין דינא דשורף שטרות של חברו ושאר שמעתתיה דרבה דדיינינן בהו דינא דגרמי, ואפילו בשורף שטר חברו שאין עיקרו ממון, משום דחד גורם הוא. אבל כר' שמעון לא סבירא לן משום דגורם (כגורם) [דגורם] הוא ואפילו בדבר שעיקרו ממון. ואם יש טוב מזה, גם את הטוב נקבל. אי נמי דינא דגרמי המזיק מזיק בגרמא ואינו מזיק בידים, מכל מקום הזיקו בממונו הידוע לו, אבל דבר הגורם לממון אינו מזיק בממון הידוע לו, אבל אפשר שיבא בשבילו לידי חסרון ממון, כגון קדשים שחייב באחריותן, וכגון שור שנגמר דינו בבית שומר, וכגון משביע עד אחד [ק"ה ע"ב], דאפשר שיחסרהו ממון בכבישת עדותו ואפשר שלא חסרו, וכגון אוכל חמץ של הקדש בפסח, דהשתא מיהת לאו ממונא הוא עד לאחר הפסח, וכל הני כיון השתא לאו ממונו ידוע הוא לא מיחייב.
אומן קונה בשבח כלי. אומן קונה בשבחו דאדעתיה דנפשיה קא משבח ליה עד דפרע ליה, וההיא שעתא זבוני מזבין ליה שבחיה. אי נמי אומן קונה בשבחו של כלי כשעור שכרו.
<h2>דף צט.</h2>
לימא שמואל לית ליה דרב [אסי] לא צריכא דצמר וסמנין דבעל הצמר ואומן אגר ידיה הוא דשקיל. ומשום האי טעמא [אוקימנא] דבשעת נפילה דליכא שבחא, אבל לאחר נפילה ליורה דהוה שבחא, דמי צמרו ושבחו נמי בעי למיתב ליה, ואפילו לרב אסי, דהא שבחו מחמת סמניו הוא. ושמואל אורחא דמילתא קאמר, דאורחא דצבעא הכי הוא דבעל הבית יהיב סמנין. ואי קשיא לך כי הוו סמנין דבעל הצמר ואומן אגר ידיה בלחוד הוא דשקיל, כי הקדיחו אחר נפילה דהוי שבחא, אמאי נותן לו דמי צמרו ושבחו דלא קני ליה אומן, מאי שנא מנותן עצים לחרש ועשה מהן ש[י]דה תיבה ומגדל, והלא אגר ידיה בלחוד הוא דשקיל, ו(ה)אמר רב אסי [אומן קונה] בשבח כלי, והלא אין כאן סמנין לאומן ואין לו אלא שכר אומנות. ואי סבירא ליה לשמואל דהא דרב אסי, אפילו צמר וסמנין לבעל הצמר ליקני אומן בשבח כלי. ולא היא, גבי צמר סמנין הוא דעבדי ליה לשבחא, וכיון דסמנין לבעל הצמר אומן לא קני ליה ולא מידי, אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין אלא לאומנות האומן, אומנותו זהו סמניו.
הא דאמרינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דלא אגריה לבטשי וכו', הכי אקשי', דקס"ד דרב ששת אהאיך מתניתא קא סמיך ומסתיע מינה, אלמא לא מוקים לה דאגריה לבטשי אלא בקבלנות, ודלא כרב אסי, לימא דלא סבר כותיה באומן קונה בשבח כלי. ושנינן לעולם כותיה סבירא ליה ובשכירות מוקים ליה כותיה, והאי קבלנות דאמר עובר, בשליחות דאגרתא דליכא שבחא.
הא דישנה לשכירות (מהא) מתחלה ועד סוף וכו', כבר פירשתיה במסכת קדושין. ועיקרא דמילתא הכי הוא, כשאמרה האשה עשה לי שירים ונזמים וטבעת ואקדש אני לך, לאו בגמר המלאכה היא אומרת, אלא עשה לי שירים ותנם לי ואקדש לך. וכשנאמר אינה לשכירות אלא בסוף עד שעת נתינה אנו אומרים, וכשהוא נותן לה מיד הקדושין חלין עליה, ואינה מספקת להיותה מלוה. אבל כשנאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, הרי שאין ממתינין לו עד שעת נתינת השירים והנזמים לידה [או] עד גמר המלאכה, אלא כל פרוטה ופרוטה נעשית עליה מלוה, והנה היא מלוה קודם שיחולו הקדושין.
<h2>דף צט:</h2>
אליבא דר' מאיר קאמינא. דאמר איבעי ליה למירמא אנפשיה, והוא מחמיר טפי. הי ר' מאיר אילימא ר' מאיר דקשרו בעליו במוסרה וכו'. אלמא ר' מאיר בעי נטירותא למועד, ואדם מועד לעולם. אלא ר' מאיר דלצב[ו]ע. דחשיב ליה כגזלן בידים. ואע"ג דר' יהודה [ק' ע"ב] מחמיר לצבע טפי מדר' מאיר, התם קנסא היא, ודילמא משום דנושא שכר הוא. אבל טעמא דר' מאיר משום דמעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן, וזה מעביר ומשלם מה שהזיק, דנעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן שהוא מעביר על דעתו, ולא שנא בחנם ולא שנא בשכר.
ודילמא שני התם דבידים קלא מיניה. אבל הכא לשחיטה יהביה ניהליה, ואי נפקא ליה פורתא ממקום שחיטה ליכא שנוי בידים. נ"א ודילמא שנ(ו)י התם דקנייה בשנוי, אבל שחטה בשנוי מקום פורתא ליכא שנוי מעשה [כל] עיקר. אלא ר' מאיר דנתקל. אלמא קסבר ר' מאיר בעי איניש נטירותא יתירתא, דאפילו נתקל הוי פושע.
ההוא מוגרמתא. דלרבנן פסולה ולר' יוסי בר' יהודה כשרה. אי נמי לתרויהו פסולה (ולר' יוסי בר' יהודה כשרה אי נמי לתרויהו פסולה) ולר' חנינא בן אנטיגנוס כשרה [חולין י"ח ע"ב], דאיהו מכשר משפוי כובע ולמטה, אע"פ שהיא חוץ לטבעת גדולה. ואיהו טרפה ופטריה לטבחא מלשלומי, דאומן הוא ובחנם. מדאמרי' ולא אוכלך בספק גזלה, ועל תשלומי הטבח קאמר, אלמא לא הוה ידיע במומחה, ואפילו הכי פטריה מספק. ור' יוחנן לא אמר הכי, אלא אמר ליה אייתי ראיה דממחית לתרנגלי ואפטרך, ואי לא מייתי ראיה מיחייב. ומדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי עבד בך רב תרתי למעליותא, אלמא מדת חסידות עבד ומדינא חיובי מיחייב לשלומי עד דמייתי ראיה כר' יוחנן. וקשיא לן איהו טענת בריא אמר דמומחא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואיכא למימר דההוא טבחא הוה, ואי מומחא הוא מידע ידיע, ודמיא להא דאמרינן [ב"מ פ"ג ע"א] הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר.
המראה דינר לשלחני ונמצא רע תני חדא אם אומן פטור אם הדיוט חייב. דההוא ודאי פושע הוא, דלא איבעי ליה לאיעסוקי ביה כלל. ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. ואפילו בחנם. אמר רב פפא הא דתניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור. דבקיאי טפי. ולענין דינא נמי אמרינן [בכורות כ"ח ע"ב] אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. אבל שאר שלחנים כהדיוטות דמו, ואפילו בחנם חייבין. ודוקא דאודעיה דעליה קא סמיך כדכת' בהלכות, אבל אומן מומחה בשכר, אי נמי הדיוט בשכר, אע"ג דלא אודעיה חייב, כיון דיהב ליה אגרא כמאן דגלי דעתיה דעליה סמיך. והא ר' חייא נמי לא צריך למילף. דאי הוה צריך למילף לא הוה מחית נפשיה לספיקא ולא מיעסק ביה.
<h2>דף ק.</h2>
ומנו ר' מאיר. דסתם מתניתין ר' מאיר. וקשיא לן דבפרק הגוזל זוטא [קי"ז ע"ב] שמעינין דדינינן דינא דגרמי מההיא מתניתין אם מחמת הגזלן וכו'. ואיכא למימר דההיא אוקמתא בעלמא אוקימנא דאחוי אחויי, ולא מיבררא ההיא אוקמתא לכולהו אמוראי, והתם מוכחא מילתא הכי. וריש לקיש דאמר ר' מאיר היא דאמר דיינינן דינא דגרמי, על ההיא מתניתין קאמר דמוקים לה בדאחוי אחוויי ור' מאיר היא. ואתינן למפשט מהיכא שמעינן לר' מאיר דסבירא ליה הכי, ואמר מהא דתנן דן את הדין דסתם מתניתין ר' מאיר, ואדחיא לה. וכן לצבוע, וכן המסכך, אדחו להו, וקמה ליה מהא מתנית' דנתיאש ממנה. וההיא ר' מאיר היא מסתמא דמתני' דמסכך, דכלהו תנאי לא סבירא להו הכי כדאיתא התם [כלאים פ"ד מ"ד], ומנו ר' יוסי ור' שמעון דפליגי עליה, וסתם תנא קמא ר' מאיר הוא, דסבירא ליה אדם אוסר דבר שאינו שלו, הלכך הא מתניתא נמי ר' מאיר היא, ולא שני ליה בין מסכך לנתיאש. ומהאי מתני' דהכא נמי לא מיבררא מילתא לכולהו, דאפשר דלא תנו לה סתמא, ועוד דרבים פליגי עליה, דר' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון דסביר' להו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והכי איתא במסכת כלאים [שם]. ומשום הכי לא סמכי עלה כולהו, דאי הוי סתמא כשאר סתמי לא פליגי אמוראי בדינא דגרמי, דהלכה רווחת היא הלכה כסתם משנה.
<h2>דף ק:</h2>
הקדיחו יורה. פשיעה דומיא דאומנין [צ"ח ע"ב]. צבעו כעור. מזיק בידים, שצבעו בשמרים של יורה, ואין בו שנוי שיקנה אותו לדעת ר' מאיר. לצבוע לו אדום. מזיק הוא ומשנה, והרי הוא כגזלן לר' מאיר, ואם נאנס לעצמו נאנס, ואם יש בו שבח או הפסד לעצמו הוא. ולר' יהודה שכיר הוא, ואם נאנס לבעל הצמר נאנס ואינו מפסיד הוצאתו. אבל שכרו מיהת מפסיד.
<h2>דף קא.</h2>
יש שבח סמנין על גבי הצמר וכו' היכי דמי אילימא דגזל סמנין ותרנהו וצבע בהו, צמרו. וקא מיבעיא ליה אי משלם ליה כוליה שבחא או דמי סמנין בלחוד. ואי שבח סמנין על גבי הצמר מאי הוי והא קננהו בשנוי. וסמנין בלחוד הוא דמהדר ליה, אבל שבחא לא יהיב ליה.
אלא דגזל סמנין שרויין וצבע בהו. והכא ליכא סמנין, מיא דצביעי הוא דגזל מניה. אי יש שבח סמנין באותה (הצבע) [הצמר] יהיב ליה שבחא, ואי לא, לא יהיב ליה מידי, דמיא דאדימי גזל מניה. וכי אין שבח סמנין באותו הצמר מאי הוי, לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו, כלומר הב לי הנהו [מיא] דצביעי דלדידי חשיבי לי דהוה צבענא בהו.
אלא לאידך גיסא וכו' אי נמי דצבע בהו קופא. דבעל סמנין, דלא קא שבח ולא מידי, ואי יש שבח מצי למימר ליה אהדרתינהו ניהלך. ולאו דגזלינהו מיניה, דאי גזלינהו השבה מעליתא בעי, וקופא צביעה לאו השבה היא.
רבינא אמר לעולם בצמר דחד וסמנין דחד, דאיכא לאיבעויי, כגון דאתא קוף וצבעיה. אי יש שבח סמנין על גבי צמר דחזיתא מילתא היא, מיחייב בעל הצמר לאהדורי שבחא לבעל סמנין, דא"ל סמנאי גבך נינהו. ואי חזיתא לאו מילתא היא, לא יהיב ליה מידי, דא"ל שבחא דממילא היא וכיוקרא וזילא דמי ומשמיא הוא דרחימו עלאי.
<h2>דף קא:</h2>
רבא רמי תנן בגד שצבעו בקלפי ערלה ידלק אלמא חזיתא מילתא היא ורמינהי רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא ואמרי לה טהור ולא פליגי הא בכלים דמעיקרא. טמא, שהרי היו שם קודם שנבלעה כלה, אע"פ שהתחילה ליבלע וחסרה, אותן הכלים טמאים, לפי שעדיין כל הרביעית קיימת בבית. ואע"פ שיש מקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה. אבל בכלים שבאו שם לאחר שנבלעה כלה, אי אפשר שלא חסרה כל שהו לגמרי.
נבלעה בכסות אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם. פירוש, אחר שיצאו המים כמותן ועוד רביעית. ובתוספת[א] אהלות [פ"ד ה"ד] מפרש כיצד משערין מביא מים במדה ונתכבסו, ואחר כך מביא מים באותה מדה ונותן לתוכן רביעית דם, אם היו מראיהן שוין טמאה. ובשניהם יש גמגום. אע"פ שהזו עליה שלישי ושביעי והטבלוה, כשתתכבס ותצא ממנה רביעית דם טמאה, ואם לאו טהור, שכל הבלוע שסופו לצאת טמא, ואם לאו טהור. ואמאי טהור והא איכא חזיתא דרביעית, דחזיא מיהא לא (מיחסרא) [מיתסרא], אלמא חזיתא לאו מילתא היא. וקשיא לי דהא רבא הוא דאמר שאני ערלה דהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, ואם כן מאי קושיא ערלה גבי דם המת. ונראה לי דחד מיניהו רבה. ומאן דדמי ערלה [ל]אדם המת פשיט ליה לבעיין דחזיתא מילתא, דילפינן להו מערלה ושביעית. אי נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן, אבל טומאה מאיסורא ילפינן.
שני התם דאמר קרא לכם לאכלה ולא לסחרה במי שהוא דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר הסיקן. ואפילו לסחורה מצי (אמ') עביד בהו. ומיני צבעים דומיא דלאכלה נינהו, דהנאתן ובעורן שוה. והא איכא עצים דמשחן דהנאתן ובעורן שוה. יש מפרשין אותן שעושין מהן אבוקות שעומדין לאורה כשהן קיימין. ויש מפרשין עצים שמדליקים אותן להתחמם בהן. דמשחן כמו אנא שחין אכיל דקא' בערכין [ל"א ע"ב]. אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדים. אבל מיני צבעים אין עומדים להסקה כלל.
<h2>דף קב.</h2>
רב כהנא אמר עצים להסקה נמי תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות לא למשרה ולא לכביסה ר' יוסי אומר מוסרין וכו' ות"ק נמי הכתיב לכם לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה. כגון סיכה בשמן והדלקת הנר, והכי איתא בשביעית בפרק ח' [מ"ב].
יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר בעורן ור' יוסי הכתיב לאכלה וכו' ולא למלוגמא. רטיה, שהיא הפסד האוכלין, אבל משרה וכביסה חיי נפש הם כדאיתא בנדרים [פ' ע"ב], משרה שריית הבגדים באוכלין המכבסין, כביסה על יד על יד. השתא לת"ק דלא מרבי אלא מידי דדמי לאכילה דהוי הנאתו וביעורו שוה, ועליו אמר הכתוב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, במין שהוא כלה, אי נמי לאכלה ולא לסחורה. אבל בעצים דהנאתן אחר בעורן לא איירי בהו קרא. ולר' יוסי דמרבה אפילו דבר שהנאתו אחר בעורו, (ו)הוו עצים בכלל, דומיא דצבעים, ועל כלם אמר [כלה] לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. והא דתנן [ק"א ע"א] בגד שצבעו בקלפי שביעית ידלק, בצבעים שיש להם בעור קאמר, שהם כלים מן השדה, אבל צבעים שאין כלים כגון הפואה והרכפה שאין להם בעור, מותר לצבוע בהן. ובלבד לעצמו, אבל לא בשכר, והכי איתה בפר' ז' [דשביעית מ"ב]. פ"א בהא דאמר רב כהנא עצים להסקה תנאי היא, דכולי עלמא עצים של הסקה אין בהן קדושת שביעית דלאו בני אכילה נינהו, ולאכילה נמי לא דמו שהרי הנאתן אחר ביעורן, ודכולי עלמא לכם דומיא דלאכלה בעינן, אלא (דקת') [דת"ק] בעי שיהא הנאתו ובעורו שוה דומיא דאכילה, ור' יוסי סבר דומיא דאכילה שיהא שוה בכל אדם באכילה, ולכם דדריש ליה לרבות להקל בא ולא להחמיר. ואי כפרושא דפרישנא האי רבויא מיעוטא היא. אלא הכי מפרישנא לה, דרב כהנא לא איירי על סתם עצים שהם עומדים להסקה, וכל עצים שבעולם להסקה הן עומדים, אלא אם כן ישוה אותן לאבוקות או להתחמם. ואם קודם ייחודן לא חלה עליהן קדושת שביעית איך תחול עליהם אחר זמן. אלא על עלי קנים [ו]עלי גפנים שהקשה רבא על מיני צבעים. ואמר רב כהנא דעלי קנים ועלי גפנים גופייהו לאו דברי הכל נינהו, דכיון דחזו לאכילה ואיכא דאכיל ואיכא דלא אכיל לדעת ת"ק אינו רשאי לשנותן לעצים, דומיא דפירות שאינו רשאי למסרן לכביסה, הילכך יש בהן קדושת [שביעית]. ולדעת ר' יוסי דאמר אפילו פירות גמורין רשאי, הנך נמי רשאי. וכיון דייחדן לעצים בשעת לקיטה הרי הן כסתם עצים שהן להסקה, ואין בהם קדושת שביעית. אבל פירות גמורים ודאי אפילו ייחדן להסקה בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא מצי משנה להו. ומשרה וכביסה נמי דלאו שנוי דעתא הוא, אי משני להו להכי לא פקעה מיניהו קדושתיהו. והאי דאמר רב כהנא עצים להסקה, ולא קאמר ולקטן לעצים נמי תנאי היא, אי נמי לימא ולעצים נמי תנאי היא, ולמה ליה למימר להסקה. לא קשיא מידי, שאם לקטן לעצים דמשחן דכולי עלמא יש בהן קדושת שביעית. דהא לא אפקעינהו ממידי דשוה לאכילה. אבל בדאפקינהו לסתם עצים דהסקה איכא פלוגתא. ומשום הכי אמר עצים להסקה, כלומר ועצים הללו שלקטן להסקה תנאי היא. והראשון עיקר. דהא דאמרי דעצים של הסקה דכולי עלמא אין בהן קדושת שביעית משום דלאו בני אכילה נינהו [מיני הצובעין נמי לאו בני אכילה נינהו], ואפילו הכי (אין) [יש] בהן קדושת שביעית, משום דדמו לאכילה דהנאתן ובעורן שוה. הילכך לר' יוסי דאמר לכם דומיא דלאכלה, שיהא שוה לכל אדם, עצים להסקה נמי שוה בכל אדם נינהו, ואית בהו קדושת שביעית (דומיא דלאכלה שיהא שוה בכל אדם, עצים להסקה נמי שוה בכל אדם נינהו ואית בהו קדושת שביעית) דומיא דצבעים.
הא דאמרינן לאכלה ולא לזלוף. אע"ג דאמרינן בעלמא [קט"ו ע"ב] שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים, דאלמא זלוף חשוב משתיה. הני מילי לאדם חשוב ומעונג, אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא, ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד, אבל משרה וכביסה לאו הפסד הוא, דחיי נפש הוא כדאיתא בנדרים [פ' ע"ב] לר' יוסי גופיה.
הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטים ולקח בהן שעורין וכו' תני חדא אם הותירו הותירו לו אם פחתו פחתו לו ותניא אידך אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר. דאמר קני להו בשנוי, הילכך אפילו לסחורה ובתורת שותפות פחתו או הותירו לשליח. [ו]לר' יהודה פחתו לשליח, דכל המשנה ידו על התחתונה, הותירו לאמצע דשותף הוא, ואם לא היה שותף, הותירו לבעל המעות, פחתו פחתו לו.
<h2>דף קב:</h2>
ור' אלעזר אמר הא והא ר' מאיר, וכי אמר ר' מאיר קני להו בשנוי הני מילי לאכילה, אבל לסחורה לא שנוי גמור הוא, דניחא ליה בכל מידי דאית ביה רוחא, מיהו אם פחתו לשליח דמשנה הוא, אם הותירו לאמצע, דבתורת שותפות יהבינהו ניהליה. [ואם לאו בתורת שותפות יהבינהו ניהליה], פחתו לשליח דקנסא הוא משום דשני בשליחותיה, הותירו לבעל המעות, [דלא אמרינן הותירו לאמצע אלא כשנתן לו מעות בתורת שותפות, אבל שלא בתורת שותפות אם הותירו לבעל המעות ואם פחתו] פחתו לשליח. כך פירש הרב ז"ל, ויפה פירש.
מחכו עלה במערבא [לר' יוחנן] אליבא דר' יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים וכו'. בשלמא לר' אלעזר אליבא דר' מאיר דאמר לסחורה הותירו לאמצע, לא קשיא, דסבירא ליה דלסחורה ליכא שנוי, וידו של בעל הבית [הוא], מיהו בפחתו קנסינן ליה. אלא לר' יוחנן דאמר אפילו לסחורה שנוי גמור הוא, דהא לר' מאיר קני להו בהאי שנוי, ואי שנוי גמור הוא מי הקנה לו ריוח לבעל המעות.
מתקיף לה רב שמואל אטו מי בעינן שיקנה בעל חטים חטיו לבעל המעות, אם כן אפילו חטים וחטים נמי לא יהא לו ריוח לבעל המעות, אלא אמרינן שהשליח זוכה לו, שהוא קונה על דעתו, הכא נמי השליח זוכה לו.
אמר ר' אבהו התם לאו משום זכוי דשליח, אלא יד בעל הבית ממש הוא, ובעל הבית זוכה לעצמו, דיד שליח שעשה שליחותו כיד בעל הבית הוא. אבל הכא הרי שינה שנוי גמור ולאו יד בעל הבית הוא, אם כן מי הקנה לו בהם ריוח.
תדע דתנן [אחד] המקדיש נכסיו וכו'. קשיא לי מאי ראיה איכא מהכא, ודילמא משום דלא אמרינן מי הודיעו כלל, כדבעי רב שמואל בר ססרטי לאקשויי. ואיכא למימר דלכולי עלמא בעי לשנויי ליה.
אלא אמר ר' אבא כל המקד[י]ש נכסיו קודם שיקדיש זכה לאשתו ובניו את כסותן והצבע שצבע לשמן, כדי שלא יחול הקדש עליהן, כי משם הצבע זוכה להן במחשבתו וכונתו. ואע"פ שהצבע אינו מקנה צבעו לאשה אלא לבעל, הוא עצמו בשעה שמקדיש נכסיו גומר בדעתו להקנות לאשה, מה שאין כן בשליח, שאינו מקנה לבעל המעות מדעתו כלום ואפילו חטים וחטים, אלא בסתם שליחות הוא הולך, והוא סבר שקנה בעל המעות, ולא קנה אלא אם כן הודיעו. וכיון דבחטים וחטים ליכא פלוגתא דאיכא רווחא לבעל המעות, אע"ג דלאו ידו הוא, אלמא לא בעינן שיודיעו לבעל חטים ומסתמא קני. ור' אבא לא אתא למידחי אלא סייעתא דר' אבהו בלחוד דקא מסייע למלתיה ממתני' דשני חטים וחטים מחטים ושעורים, וקאמר ליה איהו מיהא לא תסתיע למילתך, דאי בעינן שיודיעו בכולהו בעי, ומתני' דערכין טעמא אחרינא היא כדאמרן. אלא ודאי מדמתניתא לא איירו אלא בחטים ושעורים מכלל דחטים וחטים לכולי עלמא הותירו לאמצע דלא בעינן שיודיעו, וכן לסחורה לר' יוחנן אליבא דר' יהודה נמי לא בעינן שיודיעו אע"ג דהוי שנוי.
הלוקח שדה בשם ריש גלותא לכבודו אין כופין ריש גלותא למכור. [ד]זילותא הוא גביה למכור שדה. משמע ליה לרב ששת האי אותו על חברו קאי ולא על המוכר, דמאן דכר שמיה, ומשום הכי פריש לה בשם ריש גלותא, וקמ"ל דאע"ג דלכבודו לא כייפינן ליה, ואם אמר לו על מנת אפילו למוכר אימ', כופין את ריש גלותא למכור. ויש מפרשים אפילו בשאמר לריש גלותא אני אקנה שדה מפלוני בשמך לכבודך על מנת שתכתוב לי שטר [אחר] בשמי, וזה עיקר. ואפילו הכי אקשינן [בגמ'] לימא ליה ריש גלותא לא יקריכו בעינא ולא זילותיכו בעינא, ועל מנת דאמר ליה לא מהני ליה ולא מידי, דהא לא עבד בהדיה שום מעשה דניקים עליה תנאה, ודברים בעלמא הוא דאמר ליה, ומצי למהדר ליה, וכופין אמאי.
אלא אמר אביי הכי קאמר הלוקח שדה בשם חברו. כדי להתעלם מן העין, אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר על שמו, ואם אמר לו על מנת כן כופין.
<h2>דף קג.</h2>
מידע ידעת דאנא לנפשאי קא בעינא. לבני מערבא דבעו שיודיעו. (ופרוחי) [ופנוחי] בעלמא וכו'. התכסות מן העין וכו'. אמינא ענינא. דרחימותא אית לך בהדיה ואיהו כתיב לך שטרא. האי מעשה דרב כהנא לא הוה עסק בהאי ענינא, אלא מפני שהקשו עליו מן המשנה כל הגזלנים וכו'. יוליכנו אחריו ואפילו למדי. דבעינן לאשר הוא לו יתננה [ויקרא ה']. אבל נותן הוא לשליח ב"ד. שיוליכנו לו. מיהו אם נאנסו מיד שליח ב"ד פטור.
<h2>דף קג:</h2>
נשבע לו הוא דבעינן שהגיע הגזלה לידו, לא נשבע לו, (אלא ממחה) [מניחה] ביד ב"ד ופטור, אי ר' טרפון הא אמר אע"ג דנשבע מעיקרא דלא גזלינהו, והדר אמר גזלתי ואיני יודע למי, מניח גזלה ביניהם ומסתלק, אי ר' עקיבא אע"ג דלא נשבע וכו'. לעולם ר' עקיבא וכי אמר ר' עקיבא [וכו'] היכא דנשבע. דכתיב ביום אשמתו. ור' טרפון. הא ודאי היכא דנשבע בעינן לאשר הוא לו יתננו וכו', אפילו הכי עבוד רבנן תקנתא וכו', [ואנא משום תקנתא קאמינא] ומתניתין קודם תקנה היא. והאי דקא מוקים לה כר' עקיבא משום דהלכה כמותו מחברו, ואפילו לר' עקיבא קאמר והוא הדין דאתיא נמי לר' טרפון.
מתיב רב הונא בר יהודה וכו' ור' עקיבא אע"ג דלא אישתבע קניס. משום דעבד איסורא, ואפילו במקח משום דהוה ליה למידק, ותרוייהו קודם תקנה. ולר' טרפון מכדי כל היכא דנשבע, כיון דמשלם חומש לא סגיא דלאו הודה, והודאה דלאחר שבועה ודאי בא לצאת ידי שמים הוא, אם כן מאי איריא נשבע וכו'. ומעיקרא כי הוה מוקים לה בר' עקיבא הוה מצי לאקשויי דר' טרפון למאן מודה לר' עקיבא בר פלוגתיה, כדאיתא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"ב], אלא אמסקנא קא נטר לה.
<h2>דף קד.</h2>
אמר רבא שני מתניתין כיון דידע. אית דגרסי אלא אמר רבא מתניתין דברי הכל היא, ואפילו לר' עקיבא, וכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה, כמאן דאמר ליה יהא לי בידך דמי, ואפילו לר' עקיבא מתוקמא. ולא נהירא, דכיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אע"ג דלא אישתבע קניס ליה ר' עקיבא לשלם גזילה לכל אחד ואחד, כי ידע למאן גזליה היכא דלא אישתבע אמאי שביק ליה בידיה, [וליתיב מיהא] לב"ד. אלא מחוורתא לר' טרפון קאמר, דהיכא דלא אישתבע לא קניס, מיהו בעי לאפוקי גזלה מתחת ידו ומניחה לפניהם ומסתלק, אבל כי ידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה, אפילו לאפוקי גזילה מידו לא צריך עד דאתי מריה ושקיל [ליה], והוי כפקדון בתוך ידו. ונראה לי דהלכה כר' טרפון בכולהו, חדא דהאי סתמא אתיא אליביה כדפרישנא. ועוד דטעמיה דר' עקיבא משום קנסא הוא, והאידנא לא דיינינן דינא דקנסי. ועוד דר' עקיבא גופיה לא אמר אלא להוציאו ידי שמים [ולא לאכרוחי בבי דינא, דהא קתני ולא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, אלמא משום ידי שמים] קאמר, ואיני משוה עם הרב ז"ל בזה.
<h2>דף קד:</h2>
אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה. דיוקני צורתו. האי שמעתא הרחבתי בה בפסקי ההרשאות שכתבתי ופרשתי זו השמועה.
אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליה, ועל השליחות, כדי להפטר מאונסין, מאי טעמא דילמא אדאזיל שליחא ואתי, שכיב מרי פקדונא ונפלי זוזי קמי יתמי, ושליחותא דידי' לאו כלום הוא.
ור' יוחנן אמר אם עדים חתומין עליה ועל השליחות משלחין. דכיון דעבדיה שליח בשטר ובדיוקני והחתים עליה עדים, אפילו מיתמי נמי מהני ליה. ופסק הרב ז"ל דלית הילכתא כר' יוחנן בהא, מדקא אמרינן ולשמואל מאי תקנתיה, כלומר מאי תקנתיה למפטריה מיורשין. ומסקנא דמקני להו ניהליה אגב סיפא דביתיה, בתורת הרשאה דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וכל דמתענית מן דינא עלי. ואע"ג דהאי לישנא עביד ליה שליחא, הני מילי לגבי בעל פקדון דטעין איהו שליחא שויתך, אבל לגבי יורש כיון דאיהו לא אפקיה יורש לא מצי מפיק ליה, דהאי לישנא משמע לישנא דשליחותא ומשמע לישנא דאקניתא, ואי טעין איהו מצי למימר אנא להכי איכוני, אבל יורש לא מצי טעין. וכבר כתבתי ראיות נכוחות לדבר זה בפסקי הרשאות שכתבתי.
אלמא חומש ממונא הוא. מדמצי לממחל גביה, דאי כפרה הוא היכי מצי מחיל ליה. וכיון דממונא הוא משלמי ליה יורשין. ותניא נמי הכי שהיורשין משלמין אותו, ואי כפרה היא יורשין לא צריכי כפרה.
ורמינהו עדיין [אני] אומר וכו'. בתורת כהנים איתה בפרש' ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וכו' אימתי אני אומר אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו, או הוא ולא אביו, או אביו ולא הוא, אבל נשבע הוא ואביו מנין וכו'. והאי דאמרינן לא הוא ולא אביו, אגב הנך אחריני נקט ליה, דאי ליכא שבועה כלל ליכא חומש בדידיה. אלמא יורשין לא משלמי חומש משום דכפרה הוא, וממחל נמי לא מצי מחיל.
אמר רב נחמן לא קשיא כאן שהודה כאן שלא הודה. פירוש כאן שהודה בנו אחר הודאת אביו חייב, אבל אם לא הודה הבן אע"פ שהודה האב פטור. ואקשי' אי לא הודה בנו קרן נמי לא לישלם. ואי אמרת לא הודה, אבל יש עדים שהודה אביו, ומשום הכי חייב בקרן. הא לאו מילתא היא, דכיון דאמרת דחומש ממונא הוא, כיון דאחייב ביה אביו איהו נמי חייב, ואפילו לא נשבע הבן כדאיתא בברייתא קמייתא, אלא ודאי דליכא עדים כלל, וכיון דליכא עדים והודאה דבן נמי ליכא, אפילו קרן לא לישלם.
ת"ל גזלה ועשק וכו' יש תלמוד. מרבויא דקראי, דקא מהדר להו קרא והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק וכו'. אמרי מאי לא הודה דאמר רב נחמן לא הודה אביו והודה בנו. דכיון דאביו לא איחייב ליה בחומש, יורש לא משלם ליה, אע"פ שהיורש הודה ואפילו נשבע היורש, ולעולם חומש ממונא הוא. וניחייב יורש חומש אשבועה דידיה. דהא כפריה ממונא, ואיכא כפירה והודאה גביה. בשאין גזילה קיימת. שאינן חייבין לשלם. לא צריכא דאיכא אחריות נכסים. וחייבין לשלם, כדתנן [קי"א ע"ב] ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבין לשלם, ומפרשינן לה שאם היה שם אחריות נכסים חייבין לשלם. סוף סוף מלוה על פה היא ומלוה על פה אינה גובה וכו'. אלא שלא תנעול דלת בפני לוין גובה מן היורשין, והכא מאי נעילת דלת איכא. אמרי [ב]שעמד אביו בדין, ונשבע וכפר ואחר כך באו עדים ונתחייב, דכמלוה בשטר דמי, ומיחייבי יורשים משום דאיכא אחריות נכסים, אבל חומש לא איחייב ליה, שלא הודה.
<h2>דף קה.</h2>
ואי עמד אביו בדין חומש נמי לישלם, יורש אשבועה דידיה, דהא מיחייב בקרן וכפריה ואשתבע ואודי. אלא לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. שהרי אין היורש חייב לשלם אלא מן הקרקע שהניח לו אביו, ואין נשבעין על הקרקעות, הילכך ליכא חומש אשבועה דידיה אע"ג דאודי.
רבא אמר כגון שהיתה דסיקיא של אביו וכו'. ובגזלה קיימת עסיק' שהוא חייב להחזיר, אלא שלא היה יודע ובאמת נשבע, אבל קרן [מיהא] משלם הואיל וגזלה קיימת. והא דתנן המניח לפניהם פטורין מלשלם, התם בשאכלום אחר מיתת אביהם בלא ידיעה. מיהו בשלא הודה אביו עסיק', שאם הודה כבר נתחייב חומש וממונא הוא ומשלמי ליה יורשין. קשיא לי כיון דקושטא אשתבע מאי איריא בבן, איהו נמי מפטר פטור, כדתנן בשבועות [ל"ו ע"ב] וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ואיכא למימר יודע היה הבן שהיתה הגזילה בדסיקיא, אבל לא ידע אם היתה פקדון או(תו) מתנה לאותו השליש. גבי האב זדון הפקדון הוא דאיבעי ליה למרמא אנפשיה או למתבעיה לנפקד, אבל גבי יורש ליכא למימר הכי, ושגגת פקדון היא ופטור.
אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו והחזיר לו שתי אגודות בעין אחר שהוזלו, ואכל השלישית, חייב להחזיר לו פרוטה אחת, אע"פ שהשלישית לא היתה שוה פרוטה בשעת שאכלה, הואיל וליתה בעין דניהדריה, ומעיקרא הות שוה פרוטה. (מעיקרא פי').
ותנא תונא וכו'. [דכיון דקתני לה אומר לו הרי שלך לפניך אלמא צריך השבה אע"ג דלא שוה מידי, ומאחר דצריך השבה אי אכיל ליה חמץ מעליא (היא) בעי לשלומי כשעת הגזילה, ולא אמרינן השתא לא שוה מידי, והכא נמי אגודה צריכה השבה ואי אכיל לה משלם כדמעיקרא].
בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה (וכו') והחזיר לו אגודה אחת ואכל האחרת, השתא ודאי לא הות שוה פרוטה מעיקרא והשתא נמי לא שויא, ופטור. או דילמא הא לא אהדר גזלה דהוה גביה, ולא יצא ידי השבון, ורחמנא אמר והשיב את הגזלה, וכיון דלא קיים והשיב איכא עליה לאו דלא תגזל. הדר פשטיה אע"פ שגזלה אין כאן ואין כאן לאו דלא תגזל, אבל מצות והשיב לא קיים. אמר רבא הרי אמרו חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה. פירוש הצילה באהל המת, בין שני בתים בחלון שביניהם, או בארובה שבין בית לעליה ופיה לחוץ, שאם היתה נקובה טפח הטומאה עולה שם, ואם סתמוה שמרים הרי היא כסתומה ונעשו השמרים כגופו של חרש.
בעי רבא אגף חציה והניח חצי הטפח פתוח מהו. הגפת חציה מי חשיבא כגופו של חבית או לא. כיון דסתימת שמרים מצלת בכלה, הוא הדין להגפת חציה, או דילמא סתימת שמרים לכלה עדיפא מהגפת חציה אפילו במידי דקאי טפי. וקשיא לי כי אגף חציה מאי הוי, כיון דלגבי נפשה לא מהניא מידי, דהא בפתחא כל דהו עיילא לה טומאה, מעתה הויא לה כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. ואיכא למימר כגון שנקבה ממקום אחר כמוציא רמון, שאינה ראויה עוד לקבל טומאה. קשיא לי טובא בהאי שמעתא להאי פירושא, חדא דאגף חציה מאי אסתפקא ליה, ליהוי ההגפה כאותן הממעטין בטפח, דתנן באהלות פרק י"ג [מ"ה] ואלו ממעטין בטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות, ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, ופחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכביצה אוכלין והתבואה [שבחלון] ונבלת עוף הטהור שלא חשב עליה, ונבלת עוף הטמא שחשב עליה ולא הוכשרה וכו'. והגפה זו נמי כיון שאינה מקבלת טומאה תמעט בטפח. [ועוד] קשיא לי דהאי מתני' דמקשה ליה מינה לגבי צמיד פתיל באהל המת קא מיירי, והוא בפרק י' בכלים [מ"ו] ולענין צמיד פתיל מי איכא לאקשויי הכי, והלא בסדק כל שהו מקבלת טומאה ואינה מצלת באהל המת ואע"פ שפיה מוקף צמיד פתיל. ולפי מה שראיתי בתוספתא (אהלות) [כלים בבא קמא] שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים גמורים, דתניא שברי כלי חרס אע"פ שמקבלין כל שהן ומזין מהן ומקדשין בהן וממלאין בהן אין מצילין בצמיד פתיל. יכול [אני] לפרש המשנה כפשוטה לענין צמיד פתיל, לפי שהחבית אפילו גדולה שנקבה כמוציא רמון, או כלי קטן ברובו כדאיתא במסכת שבת [צ"ו ע"א] יצאה מתורת כלי והויא לה שבר כלי. ואם סתמוה שמרים והוק(ב)[פ]ה מפיה צמיד פתיל הצילה אוכלים שבתוכה מאהל המת, שהסתימה עשאתה כלי, ובעי רבא אגף חצי הנקב והניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו והוקפה מפיה (שהוא) [שהיה] בפנים בצמיד פתיל אותה הגפה עושה אותה כלי להיותה מצלת בצמיד פתיל או לא עד שיסתם כלו. ואע"פ שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהת (לא) מצלה, כי ההיא מתניתין דלעיל. ואתי למפשטה מפקקה בזמורה דאינה מצלת בצמיד פתיל עד שימרח ויסתם כל הנקב יפה יפה. ושני ליה התם משום דלא קאי ולא חזי לאישתמושי בה על אותה הסתימה, אבל במידי דקאי כדמשתמש ביה רמונים אימא לך דעביד לה כלי להציל. ולא אפשיט.
אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכו' נשבע עליו אחר הפסח וכפר בו, ואחר כך הודה, מי מייתי עליה חומש ואשם או לא וכו'.
<h2>דף קה:</h2>
תניא אמר בן עזאי שלש שבועות הן. שהעד שכפר בעדותו ואחר כך הודה שמביא עליו קרבן שבועה. וזה מחלוקת היא בין האמוראין בעד אחד כדאיתא בסמוך, מפני שהוא גורם לממון, דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר. מכל מקום בשני עדים אם כפרו בעדותן ואח"כ הודו חייבין קרבן שבועה, ואפילו [לא] הודו אלא מקצת חייבין, לפי שבאותו מקצת היה זה מוציא אבדתו מיד מוצאה. והענין כך הוא, טען את חברו ואמר לו שורי מצאת והלה אמר מצאתי ואינו שלך, הלך אצל העד ואמר לו משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני. אמר העד שבועה שאיני יודע לך [כלום] עדות. חזר והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך, אבל לא הייתי מכיר מי מצאו, הואיל שהמוצא מודה שמצאו אלא שטוען שאין זה השור שלו, אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו, כבר היה המוצא מתחייב להחזירו לו, ונמצא זה העד מאבד ממון חברו בכבישת עדותו ובשבועתו. ואם היו שנים חייבין קרבן שבועה, ובעד אחד מחלוקת. וכן אם טען חברו שור זה מצאת, והלה אומר שורך הוא אבל לא מצאתיו רק קניתיו מאחר, ואתה שמא מכרתו לו ואיני חייב להחזירו לך, כדתנן בהגוזל זוטא [קי"ד ע"ב] שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו, והשביע את העד שיודע בזה האבדה שראה [ש]בתורת מציאה בא לידו, וכפר ואמר שאינו יודע כלום, וחזר והודה מכיר הייתי במוצאה וראיתי שזה מצא [זה השור], אבל לא הייתי יודע שהוא שלך, כיון שאם העיד היה זה מתחייב, שהרי הודה שהשור שלו הוא, אלא שלא בא לידו [בדרך מציאה, וזה יודע שכן בא לידו, חייב]. וכל שכן אם חזר והודה שהיה מכיר בה ובמוצאה שהוא חייב.
אמר ליה תרדאי. מוריד ריר על זקנו. כי תניא ההיא דאמר ליה הילך. דליכא למיחש דילמא אדאזיל ומייתי ליה מגניב, דהא קאי קמיה. כי קאמינא אנא דקאי באגם. ואיכא למיחש דילמא מיגניב. אמר מר תועה בדרך מצאתיה איבעי ליה לאהדורה. כלומר ואיך הוציא עצמו מידי גנבה, אחר שהיה מכיר את בעליו והכניסו לביתו וסגר בפניו ולא היה מחזירו, ושומע בעליו מחפש אחריו, גנבה היא זו, אמר אבוה דשמואל באומר וכו'.
למאי הילכתא. מנו אלה השבועות. ר' (יוחנן) [חנינא] אמר לפטור לעד אחד. מכל מקום למדנו לשנים שהן חייבין. וכך אמר בן עזאי אלו שלש שבועות הן, שהשנים חייבין והאחד פטור. ושמואל אמר לחיוב שהאחד נמי חייב. נמצא עכשיו דשמואל דהילכתא כותיה בדיני קאי כר' (שמעון בן) אלעזר [בן שמעון] בדבר הגורם לממון כממון דמי.
וכחש בה למדנו לעונש אזהרה מנין ת"ל לא תכחשו מאי לאו עונש ממון. שעל ידי שכחש נתחייב בה עונש גדול ונתחייב באונסיו כגזלן, דדומיא דגזילה שוינהו רחמנא לכלהו (ולא על ידי כפירה). לא עונש שבועה. שעל ידי שכחש ונשבע נתחייב באונסיו, [ולא על ידי כפירה] בלבד. והא מדסיפא דאשתבע וכו'. עכשיו הוא מדבר עונש שבועה, ומאי ניהו חומש ואשם, מכלל דרישא דקתני עונש הכחש אפילו בלא שבועה. לא אידי ואידי על ידי שבועה. אלא רישא בלא הודה ובאו עדים, ונענש (בעונשיו) [באונסין] על ידי הכחש והשבועה. סיפא שנשבע והודה ונענש בחומש ואשם ואונסין.
<h2>דף קו.</h2>
הא דאמרינן בפקדון פסול לעדות כגון דאמרי סהדי דאיתיה בההיא שעתא, או דנקיט ליה בידיה. אימא סיפא היכן פקדוני ואמר לו נגנב וכו' וחוץ לב"ד מי איכא כפל וכו' ותריץ ליה סיפא בשלא קפץ ורישא בקפץ. ומדסיפא גופא לא מקשי ליה, דכל טוען טענת גנב לא אמר רב, וכל הודה נמי לא אמר רב, ורב נחמן ורב אחא דמקשי ליה הוו ידעי לה להא מילתא. ורבא דאקשי ליה מטוען טענת גנב, משום דשמעיה דאקשי לרב המנונא מההיא מתניתין דשבועות, וסבר רבא דאקשי ליה מהודה, וקאמר איהו נמי אם כן הא מתניתין קשיא ליה לרב, אלא על כרחיך כל הודה וכל טוען טענת גנב לא אמר.
כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ובאו [עדים]. וקשיא לי [והא האי קרא] ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת שומר שכר הוה [שמות כ"ב], ושומר שכר הא לא פטר נפשיה בטענת אבד. ואיכא למימר כגון שטען שומר חנם אני עליו ואבד ונשבע על טענתו, ובאו עדים והכחישוהו ואמרו שומר שכר [הוא] וחייב באבדה, כיון שנשבע פטור. אי נמי סדרא דשמעתא (וקנו) [נקט] דמיירי בשומר חנם, והוא הדין לשומר שכר שפטר עצמו בשבורה ומתה, ומינה ילפינן לשומר חנם לטענת אבד. רב המנונא הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא כי אתו עדים מיחייב אמטול הכי מחייבינן ליה אכל שבועה ושבועה. דממונא קא כפר ליה בכל שבועה ושבועה, והאי דתלי לה בהודאה דיליה משום קרבן וחומש הוא.
<h2>דף קו:</h2>
אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור מי איכא מידי דכי אתו עדים פטור ומשום הודאה דידיה מחייבינן ליה אכל חדא וחדא. והא לא אודי, והוא ידע בנפשיה אי מודה או לא, אבל עדים לאו בדידיה תליא מילתא, דאינהו מחייבי ליה על כרחיה, הילכך ממונא קא כפר ליה בכל חדא וחדא, שאילו באו עדים בבית דין זה ולא פרע, והעמידו בב"ד אחר וכפר, נמצא כופרו ממון, וכיון דלא תליא מילתא בדעתיה, ממונא כפר ליה, מה שאין כן בהודאה [דבדידיה] תליא מילתא והא לא אודי.
אלא למאן דאמר תרויהו בטוען טענת גנב מאי הקישה איכא אמרי גנב הגנב. כלומר כעיקר הגנב הוא זה לחייבו בד' וה'. מיהו גנב עצמו אכתי לא נפקא לן מהכא לכללי ופרטי, שזה הוקש לגנב עצמו לחיובין המפורשין בו, אבל גנב עצמו לא הוקש לזה לרבות כל המטלטל וגופו ממון, והרי לא נאמר בגנב עצמו כי אם חמור או שור או שה חיים. ואם תאמר כיון דהוקשו זה לזה נילפו מהדדי, ונילף גנב עצמו מטוען טענת גנב לדבר המטלטל וגופו ממון, ואמאי קא מהדר פרק מרובה [ס"ג ע"ב] בגנב עצמו להנהו כללי ופרטי מדוכתא אחרינא. לא קשיא, דכיון דבגנב עצמו לא כתיבי אלא שור ושה וחמור וחיים, כי ילפת שאר מלין מטוען טענת גנב איכא למיפרך אי מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה. ומשום הכי אקשינן במרובה למאן דאמר תרויהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנא ליה, ואע"ג דדריש גנב הגנב.
איתיביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום. שצריך לנותן שיהא איש, אבל נתינת קטן אינה כלום, ואין אדם מתחייב שבועה בפקדונו. וכיון שאינו מתחייב עליו שבועה אינו משלם עליה כפל. ואם איתה תהא כאבדה. שבאה לידו מאליה, כשבא בעלה ותובעו (בה) הרי מתחייב עליה שבועה ומשלם עליה כפל. הכא במאי עסקינן שאכלו כשהוא קטן. ובשעת תביעה הרי אינה בידו, וגם לא בשעה שאדם מתחייב על פקדונו שבועה, אבל אבדה הרי היא קימת בשעת תביעה וכאלו הפקידה בידו עכשו הוא.
אי הכי אדתני עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. ונפקא לן מעד האלהים יבא דבר שניהם, דמשמע דמקיש נותן לנפקד, מה נפקד בעינן שיהא איש בשעת פקדון, דאי לא אבדה מדעת היא, אף מפקיד בעינן שיהא איש בשעת פקדון, (והא) [ואם] איתה הא לא בעינן כולי האי, אלא שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד.
רב אשי אמר אפילו תימא שאכלו כשהוא גדול, ואפילו הכי רחמנא פטריה, משום דלא אתיא לידיה מכח בן דעת, שהוא עצמו לא היה יודע לשמור ממונו, איך יתחייב אדם בפקדונו משום שמירה. אבל אבדה הרי באה לידו מכח בן דעת, כלומר ממונו של בן דעת שיודע לשמור ממונו, הילכך כל אדם חייב בשמירתו כשיבא לידו.
<h2>דף קז:</h2>
אמר ר' חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב תשלומי כפל, עד שיבאו עדים ויעידו שכבר שלח בה יד בשעת שבועה, שנאמר [שמות כ"ב] ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, ולבסוף כת' אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, כלומר אם יבאו עדים אחר שבועה ונתחייב והכחישוהו שכבר שלח ידו ישלם שנים. [ותימא הוא לדעת ר' חייא בר יוסף א"כ בפשיעה נמי, כשיכחישוהו לומר בו שפשע ישלם שנים]. ונראה לי דר' חייא בר יוסף סבר שליחות יד שליחות יד גמר משבועת ה' תהיה בין שניהם דשומר שכר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דעיקר השבועה אינה מחייבת אלא על שליחות יד, שהרי לא הוזכרה שם פשיעה, וזה שכת' בספרים מאי טעמא דאמר קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם וכו', והנך תרי קראי צריכי להאי דרשא, חד בשומר חנם וחד בשומר שכר.
דוקא [ב]עומדת על אבוסה קאמרת אבל שלח בה יד קנה. שכבר נעשה עליו גזלן ואינו נפטר בטענת גנב, אע"פ שזה אינו יודע כן והוא פוטר עצמו ממנו בטענת גנב, כיון שנודע בסוף שהוא גזלן עליה ולא היה פטור מגנבה אינו משלם תשלומי כפל. או דילמא אפילו עומדת על אבוסה קאמר. ולאפוקי מדר' חייא בר יוסף אתא. אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן הטוען טענת אבד בפקדון ונשבע וחזר בב"ד אחר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור, מכפל.
מאי טעמא לאו משום דקני לה בשבועה ראשונה. כלומר שנעשה עליה גזלן משעת שבועה, אלמא דוקא בעומדת על אבוסה קאמר, דאי שלח בה יד הרי נעשה [עליה] גזלן בשליחות יד, ותו לא מחייב עליה כפל. קשיא לן תיפשוט ליה מדידיה, דאמר לעיל [ק"ו ע"ב] הטוען טענת גנב בפקדון וטבח ומכר משלם ד' וה', והרי שלח בה יד וחייב (בגנב) [כגנב], ולא אמרינן דגזלן הוא. ולאו מילתא היא, דהתם בעידנא דמתעביד ביה גזלן אההיא שעתא חייביה רחמנא ד' וה', אבל הכא תשלומי כפל לאו משום שליחות יד אתו ליה, דמשעת כפירה שנשבע בטענת גנב איחייב כפל, ומשום כפירה הוא דמיחייב כפל ולא משום שליחות יד, ושליחות יד לא מהניא בה מידי. ואע"ג דאיחייב עלה באונסין, כיון דהוה פטר נפשיה בטענת גנב רחמנא חייביה כפל, ואי טבח נמי מיחייב ד' וה'.
לא הכא משום דיצא ידי בעלים משבועה ראשונה. דכיון דנשבע [לו] בב"ד זה בטענת אבדה עוד לא היה רשות לבעליה לתבעו בב"ד אחר, וכיון שאין התביעה האחרונה כלום, כך אין השבועה האחרונה כלום, אבל בשליחות יד הרי יש רשות לבעלים לתבעו.
אמר רב ששת (הנותן) [הטוען] טענת גנב בפקדון כיון שנודע ששלח בה יד פטור. מכפל. הא דרב ששת פליגא אדר' חייא בר יוסף. והא דרב ששת נמי ליתה, דר' יוחנן פליג אתרויהו, ורב נחמן נמי פליג אדרב ששת. ודר' חייא בר יוסף נמי ליתה.
הא דבעי רב חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש וכו', אההיא מתנית' דאייתנא בפרק מרובה [ס"ה ע"ב] קאי, דתניא וחכמים אומרים ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש.
כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר בב"ד אחר וטען טענת אבד ונשבע והודה ובאו עדים אקמייתא. שאמרו כי בשעה שנשבע בתחלה שנגנבה בידו היתה. והנה זה מתחייב [בכפל] על שבועה ראשונה אע"פ שחזר והודה בקרן. ולא הוי כמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור מכפל, דאפשר שלא הודה בטענות גנבה הראשונה שנשבע לשקר, אבל טען אמת הוה שנגנבה והחזירה הגנב ואח"כ אבדה ממני, ונשבע על זו הטענה והודה, (על) שנתחייב כפל על שנשבע תחלה טענת גנב לשקר. ולא נהיר. אלא [ש]באו עדים אקמייתא תיכף שנשבע, וב"ד לא אמרו לו צא תן לו עד שנשמט מהם וברח לו, וזה השיגו במקום שברח והעמידו בב"ד וטען טענת אבד ונשבע והודה, הרי יש כאן כפל על שבועה הראשונה שחייבוהו בעדים, וחומש על שבועה והודאה אחרונה, שהרי לא יצא ידי בעלים משבועה ראשונה, שהרי נתחייב בעדים ויש לו לתובעו בכל מקום. ואי קשיא לך למה ליה למימר הכי, לימא שטען טענת אבד ונשבע והודה, וחזר וטען בב"ד אחר טענת גנב ונשבע ובאו עדים, שהחומש על שבועה ראשונה והכפל על שבועה האחרונה. ונראה לי דאי הוי כי האי גונא לא פטרי ליה רבנן מחומש, שכבר נתחייב בחומש קודם שיתחייב בכפל, והם לא אמרו אלא ממון שאין משתלם בראש אינו מתחייב עליו חומש, אבל אפשר דממון שנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו [כפל] אם טענו בב"ד אחר וכפר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים. ומשום הכי איצטריך ליה למימר כי האי גונא דמעיקרא איחייב ליה כפילא.
<h2>דף קח.</h2>
בעי רב פפא תרי חומשי או תרי כפלי בחד גברא מאי וכו'. ופשט ליה דתרי חומשי בחד גברא איתנהו, אבל תרי כפילי לא איפשיט.
<h2>דף קח:</h2>
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע וכו' אמר רבה אם באמת נשבע שלא פשע בה, נפטר גנב בהודאת שומר, שלא כלתה שמירתו ממנה, מפני שמצאוהו נאמן וניחא להו דתיקום בשמירתו. אבל אם לשקר נשבע, שפשע בגנבתה, כלתה שמירתו.
בעי רבה עמד לשבע בשקר ולא קבלו בעלים את שבועתו, ובסוף נודע כי בפשיעה נגנבה והוא היה רוצה לישבע מהו, מי אמרינן הרי לא נשבע ולא כלתה שמירתו, או דילמא הרי היה רוצה לישבע. אית דגרסי איפכא אם באמת נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר ואם לשקר נשבע נפטר. וטעמא דמילתא כיון דבאמת נשבע אין עליו עוד חובת הפקדון ואיסתליק ליה לגמרי. אבל אם לשקר נשבע לא יצא ידי שמים וחייב הוא לשלם. ובעיא דרבה בשעמד לישבע ולא הניחוהו הכי איבעיא ליה, כיון דלא הניחו בעלים לישבע כמאן דמחלי ליה שבועה וממונא הוי ואיסתליק ליה לגמרי, או לא, דאכתי איכא עליה חובת ממונא הילכך נפטר הגנב בהודאתו.
רב טביומי מתני אם באמת נשבע פשיטא ליה שלא כלתה שמירתו, אבל אם נשבע בשקר שפשע בה מספקא ליה לרב[ה] אם כלתה שמירתו או לא, משום דאיכא למימר הואיל ואמת הוא שנגנבה ולא היה מחזיק בה לעצמו, עדיין מניחין אותה בשמירתו, הואיל ולא נחשד על הממון, כי הפשיעה אפשר שאדם טועה בה שלא ידע מה היא הפשיעה. נגנבה באונס והוכר הגנב קודם שנשבע, ואחר כך נודע שנגנבה באונס.
אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע. יש מפרשים [עושה] עמו דין השומר עם הבעלים, שמתפשר עמו, והוא ילך על הגנב וישלם לו את הכפל. רצה נשבע ויפטר ממנו, והבעלים ילכו אחר הגנב. אבל שומר שכר דין הוא שאחר שהוכר הגנב ואין לו פסידא ישלמו לו או יתפשרו עמו, והוא יטרח אחר הגנב. ויש מפרשים עושה עמו דין השומר עם הגנב, ולא יטרחו הבעלים לדון עם הגנב. והענין שהגנב קשה להוציא ממנו, ויש על שומר שכר לטרוח ולדון ולהתעסק עמו.
רבה זוטי בעי ל(י)ה [הכי]. פירוש בהאי מילתא דנגנבה באונס והוכר הגנב [היה שואל עליה שאלה זו, נגנבה באונס והוכר הגנב] והחזירה גנב לבית שומר, מי כלתה שמירתו ואם יפשע בה עוד אינו חייב עליה, אפילו בשומר שכר שא(י)נו אומר[ים] לו שעליו לטרוח ולדון עם הגנב, אפילו הכי לענין [חיוב] שמירה כיון שנודע שנגנבה באונס הרי יצא שומר מידי בעלים ופטור. או דילמא כיון דאהדרה ליה הדר לשמירתו עד דמטיא לידי בעלים, מדלא אהדרה שומר מיד לבעלים, או דלא אמר [ליה] (ל)טול את שלך. תיקו.
הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה יתן לבניו או לאחיו. ואין צורך לומר חלקם, אלא אפילו חלקו יתן להם או לבניו. ונראה לי כדי לצאת ידי שמים להוציא גזלה מידו, ולא מעיקר איסור.
<h2>דף קט.</h2>
אבל האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי, ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם, (וקאי) [והאי] דקאמר (ליה) [לוה] ובעלי חוב באין ונפרעין [ממנו אקשינן עליה בנדרים לוה ובעלי חוב באין ונפרעין] והא קא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם. אלא באומר כל הזן אינו מפסיד. אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נותן לו סתם ונוטל סתם.
אמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה. ואינו כתיבת המוכסין ותיבת הגבאין שאין נוטלין מהם צדקה. יש לפרש אותו על שניהם, שיתן אותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה בין גוזל בין (מוכר) [מודר].
ונ[מ]חליה לנפשיה. אתרויהו קא מקשי, שהרי יש לו חלק בנכסי אביו וכל שכן בנכסי הגר דהפקירא נינהו. ואשכחן במתניתין דאע"ג דעבד איסורא מצי מחיל, דתנן מחל לו על הקרן וכו'.
הא ר' יוסי הגלילי הא ר' עקיבא וכו'. קמיתא ר' יוסי הגלילי, בתריתא ר' עקיבא. אי הכי לר' יוסי הגלילי לשמעינן בקמיתא דלנפשיה מצי מחיל וכל שכן לאחרים, ולר' עקיבא לשמעינן בבתריתא דלאחרים לא מצי מחיל וכל שכן לנפשיה. אלא אמר רב ששת וכו'.
<h2>דף קט:</h2>
מכלל דר' יוסי הגלילי סבר לנפשיה מצי מחיל. ואפילו לא זקפן עליו במלוה, מדקא מוקמת לתרויהו כר' עקיבא ודלא כר' יוסי הגלילי, ש"מ דר' יוסי הגלילי אפילו בלא זקפן [נמי] אמר, דאי לא [אמאי לא] מוקמת להו כר' יוסי הגלילי וזקפן במלוה שאני.
ואם כן גזל הגר דאמר רחמנא [ד]ליהוי לכהנים היכי משכחת לה. נ[מ]חליה לנפשיה. והוא הדין דמצי מקשי ליה לר' יוחנן, אלא דאקשי ליה קושיא אחריתי דקשיא ליה מהאי.
[הב"ע] כגון שגזל את הגר ונשבע לו ולא הודה לו אלא [לאחר] מיתת הגר דקנאו השם ונתנו לכהנים. יש מפרשים כי ההודאה כשהיא בחיי הגר, נעשית עליו כמלוה ויכול למחול, אבל כשלא הודה בחייו, גזל הוא ואינו יכול למחול. ויש מעט לדקדק על זה, והא לא בעינן שתהא מלוה, ואם לא נשבע הכל מודים שהוא זוכה בגזלה שתחת ידו, בין הודה בין לא הודה. והטעם המדוקדק [בזה], כי עד שלא הודה לו בחייו מת הגר, אינו לא ממונו של גר ולא שלו, שהרי גזלה ושבועת שקר בידו, וחזר הממון למי שהכל שלו ונתנו לכהנים, אבל כשהודה בחיי הגר כבר הוא ממונו של גר וזוכה הוא לעצמו מן הגר.
מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו' ודין הוא אם זוכה בשל אחרים וכו'. ולא השיב כלום על זה הדין, ולא פירש למה לא נאמר כך, אבל סמך על התשובה שהשיב ר' נתן על הדין שלו, כי כן יש להשיב על הדין הראשון, שאם הוא זוכה בשל אחרים גם אחרים בני משמרתו זוכים עמו, אף בשל עצמו נמי יזכו אחרים עמו.
ר' נתן אומרה בלשון אחרת מה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו. כגון קרבנות שהן באין במשמר אחר, שאין לו חלק בהן, ויהיה עבודת אכילתה (לאנשי) [לאותו] משמר והוא שבמשמר אחר לא יהא [לו] חלק בו. ואעפ"כ כשנכנס לרשותו, דהיינו קרבן עצמו, (שהוא עובדה בידו) [אע"פ שהוא בזמן משמר אחר, אין אחר, כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו, אלא הוא מקריב באי זה משמר שיהיה] ועבודתה ועורה שלו, כדאיתא לקמן [בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת וכו'] ובא בכל אות נפשו ושרת.
דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו. כגון גזל הגר שבא לאותו משמר ואשמו שהוא מתחלק לכל המשמר באי זה בית אב שיהיה. אינו דין כשיהיה תחת ידו שיהא שלו [ולא יוציאנו].
אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו. דהיינו קרבן של משמר אחר, [ש]כשם שאין לו חלק בו כך אין לכל המשמרה שלו חלק בו, תאמר בגזל הגר שבא במשמרתו, שכשם שיש לו חלק בו מכח המשמרה, כך יש (לו) חלק בו לכל בני המשמר כמותו. הילכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא שיוציא מידו (וכו'), ולא שנא הגזל ולא שנא האשם הכל מוציא מידו.
והא כתיב איש את קדשיו לו יהיו. ואפילו במשמר אחר עבודתה ועורה (עליו) [שלו], וכיון דאשם שלו גזל [נמי] שלו, דהא כתיב מלבד איל הכפורים, למקום שהאיל הולך שם הגזל הולך, דהא נפקא לן מהכא לכהן שבאותו משמר. ונהי שיכול ליתן הגזל למשמר אחד והאשם למשמר אחר של אחריו, אם לא הפרישו בשעה שהפריש את הגזל, אבל אם הפרישו במשמר הראשון צריך ליתנו לאותו משמר ואינו רשאי לשהות כפרתו, וגם צריך להקדים וליתן גזלו קודם שיתן אשמו כדאיתא במתני' [ק"י ע"א], וזה הכהן הואיל והאשם שלו ואין בני משמרתו יכולין להוציאו מידו, וגם צריך להקדים גזלו, הנה הוא קודם לכל בני משמרתו, כמו שהמשמר הראשון קודם למשמר של אחריו במופרש.
ושני ליה בכהן טמא. הא דאמרינן שיוציא מתחת ידו בכהן טמא, שאינו זוכה בקרבן עצמו ונותנו לאנשי משמר, וכן הגזל יהיה לאנשי משמר. ואי בכהן טמא דבר שיש לו חלק בו, עד שלא יכנס לרשותו, דהיינו גזל ואשם שיש לו חלק בו עם אנשי משמרתו, ואם טמא הוא, הרי אין לו חלק בקרבן. ואם לא יזכה בקרבן אלא שהוא לאנשי משמר ואינו יכול ליתנו לאחר, גם הגזל יהיה כמותו, דהא כתיב מלבד איל הכפורים. ומנין שעבודתה ועורה שלו. פירוש אכילתה. אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר. לפי שאינו ראוי הוא לעבדה אינו יכול ליתנה לכהן אחר לעבדה, אבל אכילתה ועורה שהוא ראוי לאכילה הרי הן שלו.
<h2>דף קי.</h2>
או אינו אלא אשם זה איל. ומושב קרן וחומש, ולאפוקי מדרבא. או אינו אלא אשם זה חומש. ונימא דניהוי כפרה. ומושב זה קרן, דשייך ביה לשון השבה טפי. או אינו אלא אשם זה כפל ובגנבת הגר וכו'. שאם נשבע ובאו עדים ואח"כ הודה יתן כפל לכהנים ואשם למזבח, ולא יתן חומש.
ת"ל בראשו וחמישיתו וכו' בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. אבל בגנבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר, חומש משלם ולא כפל, שלא זיכה הכתוב כפל לכהנים. אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש, שהרי משבאו עדים מיד נתחייב בכפל, וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש, דממון המשתלם בראש מוסיף חומש וכו'. מיהו כפל אינו מורישו לכהנים, וכיון דאסתלק ליה כפל מביא חומש, דממון המשתלם בראש הוא. אדרבה חומש מעכב. דאשם קרייה רחמנא.
<h2>דף קי:</h2>
יורשים הוו. פי' יורשי הגר. או מקבלי מתנות הוו. מן הבורא [יתברך]. וחמץ שעבר עליו הפסח אחר שמת הגר או אחר שנשבע לו, אע"פ שהיה יכול לפטור עצמו מן הגר בזה, אינו נפטר מן הכהנים בו שאין זה מתנה. כאלו קיים כלל ופרט וברית מלח. התורה נתנה בכלל ופרט, וכל הקרבנות יש בהן מלח [ויקרא ב'] ולא תשבית מלח ברית אלקיך וכו'. והמקיים אלו המתנות כאלו קיים כל התורה כלה וכל הקרבנות. מורם מתודה ואיל נזיר. חד חשיב להו.
עורות קדשים בירושלים הם, מפני שהם תלוים באכילת בשר, שכל שאינו ראוי לעבדה אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, והבשר נאכל בירושלים. ואע"פ ששנינו [זבחים ק"ג ע"א] עורות קדשים [קלים] לבעלים, אלמא אותן קדשים שנאכלין בכל ירושלים אין לכהן עורות, ואין להן אלא עורות קדשי קדשים. אפילו הכי קרי להו ממתנות ירושלים, לפי שהעורות זוכין בהן בירושלים ונותנים לאנשי משמר שעומדים בירושלים. ואם תאמר שדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר, הרי הן נתנין לאנשי משמר שבירושלים. אפילו הכי זכייתן בהן בכל מקום. אמרי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא הילכתא גמירי לה. ואין למדין מן ההלכה, ואין דנין קל וחומר מהלכה כדאיתמ' בנזיר [נ"ז ע"א].
<h2>דף קיא.</h2>
נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא. כבר פרשתי [ק"ט ע"ב] שלא היה מופרש האשם בשעת הפרשת הגזלה, ולא [היה] במשמרת יהויריב, שאילו היה מופרש אינו רשאי לעכב לא את האשם ולא את הגזל, וצריך ליתן את שניהם לאותו משמר, והם מוציאין מיד משמר אחר.
ת"ר נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים וכו' היכי דמי אילימא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. כלומר די לו לר' יהודה אם יזכה זה בשלו וזה בשלו, ולמה יחזור כסף אצל אשם, והלא יהויריב שלא כדין עשה שקבל [אשם קודם] כסף (קודם אשם), ודי לו אם יעמוד בשלו. לא צריכא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב ר' יהודה סבר כיון דלאו [ב]משמרתו דידעיה הואי לידעיה קנסינן ליה. כדאמרינן לעיל [ק"ט ע"ב] דלכהן שבאותו משמר בעי למתבא ליה, הילכך יחזור כסף אצל אשם, והוא כשר. דאע"ג דאמרינן המביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא, בשהקריבו אשמו עד שלא נתן הגזל דהוי מחוסר זמן, אבל אם קיים האשם יקריבנו אחר הגזלה. ורבנן סברי שלא כדין עבוד בני יהויריב וכו'.
תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה. אף לדברי ר' יהודה. אם קדמו בני יהויריב קודם שנתן הכסף לבני ידעיה, והקריבוהו, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, שהוא כסדר ההשבון, גזלה קודם אשם. אבל מכל מקום זכה הלה במה שבידו. ולמאי לעורו. דאילו לבשרו ודאי כיון דמחוסר זמן הוא לא חזי לאכילה. ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לא כלום הוא, אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו לעורו. וקשיא לי, כיון דבשרו אינו ראוי, עורו מי חזי לכהנים, והתנן [זבחים ק"ג ע"ב] כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים [לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים], והאי כמי שאירע בו פסול קודם להפשטו דמי, דהא מחוסר זמן הוא. ואפשר דר' סבר כר' חנינא סגן הכהנים דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, ור' עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים.
ת"ר מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם ונסלח לו. גבי הקדש הוא זה, ומעילה דהכא קרבן מעילה, ואשמו הוא (הגזל) [הקרן]. והוא בהפך מגרסא דתורת כהנים. וילמד הדיוט מהקדש והקדש מהדיוט הקדש מהדיוט מה אשם דהדיוט קרן אף אשם דהקדש קרן. ואמר רחמנא באיל האשם האשם כבר, אלמא קרן ברישא. ואע"ג דכתיב בדידיה באיל דמשמע קרבן והאשם משמע קרן. אפילו הכי צריך למילף מהדיוט, דאי לאו הכי הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא. והדיוט מהקדש מה הקדש חומש לא מעכב כפרה, שאם שחט קרבנו עד שלא הביא חומשו כשר, אף הדיוט נמי חומש לא מעכב.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם [וכו'] אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו'. משום דאיהו הוי גזלן. אבל נתיאשו, השני פטור מן הנגזל. ואע"ג דיאוש לא קני, כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות קני. ומתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, לאחר יאוש.
והאי דקתני המניח לפניהם פטורין מלשלם, רמי בר חמא מוקים לה בגזלה קיימת ולאחר יאוש, ומשום דאיכא יאוש ושנוי רשות, דרשות יורש כרשות לוקח דמי. ואע"ג דיאוש כדי לא קנה, מכל מקום אינהו לאו גזלני נינהו, ואי(נ)הו דקא מורית או מזבין הוא ניהו דהוי גזלן, וכיון דליכא אחריות נכסים מאבוהון פטורין. ורבא מוקים לה בשאכלום, שאין גזלה קיימת ולאחר יאוש, דאינהו לאו גזלני נינהו. וכיון דליכא אחריות [נכסים] מאבוהון פטורין. ואם היה שם אחריות נכסים חייבין, דאבוהון מיהא חייב היה לשלם. וכולהו סבירא להו יאוש כדי לא קני, דאי סבירא ליה לרבא דיאוש כדי קני למה ליה למימר בשאכלום, אפילו לא אכלום נמי, כיון דיאוש כדי קני, אינהו בהיתרא אתא לידיהו, ומאבוהון ליכא מידי דנשלמי, אמאי חייבין. אלא ש"מ דיאוש כדי לא קני, הילכך כי א[י]תא בעינא הדרה, דהא לא קנייה אבוהון. וכי ליתא בעינא ואכלוה בחזקת [שהיא] של אביהם, כיון שלא הניח להם אביהם אחריות נכסים פטורין דאבוהון גזלה. כשלא צוה (להאדירה) [לאהדורה], והם לא גזלוה. ואם הניח להם אחריות נכסים חייבין. ורבא אית ליה דרב חסדא, אבל רמי בר חמא לית ליה דרב חסדא, דהא מוקים להא מתניתא דר' הושעיא לפני יאוש, וקתני רישא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, אלמא אפילו לפני יאוש אינהו לאו גזלני נינהו, וקניוה בשינוי, וכי ליכא מידי דאבוהון פטורין. אבל סיפא המניח לפניהם, אם גזלה קיימת, לפני יאוש חייבין, דהא איתה לגזלה בעין, ואינהו לא קנו לה כלל. אין גזלה קיימת פטורין לרמי בר חמא, אפילו לפני יאוש, דבתרא לאו גזלנא דנגזל הוא, ואי אכלה מדעתא דגזלן ראשון פטור משניהם, ואי לאו מדעתיה אכלה משלם לגזלן והגזלן משלם לנגזל, אבל אין לנגזל דין עם הגזלן השני כלל, זהו דעת רמי בר חמא. אבל רב חסדא ורבא סבירא להו, שהאוכל שאכלה קודם יאוש, אע"פ שאכלה מדעת הגזלן הראשון, גם הוא גזלן של נגזל ומשלם לנגזל. ומוקים למתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, לאחר יאוש. וברייתא דר' הושעיא נמי לאחר יאוש. גזלה קיימת בשעת עמדה בדין חייבין בין שאכלוה אחר כן, בין שלא אכלוה. אין גזלה קיימת בשעת עמדה בדין, שכבר אכלוה בחזקת שלהם פטורים, דקנוייה בשינוי, ואבוהון הוא דגזלה ופשע בה וליכא אחריות נכסים.
<h2>דף קיב.</h2>
תנו רבנן הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם. לרב חסדא לאחר יאוש ולרמי בר חמא אפילו לפני יאוש, דרשות יורש כרשות לוקח הוא. ולא עוד אלא דמקבל מתנה הוא.
הניח לפניהם גדולים חייבין. לרב חסדא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ובגזלה קיימת. ולרמי בר חמא לפני יאוש. וכל הנך מתנייתא דתנא גדולים חייבין, וכן אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, בשיש עידי גזלה מחיים ושראוה בידם לאחר מיתה. מיהו כשאמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך וכו' נאמנין, מגו דיכלי למימר אנן פרענך, דקיימא לן בן גזלן יש לו חזקה היכא דאתי בטענתא דנפשיה.
קטנים פטורין. אפילו גזלה קיימת כסמכוס דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וכו'. אי נמי אפילו לרבנן, ובשאכלום לאחר עמדה בדין, דאינהו גזלי לה ולא בני תשלומין נינהו.
תניא אידך הגוזל ומאכיל וכו' פטורין מלשלם המניח לפניהם ואכלום בין גדולים בין קטנים חייבין ואקשי' והא אמרת באידך מתניתא קטנים פטורין. ואפילו גזלה קיימת, משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. ועוד אם תאמר כיון דאכלום אינהו גופייהו גזלני נינהו, ומשום הכי אין ממתינין להם עד שיגדלו, מידי אכילת קטן מידי מששא אית ביה. דניחשוב להו גזלני ואפילו לפני יאוש. זאת הגרסא אינה ברוב הספרים, אלא הכי גרסי אטו אכילת קטן וכו'. ואם איתא, שפיר אתיא כפירושא בתרא דפרישנא מתניתא קמיתא דקטנים פטורין בשאכלוה, משום דאכילת קטן לאו בת חיובא היא ואפילו לרבנן.
אמר רב פפא אימא ועדיין לא אכלום בין גדולים בין קטנים חייבין. לרמי בר חמא לפני יאוש, לרבא ורב חסדא אפילו לאחר יאוש, דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, וקטנים נמי חייבין דלא כסמכוס. אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה. שהרי היא קנויה לאביהם עד אותו זמן.
מתה אין חייב באונסיה. יש מפרשין והוא שלא נשתמשו בה משמת אביהם, אלא עומדת באגם, אבל אם נשתמשו בה הם, הם עצמם שואלים, ולא נהיר. אלא הם משתמשים בה, יורשים הם להשתמש בה, ואין חייבין באונסיה דלאו שואלים נינהו. ודמיא הא מילתא לדמי אבדה, דאמרינן [ב"מ כ"ט ע"א] כיון דשרו ליה לאשתמושי בהו כמאן דאישתמיש בהו דמי, הילכך כי קיימא באגם מאי הוי, כיון דשרי להו לאישתמושי ופסיקא להו מילתא עד יום פלוני, כי לא משתמשי נמי חייבין, דהא לא מהדרי לה, וקא מוקמי לה קמייהו דאי בעו לאישתמושי בה משתמשי. אלא ודאי התשמיש שלהם משום ירושת אביהם היא, ולא משום שאלה שלהם, הילכך בין משתמשין בין לא משתמשין פטורין מאונסיה, אלא ודאי שומרי שכר הם הואיל ומיתהנו מינה. (בסוף המסכתא דברים של זו המימרא מה שצריך לי).
[משלמין דמי בשר בזול. ק"ל בגוה טובא, דתנן [לעיל קי"א ע"ב] המניח לפניהם פטורים מלשלם, ואוקמה רבא בשאכלום. ואמאי פטורין לגמרי לישלמי דמי בשר בזול. ואולי נאמר שאני גזלה משאלה, דבגזלה מהני בה יאוש לאפוקה מרשות בעלים, כדאוקימנא לאחר יאוש, וכיון דאיכא יאוש לבעלים תו לית להו דינא בהדי שני אלא בהדי גזלן, וגזלן הא ליתיה דליתבעינהו, משום הכי פטורים לגמרי, אבל גבי שאלה ליכא יאוש, ולא מהני בה מידי לאפוקה מרשות בעלים, הלכך אתו בעלים וגבו מיורשים. וטעמא ברירא הוא, דלעולם פקדון ושאלה ברשות בעלים קאי. והשתא ודאי קשיא לי אמאי [משלמי] דמי בשר בזול ותו לא, לישלמו כולה לגמרי, לאו היינו דרב חסדא [לעיל שם] גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו וכו', השתא מה גזלה דמהני בה שנוי לאוקמה ברשותיה, וכן לגיזותיה וולדותיה קני להו [לעיל צ"ג ע"ב], ולכחשא דלא הדר נמי (ד)קני לה [לעיל צ"ו ע"ב] אמרת בעלים אית להו דינא בהדי שני, דכמה דלא מייאשי ברשותייהו קיימא, שואל דלא מהני בה שנוי לא לגיזות ולא לוולדות לא כל שכן דברשות בעלים קיימא, וליתו וליגבו כולה משני. ודאי זו שאלה צריכה לפנים. ואולי נאמר דשאני גבי שאלה דבהיתרא אכלי לה, כסבורים של אביהם, והא דרב חסדא בא אחר ואכלו דלא בצד היתר קאתי, הלכך הוא גופיה גזלן הוא. וגבי שאלה נמי אם יודעים בה ששאולה היא ואכלוה משלמין כולה, ושולחים יד בפקדון הם. הלכך הא דתנן המניח לפניהם אם אין גזלה קיימת פטורין ואוקימנא לאחר יאוש, הא לפני יאוש חייבין, איכא פלוגתא, שאם אכלוה שוגג משלמין דמי בשר בזול ותו לא, ואם אכלוה מזידין משלמין את כולה כרב חסדא. והגוזל ומאכיל את בניו לפני יאוש, אם בחזקת שהוא שלו הם אוכלים משלמים דמי בשר בזול, ואם על דעת שגזלה היא בידו אכלו משלמין את כולה, דשנוי רשות בלא יאוש ליכא למאן דאמר דקני. [וכן דעת הרמב"ן והרשב"א בכתובות שם, והריטב"א שם בשם התוס']. כך הראוני מן השמים ויש לנו שורש לדברינו מדברי רבא, ודברים נכונים הם וראויים לסמוך עליהם, והנוטה מזה נוטה מדרך אמת].
טבחוה ואכלוה וכו' ואם הניח להם אביהם וכו' איכא דאמרי הא דקתני אם הניח להם אביהם וכו' אפילו ארישא שמתה מאיליה, ודלא כרב פפא דאמר שאינו חייב באונסיה אלא בשעת האונס, אבל לא משעת משיכה, דלדעת רב פפא אפילו הניח להם אביהם אחריות נכסים אינן חייבין לשלם, שלא נתחייב אביהם בזה האונס כל ימיו, והם כמו כן פטורין שאינן שואלין עליה.
מאן דמתני לה אסיפא. טבחוה ואכלוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, הכא הוא דמחייבי משום דאבוהון פשע בה כשלא הודיעם בשעת מיתתו כי היא שאולה, וכיון דאיהו פשע בה, איהו חייב בה ונכסיו נמי מיחייבי, אבל ארישא דאונס הוא ואיהו לא איחייב בה מחיים נכסים דידיה נמי לא מיחייבי.
והינו כרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב ד' וה'. משום דקרן הא מיחייב וקאי, טביחה אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה חדוש הוא ואע"ג דמקטיל משלם.
היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין גנבה אין טביחה ומכירה. מפני שלא נתחייב בה לא בפשיעתה ולא באונסיה עד שעת הפשיעה והאונס, הילכך כי טבח ליה מיחייב בה וקם ליה בדרבה מיניה, וגנבה אין כאן טביחה אין כאן. ואי קשיא לך מאי עסקא דגנבה הכא ולא לטביחה ומכירה, אטו שואל מי פטר נפשיה בגנבה דניהוי טוען טענת גנב ולישלם כפל וד' וה'. ויש שמוחקין כל זו הגירסא מן הספרים. ואיכא לאוקומה כגון שטען לא שואל אני עליה, אלא שומר חנם אני עליה ונגנבה ממני ואשתכח דאיהו טבחה בשבת פטור, ואפילו נודע שהיה שואל עליה או שהודה הוא עצמו בסוף פטור מד' וה' ומכפל אע"פ שפוטר עצמו בטענת גנב, מפני שלא נתחייב בה עד שעת טביחה וההיא שעתא קם ליה בדרבה מיניה.
משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ואם חייב מודה, שאין צריך לעדות נזקקין לנכסיהן, שהרי גזלה קיימת והוה ליה כנמצאת שדה שאינה שלו שנזקקין להם, שלא אמרו קטנים פטורין אלא מפני שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי. וכן אין מעמידין לו אפוטרופוס כדי להעיד בפניו ולחוב לו שאין נזקקין. ולגזלן אין מעמידין לו אפוטרופוס כלל לגזלת אביו כדי להעיד בפניו ולחייבו, דהא אמר סומכוס קטנים פטורין, ואי סבירא לן דמעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בפניו, קטנים אמאי פטורין, אפילו בגזלה קיימת, אלא ש"מ דאין מעמידין. והשתא קשיא לן ההיא שמעתא דערכין דאמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומים, ואם אמר תנו נזקקין, שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין להן אפטרופוס, שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס. ואמרינן במסקנא אין נזקקין כרבא, דהיכא דמזדקקין כגון אמר תנו ושדה זו ומנה זו ושדה סתם ומנה סתם מעמידין אפוטרופוס כדי לטעון בשביל היתומים, בר מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ואין מעמידין אפוטרופוס לטעון עליהם. דאלו שדה זו ומנה זו וכל שכן שדה סתם ומנה סתם יש לטעון עליהם, אע"פ שאמר שדה פלוני ומנה שיש לי אצל פלוני, שהם כשדה זו ומנה זו, יכול האפוטרופוס לטעון עד כאן הוא השדה, ומכאן ואילך שדה אחרת. וכן מנה שיש לי אצל פלוני, [לא ידעינן אם] על מנה מדינה אמר [לו] או על מנה צורי, שהרי לא אמר [לו] כל מה שיש לי אצל פלוני. וכן אם היה חייב למקבל מתנה זו, אם אמר תנו לו בשביל חובו או בשביל מתנה, וכן כיוצא באלו, בין שיש ממש בטענותיו בין שלא יהא [בהם ממש], לעולם מעמידין אפוטרופוס לטעון כנגדו ואולי יתפשר עמו להנאת היתומים, בר מנמצאת שדה שאינה שלו, שאין טענה אלא להכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. השתא קשיא לן כיון דאין מקבלין עדים על יתומים קטנים, מהיכא ידעינן דאמר תנו, ומהיכא ידעינן דנמצאת שדה שאינה שלו. והכא נמי בהאי שמעתא דאמרינן בתינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו שאין ממתינין לו עד שיגדיל מאין נדע כל זה אלא מפי עדים. אולי נאמר כי הב"ד עצמו יודעין כל זה, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולעדות הוא דקפיד רחמנא בפני בעל דין כדכתיב [שמות כ"א] והועד בבעליו, וגמרינן לדיני ממונות נמי מהכא, אבל לדיינין דלא צריכי לעדות לא קפיד. אי נמי משכחת להו לכולהו על ידי שטר, שכתב שטר צואה בכתב ידו, תנו כך וכך לפלוני או שדה זו ומנה זו. ונמצאת שדה שאינה שלו, שיוציא אחר שטר שהוא שלו וזה לא אכלה שלשה שנים, שהרי מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. והא דתינוק שתקף בעבדיו, שראוהו שלשה והם ב"ד. ויש מוסיפין עוד דרך אחרת על כל אלו, כגון שקבלו העדות בחייו ולא הספיקו לדון עד שמת, ומילתא דחיקא היא. ועל כל זה אני תמה על סמכוס שאמר קטנים פטורין, היכי פסקא למילתיה לפטורא, דהא לכי גדלי מיהא מקבלינן סהדותיהו ומשלמי. ואי אמרת איפשר דמיפטרי לגמרי, דאי אכלי לה לההיא גזלה פטירי לגמרי, דאכילת קטן לית בה מששא ולא מיחייבי בה. מעתה נלמד מכאן שאין מוציאין אותה גזלה מיד הקטן ואין מעמידין אותה ביד ב"ד, כמו שהיינו סבורין לומר, שאע"פ שאין מקבלין עדים על קטנים לתת ליד התובע, אבל מעמידין את התביעה ביד ב"ד או ביד נאמן עד שיגדלו, הא למדנו שאינו כן.
<h2>דף קיב:</h2>
תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין קבלה מיניה ר' יוסי בר' חנינא כגון שהיה הוא או עדיו חולים או שהיו מבקשין לצאת למדינת הים ושלחו לו ולא בא. יש מפרשים שהיה הוא חולה הנתבע, ואם אין מקבלין עדות של זה בחיי הנתבע שוב אין ב"ד נזקקין לנכסי היתומים, ואפילו היינו מקבלין עדות שלא בפני בניו, ולפיכך מקבלין עדותו של זה בחייו ויורדין לנכסיו מיד ומשליטין את התובע על הנכסים ואם ימות לא יפסידוה. ולא מיחור. ויש מפרשים שהיה התובע חולה ובניו קטנים ואם ימות אין מי שישתדל עליהם לטרוח אחר העדים ולהביאם לב"ד.
או שהיו עדיו חולים או מבקש[ים] לצאת למדינת הים ושלחו לו ולא בא. יש מפרשים או ששלחו לו ולא בא, כגון שהוזקקו לו ב"ד לדונו, וכשהביא זה את עדיו שלחו בעבורו לשמוע (עדותו) [עדותם], ולא בא, אין ממתינין לו. והאי פירושא [אתי] כמילתיה [דשמואל] דאמרינן בסמוך כגון דפתחו בדיניה ולא אתא. ולא פליג ר' יוסי בר' חנינא אההיא דשמואל. ויש מפרשים דאכולהו נמי בעינן ושלחו ולא בא, ופליגא אדשמואל, דשמואל לא בעי כולי האי. ומסתברא כפרושא קמא, דאי הוי חולה או עדיו חולים או (מפרשים) [מבקשים] לצאת למדינת הים, אין ממתינין עד שילך שליח ויבא, ושמא ימות בין כך, כי אין אדם שליט ברוח. ואי איתא להא מילתא, לא משכחת לה אלא כשהוא בעיר שאין שם שהות גדולה, אבל אם איננו בעיר בודאי אין ממתינין [לו] ואין שולחין בשבילו. והרב ר' יצחק ז"ל לא הביא דברי שמואל. ולא נדע אם הוא סובר כפרוש הראשון ודברי שמואל ודברי ר' יוסי בר' חנינא אחד הם, ועל כן סמך על דברי ר' יוסי בר' חנינא. [או שמא כפי' האחרון ודחה דברי שמואל מפני דברי ר' יוסי בר' חנינא]. ולא ידעתי על מה, דרבינא דהוא בתרא מפרש דברי שמואל. ואף אם הרב ז"ל סובר כפירוש הראשון היה לו להביא דברי שמואל ולהפריש בין שפתחו [בדינו ללא פתחו]. אבל דומה שהוא דוחה אותם מאין טעם. אחר כן מצאתי טעם לדבריו למה הניח דברי שמואל, לפי שאין הנתבע יכול לומר לב"ד הגדול אזילנא, אלא כופין אותו ודן בעירו. ולעולם דברי ר' יוסי בר' חנינא כדברי שמואל או שלחו ולא בא.
ואם אמר נקוט לי זמנא עד דמתיינא שהדי ומרענא שטרא וכו'. מיהו קיומי מקיימינן לשטרא לאלתר, ואפילו צוח, אלא דיהבינן ליה זמנא מלירד לנכסיו כדפרישנא לקמן. והנך תשעין יומי דאמרי[נן] בההוא דטעין על שטרא דמרע לה, אבל איניש דמודה בשטר לא יהבינן ליה כולי האי. (אבל) [אלא] אי אמר לית לי מידי למפרעיה, לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. ואי דלא ציית דינא דלא בעי למיפרעיה משמתינן ליה לאלתר ונטרינן ליה תשעין יומין כדאיתא בגמרא.
<h2>דף קיג.</h2>
האי מאן דכתיבא עליה פתחא על דלא אתי לדינא לא קרעינן לה עד דייתי לדינא. אבל אי אמר אתינא לא קרעינן. על דלא ציית לדינא. שאילו רוצה לפרוע לא קרעינן לה עד שיפרע. ולא היא כיון דאמר פרענא קרעינן. אבל על דלא אתי לדינא לא קרעינן עד דאתי. וטעמא דמילתא משום דפרעון לא שכיחא ליה ודמי לאונס, אבל עמידה בדין מרד הוא.
אמר רב חסדא קובעין זמן דייתי לדינא שני וחמישי ושני זמנא וזמנא בתר זמנא. פירוש אלו שני וחמישי ושני שאמרנו, לא שיתנו לו שלשתן בבת אחת, אלא שני (אחר) [אחד], ואם לא יבא יום שני נותנין לו עוד חמישי, ואם לא יבא עוד חמישי נותנין לו עוד שני. ואם לא יבא יום שני, למחר כותבין לו פתיחה.
אין פורטין לא מתבת המוכסין ולא מתבת הגבאין. פי' אין מחליפין מהן אסר בפרוטות. [גבאין], גבאי מס המלך, מפני שהן גזלנין ואינן קונין ביאוש. ואין נוטלין מהם צדקה. תנא אבל (זו) נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירוש המוכס נותן לו דינר לצדקה, ואם אינו רוצה ליתן אלא חצי דינר או שליש דינר, מחזיר לו גבאי את השאר מכיס של צדקה. והטעם לפי שאין המוכס נוטל דינר כי אם פרוטות. פי' אחר אם המוכס מבקש ממנו חצי דינר ואין בידו אלא דינר שלם נותן למוכס את הדינר והמוכס מחזיר לו פרוטות עד חצי דינר, משום דלא אפשר ליה אלא בהכי, וזה הוא העיקר, והפירוש הראשון יש עליו קושיות.
מוכס והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. וקס"ד מוכס זה ישראל שקנה המכס מן המלך סך ידוע, או שמנה אותו גזבר. וכיון דדינא דמלכותא דינא ישראל מוכס נמי לאו גזלן הוא. במוכס שאין לו קצבה. שאין הדבר קצוב כמה יתן בחבלה של בגדים וכמה יתן בחבלה של פשתן, אבל נוטל הוא כמה שירצה ואין לו קצבה. וזה אינו דינא דמלכותא, שאינו נקרא דינא אלא בדבר הקצוב להם. במוכס העומד מאליו. בחזקה. והא מתניתין דנודר להרגין וכו', והך מתניתא דכלאים נמי דאקשינן עלייהו דינא דמלכותא דינא, קס"ד דאפילו בישראל שקנה המכס מן המלך קאמר שמותר להבריח, ואמאי הרי היא גזלת ישראל, ושני מאי דשני. ורב אשי אוקים להנך תרתי במוכס גוי ומותר להבריח.
רב אשי אמר לעולם במוכס שקנה מן המלך קאמר או שנתמנה גזבר ודבר שיש לו קצבה, אבל אין זה המוכס ישראל כי אם גוי, וכר' ישמעאל דאמר שבאין עליו בעקיפין, הילכך הברחה מותרת, בין שקנה [מן המלך] בין שנתמנה, ממה נפשך גוי הוא המלך והגזבר שלו. ואפילו לר' עקיבא נמי טעמא מפני קידוש השם, [היינו] משום דעקיפין חלול השם איכא, אבל על ידי כלאים או על ידי נדר דליכא חלול השם מותר, וכן בענין נודרין להרגין וכו'. אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי.
<h2>דף קיג:</h2>
הא דאמר רבה עבד עברי גופו קנוי. קשיא לן דלא אמר רבה הכי אלא לישראל חברו, אבל לגוי הא אמרינן [גיטין ל"ז ע"ב] מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכו'. ואיכא למימר דהאי גופו קנוי דקאמר הכא ידיו קנויות לגוי למעשיהן, ולא הוו כמשכון בעלמא אלא שיעבודא ממש אית ליה עליה, ואי מושכו ויוצא כגזלן הוא ואסור. והא דאמרינן הכא דלדברי הכל גזלן אסור, והתם בסנהדרין [ל"ז ע"א] אמרינן גנב וגזלן וכן יפת תואר ישראל בגוי מותר. ההוא בכבוש מלחמה קאמר, כעין יפת תואר, כדכתיב [דברים ז'] ואכלת את כל העמים ודרשינן ליה הכא בזמן שהן מסורין בידך, כלומר בכבוש מלחמה כשימסרם הקב"ה לידך.
אמר רבא תדע דדינא דמלכותא דינא דקטלי גזברין דידיה דקלי דאינשי וגשרי גשרי ועברינן עליה. ובשנוי לא קני להו כדאמרינן בהגוזל רבה [צ"ו ע"א] מעיקרא דקלא והשתא דקלא, דשינוי מעשה ממחובר לתלוש לא שמיה שנוי, הואיל ושמו עליו. ודילמא שני דאיישו להו מיניה. ועם השנוי הזה, אע"פ שאין יאוש קונה, עם השנוי מיהת נקנה. ואי לאו דינא דמלכותא דינא אמאי מיאשי, לאלתר היה להם לזעוק ולשמוע מה יענה אותם. בר מתא אבר מתא מיעכב. אם יש למלך גזבר ישראל בין שקנה משפטי המלך בין שמנהו גזבר, אם ימשכן בן עיר על בני עירו כדין הוא עושה.
והני מילי בבול ארעא ובכרגא דשתא. בול ארעא הוא חמישית התבואה. בול כמו יבול, כרגא הוא כסף הגלגל[ת]. הני דמרבו דידי. עדרים לזבל השדות, ושוכרים אותם בעלי השדות, או שיש לבעלי הבהמות שם שדות ולנות שם בלילות לזבל אותם. אסור ליקח מהם. ליקח מהם הזבל קאמר, משום דמיערב בהו זבלא דבני מתא. ולא דמי לההיא דאמרינן [קי"ט ע"א] מותר ליהנות מגזלן אפילו מיעוט משלו, דהתם איכא למימר ההוא מידי דמיתהני מיניה כולה התירא היא, אבל הכא א' בודאי איסורא איכא.
הא דאמרינן בבר ישראל דידע סהדותא לגוי על ישראל ואזל ומסהיד עליה משמתינן ליה. נראה לי בעדות שיוכל לטעון עליו בדיננו ובדיניהם מוציאין ממון, אבל בעדות שאין יכול לטעון עליו שום טענה, כגון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות ואמר לו אני רוצה לכפר בו ונחלק ביני ובינך, או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי, ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר מכן פרעתיו, שהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת, אומר אני כי זה חלול השם הוא וצריך להפרישו מן האסור, והפקעת הלואתו בדבר שיש בו חלול השם אסורה, וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבא לידי שבועת שקר.
<h2>דף קיד.</h2>
ואיבעיא לן אדם חשוב מאי, כיון דסמכי עליה כתרי לא מסהיד, או דילמא כיון דלא אפשר לאישתמוטי מיניה, דאמר ליה גוי האי בדיניכם הוא, דמשבעי ליה, ותו לית לן בה. בשלמא בדינא דמגוסתא איפשר לאשתמוטי מיניה, מצי למימר ליה אנן בדינא דידן אמומתא שדינן [ב]חד סהדא, ואתון דמפקיתו לא מסהדנא לכו, דעברנא אדאורייתא, אבל בדינא דואר לא שדו ליה אלא למומתא, לא מצי למימר להו דילמא מפקיתו ממונא אפומאי, דאמר ליה מנא ידעת דמפקי, ואמומתא נמי (שרו) [שדינן] ליה אפומך, הילכך לא מצי לאשתמוטי מיניה ושרי, תיקו. ותיקו דממונא לקולא הוא ואזיל ומסהיד. ועוד דספיקא הוא לגביה.
משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. שמעינן מינה דכל כמה דלא מקביל עליה לא מחייב באונסיו, דאי מיחייב למה ליה דמקבל עליה ולמה ליה לשמותי, כי אתי ליה אונסא (מקמי) [נוקמי] בדיניה דניחייביה.
תנא ומחזיר לבעלים הראשונים. יכילנא לפרושי דלא פליגא אמתניתין, דמתניתין דקתני הרי אלו שלו בזמן שאין הבעלים תובעין אותו, דאימור פיוסי פייסינהו, אי נמי אסמכינהו עליהו דניפייסינהו ואייאשו מהאי, והיינו דקתני מפני שהבעלים מתיאשין מהן. אבל היכא דבעלים תבעי ליה צריך להחזיר לבעלים הראשונים, מאי טעמא יאוש כדי לא קני. ואע"ג דאיכא שנוי רשות בידיה דהאיך, ההוא לאו שנוי רשות הוא, דבטעותא הוא דיהביה ניהליה כסבורים שלו הוא, משום הכי מחזיר. עוד נראה לי, דכי קתני במתניתין הרי אלו שלו, לומר דלא מפקי בעלים מיניה בלא דמי, משום דקני ליה ביאוש ושנוי רשות, אבל בדמים מיהא מיבעי ליה לאהדורי, משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני. והוא הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת. והיינו דקתני בבריתא ומחזיר לבעלים הראשונים, כאלו אמר הרי [אלו] שלו אבל מחזיר הוא וכו', דלא פליגא אמתניתין כלל. ובענינא דמתניתין גופא איירי בברייתא, וזה עיקר. תדע שהוא כן, דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, ולא קא מפליג בין נתיאש ללא נתיאש. ולא עוד אלא דסתם גנבה יאוש בעלים, ואע"ג דאיכא יאוש ושנוי רשות שקיל להו לכליו וספריו בדמים.
איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר וכו'. והרב לא הביא מכל זה כלום, דסמך ליה אהא דיאוש כדי לא קני, כדפרישנא במילתיה דרב חסדא ורבא [קי"א ע"ב]. ובפרק מרובה [ס"ו ע"א] איכא נמי כמה אמוראי דלא סבירא להו, ור' יוחנן [ס"ח ע"ב] נמי לא סבירא ליה. ומתניתין דקתני המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, התם משום דאיכא יאוש ברשותא דידהו ושנוי רשות ברשותה דידיה. וביכול להציל עסקינין, ורישא דקתני בלסטים מפני שהבעלים מתיאשין מהן, דמשמע אפילו בסתמא, ההיא כשאין יכול להציל דומיא דמוכס. עוד יש לומר רישא בליסטים ישראל וסיפא בליסטים גוי כדמפליג בגמרא, וזה עיקר. אלא דקשיא לי דהוה ליה למרמינהו אהדדי ולשנוייהו הכי, דהכין הוא אורחא דתלמודא.
ורבא אמר אף בידוע נמי מחלוקת. אי חשיב יאוש דידיה או לא, דמר סבר יאוש דגנב הוי יאוש גמור, דאי לא ידע ממאן תב(י)ע, אבל דגזלן לא, אלא לפום שעתא (ה)הוא דאמר ווי ליה לחסרוניה, אבל סמכא דעתיה דלבתר שעתא מפיק מניה, ומר סבר איפכא. תנן נטלו מוכסין את חמורו וליסטים את כסותו וכו'. מוכס גזלן וליסטים גנב, וקתני בתרויהו מפני שהבעלים מתיאשין מהן, אלמא הוי יאוש.
<h2>דף קיד:</h2>
טעמא דאיכא כבוד אביהם [הא לאו כבוד אביהם]. כגון דבר הטמון. אי נמי בשלא עשה תשובה, שאינן מוזהרין על כבודו אינן חייבין להחזיר, (אי) [או] משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי והוי יאוש ושנוי רשות. אלמא יאוש דגזלן יאוש הוי כר' שמעון.
כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם והם מסיחין לפי תומן. נראה לי להכי בעינן בעלים מרדפין, כדי לחזק את דבריהם משום (דאסוקי) [דאפוקי] ממונא הוא. אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע זה כמה הוציא ויטול. ויחזיר לו כליו וספריו. ואם לאו לא כל הימנו של זה המכיר שאני אומר מכרן לאחר וכו'. ואפילו בדמים לא יטול. ואוקימנא כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו ולמחר נמצאת מחתרת, ואותן בני אדם ראו אותן שיצאו בבקר בהשכמה ואבונקראות של כלים וספרים על כתפם, ושאלו מהם מה הם הכלים והספרים הללו, אמרי שלנו הם, ולמחר שמעו צעקתו של זה גנבו ממנו הלנים בביתו הלילה כלי וספרי, ומה הם הכלים והספרים, אמר כלי פלוני וספר פלוני ופלוני מותר כך וכך וחדשותו כך וכך, אמרו בודאי כך ראינו בידם ולא ידענו שגנבום כי אמרו שלנו הם, ולאחר זמן מצא אותם ביד אחר, נוטל אותם בדמים. מכל מקום בלא דמים לא יטול, שמא לא גנבום אבל מכרם להם, אע"פ שנמצאת לו מחתרת. אי נמי מפני תקנת השוק.
ואם אינו עשוי למכור את כליו לא צריך כולי האי. אלא שיצא לו שם גנבה בעיר יטול בדמים. ובלא דמים לא יטול ואפילו בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, מפני שאין זה טוען עליו שהשאילם לזה ולא שהשכירם לו אבל אומר נגנבו ממני, אע"פ שהדבר ברור הוא שהיו שלו לא יטול אלא בדמים, לפי שלא הוכר הגנב, ובהא דברי הכל הוא שעשו בו תקנת השוק, כדאיתא לקמן בשמעתין [קט"ו ע"א].
<h2>דף קטו.</h2>
איתמר גנב ומכר והוכר הגנב רב משום ר' חייא אמר הדין עם הראשון. דינא דבעלים עם הגנב, אבל לא עם הלוקח. ור' יוחנן אמר הדין אף עם השני [וכו'] ותרויהו אית להו דרב חסדא. בגזל ולא נתיאשו הבעלים. אלא רב (דימי) [אמר] לאחר יאוש, והוה ליה יאוש ושנוי רשות. ור' יוחנן אמר לפני יאוש. אמר ליה אביי והא מתנות כהונה כלפני יאוש דמו. דהא לא גזלינהו, וסבר כהן לוקח נמי קא יהיב להו ניהלי. ותנן אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה וכו' נותן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. דאמר ליה מתנה דכהן לא זבני לך. אם לקח הימנו במשקל מנכה לו מן הדמים. שהרי נתן לו דמי משקלם. מכל מקום נותן לכהן, ואמר רב לא שנו שנותן לכהן אלא (שלקח) [ששקל] הלוקח לעצמו, והוא גזלן ראשון, אבל שקל לו הטבח, הוא הגזלן ראשון, אינו נותן לכהן, אלא דין הכהן עם הטבח לשלם דמיהן, או שילך הוא ויוציאם מיד לוקח יתנם לו. אלמא בלפני יאוש פליג רב, דלא סבירא ליה דרב חסדא. ובשאכלום קמיירי, דאי איתנהו בעינייהו, ליכא פלוגתא דאזיל כהן ושקיל להו מלוקח, דשנוי רשות בלא יאוש ליכא מאן דאמר דקני. אימא אף עם הטבח. ומאי אף והלא הוא גזלן ראשון. מהו דתימא מתנות כהונה אין נגזלות וכקרקע דמו, ולא ליהוי ליה דין עם הטבח, אלא עם לוקח דאיתנהו בידיה, קמ"ל. ולאביי דאמר פליגי וכו'.
רב זביד אמר דכולי עלמא אית להו דרב חסדא, היכא דלא הוי יאוש כלל ואכלו. אלא בדהוי יאוש ביד לוקח, רב סבר כיון דאיכא השתא יאוש ושנוי רשות קני ליה לוקח, ודין בעלים בהדי גנב ולא בהדי לוקח. ור' יוחנן סבר שנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני ליה, ומעיקרא באיסורא אתא לידיה, והוא נמי גזלן הוא. וההיא מילתא דמתנות, אף עם הטבח קאמר, כדתריצנא.
רב פפא אמר בגלימא כולי עלמא לא פליגי דהדרא למריה. דלפני יאוש קמיירו, ואית להו דרב חסדא. אי נמי אפילו אחר יאוש הואיל וגנבה קיימת, כדפירשנא לעיל [קי"ד ע"א] בענין ומחזיר לבעלים הראשונים. כי פליגי בדינא דלוקח ממאן שקיל זוזי, רב אמר דינא דלוקח עם הגנב ומיניה שקיל זוזיה, אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק. ור' יוחנן סבר הדין של לוקח עם השני, עם הבעלים שבא עכשו, שלא ראה אותו עד עתה, קסבר עשו בו תקנת השוק. וכשאמר רב חסדא רצה מזה גובה רצה מזה גובה, אם אכלו השני בלא דמים דין הנגזל שנוטל מן השני בלא דמים, ועכשיו נוטל דמיו ממנו, שהרי אכלו. ואם אכלו בדמים ולא ידע זה שהיתה גזולה בידו פטור, שהרי הנגזל צריך ליתן לו דמים. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק בגזלן, מפני שהוא כגנב מפורסם, וגזלה קלא אית לה, ולעולם הנגזל נוטל הדמים מן האוכל אם ירצה לדון עמו.
משכנתא. אם גנב ומשכן מה שגנב. שוה מאתן במאה עשו בו תקנת השוק. דאדעתא דמשכון אוזפיה. שוה בשוה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק. [דלא] (ד)אדעתא דמשכון אוזפיה, שאין דרך בני אדם להלות מאה על משכון של מאה, והאי המוני הימניה ולאו אדעתא דמשכון אוזפיה. והילכתא עשו בו תקנת השוק.
<h2>דף קטו:</h2>
ונימא מהפקירא קא זכינא דהתניא הרי שהיה טעון עשר חביות של יין טבל או של שמן וראה אותן שנשברות אל יאמר הרי הן תרומה ומעשר על מאה שיש לי בבית. מפני שהן הפקר, ואין הפקר חייב בתרומה ומעשר, ונמצא מפריש מן הפטור. אלמא כיון שנשברה על כרחו הפקרא הוא. מתניתין בשעקל בית הבד כרוך עליה. דלאו לאבוד אזלא, ברייתא בשאין כרוך עליה. וכל היכא דאיכא אבוד אפילו אמר לא כלום הוא והתניא הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בבית מחוללין על אלו המעות. לפי שאינן שלו, הואיל ועל כרחו הפקר הם. ואם אמר דבריו קיימין. לפי שאינן הפקר גמור. ומסקנא ביכול להציל על ידי הדחק, אבל חביות הנשברות ואין עקל בית הבד כרוך עליהם הפקר גמור הם.
וכל היכא דאיכא חשש פסידא לכתחלה לא יאמר והתניא הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה וכו' אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה. והני מילי של יין דהפסד מועט הוא, שהרי אינו ראוי לא לשתייה ולא להדלקה, אלא שיתננו בכלי מאוס ויזלפנו, ואותו זלוף של כלי מאוס הפסד מועט הוא, אבל של שמן שראוי להדלקה לא יאמר, דהפסד מרובה הוא. אלמא הפסד מועט, דהוי כחששא דאנס ביכול להציל על ידי הדחק, אומר לכתחילה. אי נמי דהא דיין טמא נמי (ביכול) [כיכול] להציל על ידי הדחק דמי, דרמי ליה בכלי מאוס ומתהני מיניה בזלוף על ידי הדחק, ואפילו הכי כי נשברה אומר לכתחלה. ויש מפרש דמשמן נמי מקשה ליה טעמא מפני הפסד כהן הא(י) אי מקבל עליה ההפסד אומר לכתחילה, ולא אמרינן כיון דנשברה הוי הפקר ולא חייל עליה שם תרומה, וגבי אנס נמי לא ליחוש להפקר ויחלל עליהם לכתחילה הואיל ויכול להציל על ידי הדחק.
אמר ר' ירמיה בשעקל בית הבד כרוך עליה. דמועט מועט הוא. אי נמי הפסד מועט הוא והנאתו על ידי הדחק, אבל שמן הנאתו מצויה, ומשום הכי בשמן לא יעשה כן. בשלמא נשברה בשעקל בית הבד כרוך עליה חזיא לזילוף בכלי מאוס כדאמרן, אלא נתגלתה הפסד גמור הוא לכהן דלא חזיא ולא מידי.
(דעביד) [דעבר] ליה במסננת כר' נחמיה דתניא מסננת יש בה משום גלוי אמר ר' נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה מותר וכו'. פירוש חבית העליונה נתגלתה ודרך נקב מלמטה מסנן את היין לחבית אחרת, ת"ק אמר יש בו משום גלוי, שהארס נימוח ועובר עם היין, ור' נחמיה אמר אימתי בזמן שהחבית התחתונה מגולה, שאינה קשורה עם המסננת יפה, ואיפשר כי למטה מן המסננת הנחש נכנס, אע"פ שהעליונה מטפטפת עליה, אבל אם התחתונה קשורה במסננת יפה, אע"פ שהעליונה מגולה אין בה משום גלוי, מפני שהוא עומד במקומו ואינו נמוח. ובתרומות ירושלמי [פ"ח ה"ג] מפרש שצריך לכסות כסוי מהודק להציל מן הגלוי. פירוש אחר אימתי בזמן שהתחתונה מגולה, שהמסננת קשורה בברזא של עליונה, אז יש בה משום גלוי, כי בא רבוי היין (גל) [על] פי הברזא וממחה את הארס ומעבירו עם היין, אבל אם היא קשורה על פי החבית התחתונה אע"פ שאין בפי הברזא של עליונה כלום אין בה משום גלוי, מפני שהוא יוצא ראשון דשל בחור שוקע [ע"ז ל' ע"ב] והוא עומד על המסננת, וכשיבא היין על המסננת שעל פי התחתונה צף ועומד ואינו נמוח. וזה עיקר, לפי מה שראיתי בתרומות ירושלמי [שם] ר' יהודה מהפך בזמן שהתחתונה מכוסה יש בה משום גלוי אבל עליונה מכוסה אין בה משום גלוי. דאיהו סבר הקלוח שבא עליו הוא ממחה אותו יותר מרבוי היין שבפי הברזא, מכל מקום ראיה היא לפירוש הזה. והכא נמי מריק אותו לכלי אחר דרך מסננת, והא אמר ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא נזרקו פירוש שלא טרפו אלא שיצא מלמטה דרך נקב, אבל הריקו מכלי לכלי אסור, מפני כי שטף היין מערבו, והכא כי מעבר ליה מחבית לחבית הרי טורפו.
איפשר דשפי ליה וכו'. אע"פ שאין נקב למטה בשולי החבית, איפשר (דמנהו) [דמנח] מידי בפומא דחבית ושפי ליה בנחת דלא נפיק חמרא בקילוח ולא ממחי ליה. ועם המסננת שיש תחתיו אין לחוש עוד.
<h2>דף קטז.</h2>
אם אמר לו אציל את (שלו) [שלך] ואתה נותן לי דמי שלי וכו'. מתניתין ביכול להציל, דאי לא מצי אמר ליה מהפקירא קא זכינא. ואמאי נימא ליה משטה אני בך. שהרי אתה חייב להציל[ו], ואם התניתי לך יותר משכרך משטה הייתי בך. מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ושני ליה הא לא דמיא אלא לסיפא וכו'. דכיון דאית ליה פסידא לא מיחייב, דשלו קודם לכל אדם, כדאיתא באלו מציאות [ב"מ ל' ע"ב]. ירד להציל ועלה שלו מאיליו מהו. מי מיחייב ליתן לו דמי שלו או לא, הואיל וכבר עלה שלו, דאדעתא דהכי לא אהני ליה, הואיל ולית ליה פסידא. אי נמי אי בעי אידך למזכי ביה אי מצי זכי, או לא. אמר ליה מן שמיא הוא דרחימו עליה. וכי סליק למריה סליק, ולית ליה לאחרינא שום זכותא בגויה, דכי אפקריה אדעתא לאצולי לאידך חמרא הוא דאפקריה, ולאו אדעתא דכולי עלמא אפקריה, ואי בעי איניש אחרינא למזכי ביה לא מצי זכי.
כי הא דרב ספרא וכו'. דכיון דרב ספרא זכה ביה, אלמא לית להו לאחריני זכייה בגויה, ולא אמרינן כיון דשדא חמרא לאצולי לכוליה שיירא [ו]איתציל, לכולהו נמי איתציל, דאי הוה להו זכותא בגויה היכי זכי ביה רב ספרא בממון שיש לאחרים זכות בו, אלא אמרינן משמיא הוא דרחימו עליה ולא על האחרים שעמו, דכי אפקריה אדעתא דאריא בלחוד אפקריה וכו' לרווחא דמילתא הוא דעבדי.
<h2>דף קטז:</h2>
ת"ר (שיורא) [שיירה] שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה. ופדו את עצמן בממון. מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. בידוע שלא באו [אלא] על עסקי ממון. אבל אם שכרו תייר לפניהם אותו השכר מחשבין אף לפי נפשות. ונותנין לפי מה שהן, זה לפי עצמו וזה לפי עצמו וממונו, והכל לפי המנהג שנהגו כמה יתן אדם בשביל גולגלתו, והשאר לפי הממון. והטעם לשכר התייר, שהרי כשיצאו לשיירה כלם שכרו אותו, ומי שלא היה לו ממון אף הוא שכר אותו. פירוש תייר, כמו לתור להם מנוחה [במדבר י'], מראה להם הדרך הטובה והישרה, גם הולך ורץ לפניהם לראותם אם יש להם מארבים ומגיד להם. וכל זה צריך לנפשות ולממון. בוסיא. לשון הדיוט הוא פשיעה.
ספינה שהיתה מהלכת בים וכו' פרש למקום שאין הספנין הולכין וכו' פשיטא לא צריכא דביומי ניסן מרחקי חדא אשלא וביומי תשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל בתשרי ביומי ניסן. פירוש סמוך לשפת הנהר המים מעטים, ואין ספינה טעונה עוברת שם, וביומי ניסן שהמים מרובים, אין צריכין להרחיק משפת הנהר כי אם מלא חבלא חד. וביומי תשרי מרחיק תרי אשלי. ואזיל איהו ביומי תשרי ולא נתרחק כי אם חדא אשלא וישבה הספינה ולא יכלה לצאת משם עד שהקלו ממשאה והשליכו למים. נס' אח' וקא אזיל ביומי ניסן כיומי תשרי וכו', והטעם כי בימי ניסן שבולת הנהר חזקה וטובעת הספינה, מהו דתימא הא לאו פשיעה היא, דדושיה נקיט ואתא, קמ"ל.
שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה וכו' ואם אמר להם לעצמי אני מציל מציל לעצמו [וכו'] הכא בשותפין לאותו ממון עסקינן, ושותפין כל מה שמרויחין, בין בעסק בין במציאות של אותו עסק חולקין לאמצע, עד שיחלקו. ולעולם בשאינן יכולין להציל, וכגון זה שהיה דבר האבד, שותף חולק שלא מדעת חברו, אמר מפליג פליג וכו', [אבל יכולים להציל אפילו אמר לא אמר כלום, דלא מצי מפליג]. פירוש אחר לעולם ביכולין להציל, ומה שהוא מציל לעצמו לחלקו הוא מציל. וכגון זה שהממון עומד בסכנה, שותף חולק שלא מדעת חברו. ואם אמר לחלקי אני מציל, הציל. והוא שאמר לשותפו או לעדים.
ורבא אמר הכא זה המציל פועל שלהם היה וכו'. והיה לו גם כן באותה השיירה ממון, וזהו לאמצע דקאמר, שהציל ממונו וממונם, ובשאין יכולין להציל ושכרו אותו לכך שיעזור אותם אם יצטרכו לעזר מן הליסטים, ידו של בעל הבית היא. [רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק]. וכי אמר לעצמי אני מציל ואינהו לא אצילו אסוחי אסחו דעתייהו. ואי לא אמר, מצו אמרי ליה אי אמרת לן הוינן מצילין בהדך, והשתא סברינן דאדעתא דידן נמי מצלת.
מחמת הגזלן היכי דמי אילימא דאנסוה לכולהו אדעתיה דגזלן ואנסו הא נמי בהדיהו מרישא (שממי') [שמעת מינה] דחייב אם מכת מדינה היא אין ואי לא לא. קשיא לי היא גופא גרמא היא, אם כן בהדיא שמעי' לה מיהא דדיינינן דינא דגרמי. ועוד אי קרקע אינה נגזלת אמאי חייב, לימא ליה הרי שלך לפניך. ואיכא למימר אע"ג דאינה נגזלת צריך שיאמר הרי שלך לפניך, טול אותו, וכיון דנטלוהו מסיקין ממנו אין יכול ליטלה, ובעי השבה, ואין כאן גרמא אלא גזלה בידים היתה, ובעיא השבה ואינו משיב.
לא צריכא דאחוי אחויי. פירוש דאנסוה[ו] ואמרו ליה אחוי לן ארעתך ואחוי נמי הא בהדייהו, דכמי שהראה מעצמו דמי. והך סיפא אפילו בשלא גזל את השדה, אלא בשביל הדבור נתחייב. ומכאן אנן למדין למסור. ומרישא לא שמעינן להא מילתא.
דינא קאמר מר או קנסא, מדעתא דנפשיה קאמר מר, כדעבד בההוא גזלנא עתיקא [צ"ו ע"ב]. א"ל מתניתין היא. ולאו מדעתא דנפשאי. א"ל רב יוסף לרב הונא בר חייא מאי נפקא לך מינה אי דינא אי קנסא. אנן נמי קנסינן ליה כדעבד איהו, דהא אית ליה רשותא למקנסיה לגזלן או למסור, וכן די[י]נא נמי מצי עביד הכי.
<h2>דף קיז.</h2>
אמר ליה לאו להא מילתא איבעיא לי, אלא למילי אחרינא דהוין גרמי, כגון מראה דינר לשלחני ונמצא רע [צ"ט ע"ב] וכגון שורף שטרותיו של חברו [צ"ח ע"א], דאי דינא דגרמי דינא דמתניתין ה[י]א, ילפינן להו מהאי דינא דמסור, ואי קנסא דנפשיה הוא, לא גמרינן מינה. וקשיא לי השתא נמי דדינא דמתניתין היא, היכי ילפינן מיניה לגרמי אחריני, והא מטמא ומדמע מתני' נינהו, ואפילו הכי אי חזרו לומר אף המנסך אין, ואי לא לא, ואכתי בדינא דמתני' נמי איכא ספיקא אי דינא הוא למיגמר מיניה או קנסא הוא ולא גמרינן מיניה, ואיהו מאי פשט ליה כי אמר ליה מתניתין היא, דאי קנסא היא אכתי לא גמרינן מינה. ואיכא למימר דכיון דא"ל מן המשנה למדתי אותו ולא מאילי עשיתי, כבר הראה לו דלאו משום מסור עתיקא הוא, הילכך ידע דדינא הוא ולא קנסא, [ועוד] דאי קנסא הוא לא דיינינן ליה בבבל, ואע"פ שהוא כתוב בתורה ושנוי במשנה, הילכך גמרינן מיניה לדינא דגרמי כולהו.
ולבסוף סבור כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת נסוך. ולאו דפליג ר' ירמיה אדר' אבין, [דהא דר' אבין] בזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע לא איפשר למיהדרה, ועקירה תחלת החיוב היא, אבל מנסך איפשר למיהדרה, הילכך הגבהה לאו תחלת נסוך הוא. ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתיהו להאי (דעתא) [טעמא] וקא חשבי למנסך דקם ליה בדרבה מיניה ופטור, ולבסוף יהבו דעתיהו להאי טעמא וחייבוה. ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא.
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אובייני כי הדר אתא לקמיה דרבא אמר ליה כלום מעשה בא לידך אמר ליה ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו וחייבתיו א"ל זיל אהדר עובדא דתניא ישראל שאנסוהו גוים וכו'. האי מילתא פליג בה הרב ר' יצחק ז"ל עם הראשונים, ואני בסוף המסכתא הארכתי בה כל הצרך.
הנחתי מזה הפרק בענין ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו שהוא פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. אמרו הגאונים ז"ל ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חברו והביאו פטור, והרב ר' יצחק ז"ל השיב עליהם שלש תשובות, הראשונה מגוף הברייתא, דקתני אם נשא ונתן ביד חייב, [במאי, אי באנוס הא אמרת פטור, ואי דלא אנוס מאי איריא נשא ונתן ביד] אפילו הראה מעצמו נמי חייב. ואני אומר זו אינה קושיא, לעולם באנוס, אלא שאנסוהו להראות והלך והביא, ומשום הכי חייב, [ד]דילמא לא מזדמנא להו למשקליה או ממלכי ולא שקלי ליה. והקושיא השנית מחמריה דרב מרי ורב פנחס דאמרי ליה דרי ואמטי בהדן, ופטריה רב אשי, ואותביה מיהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב, ואיהו לא פריק להו שאני הכא דאנוס הוא [להביא], וממונו מיוחד של פלו' הוה ואנסוהו על זה, ואמאי איצטריך לתרוצי ליה דמשום דאוקמינהו עילויה הוא פטור, והא כיון דאנוס להביא אע"ג דלא אוקמינהו עילויה נמי פטור, ועוד הקשה הרב מהא מתניתא אמר לו אנס הושט לי פקיע עמיר זה וכו' חייב, והא הכא דמייחד ליה אנס ממונא דפלוני, וקא מוקים לה (בהדי) [בתרי] עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומשום הכי חייב, ואמאי, והא אמרת אם אנסוהו להביא והביא פטור אע"ג דלא חזו ליה ולא מצו למשקליה דהוו בתרי עברי נהרא.
אמר אברהם אני אפרש שיהו דברי שניהם קיימין, כי באמת דברי הגאונים מפורשים הם בירושלמי בפרק החובל תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממונו של חברו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב, אמר ר' יוסה הדה דאת אמר שאמרו לו תן לנו ממון, אבל אמרו לו תן לנו מעות של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור. ובגמ' דילן נמי מההוא מעשה [קי"ז ע"ב] דההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלוה לכסא ויהביה ניהליהו, ואמרינן עלה אי לא אמיד אדעתא דכספא אתו ופטור, והרי הוא כמי שאמרו לו [צא תן לנו] ממונו של פלוני ואע"פ שנטל ונתן ביד פטרוהו.
אלא שאנו צריכין לתרץ האי מעשה דרב מרי ורב פנחס ובריתא דעמיר, וכך הוא הענין, שאם אנסוהו גוים בממונו או שהפחידוהו בו שיביא להם ממון חברו ויש כח בידם לעשות והם למודים בכך והלך והביא חייב, מפני שמציל ממונו בממון חברו ועשה מעשה בידים, אבל אם הראה פטור, דגרמא הוא וגרמא במקום אונס פטור, ואפי' באונס ממון. אבל אנסוהו אונס גופו או פחד מיתה או [פחד] ייסורין שאיפשר שיבא בהם לידי סכנה ואמרו לו שיביא להם ממון חברו והביא פטור, שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת [יומא פ"ג ע"א] וכיוצא, ואם אמרו יהרג ואל יהרג את חברו, לא אמרו יהרג ואל ימסור ממון חברו. אבל באמת אם אמרו לו תן לנו ממון ואם לאו אנו מייסרין אותך והוא אמיד, והלך והביא ממון חברו חייב, שהם לא בקשו ממנו ממון חברו והיה לו ליתן את שלו ולהציל את עצמו. הילכך ההוא מעשה דרב מרי ורב פנחס איכא לאוקומיה דלאו אונס גופו היה אלא אונס ממונו הוה, וכי אמרי ליה דרי ואמטי בהדן אי לאו דאוקומינהו עילויה מעיקרא הוה מחייב. וא[ו]נס דפקיע [עמיר] עמי בהכי מיתוקמא, שאינו מפחידו אלא באונס ממון ומשום הכי חייב, נמצאו דברי שניהם קימין בלא ספק, ולישנא נמי הכי משמע דאנס קאמר ולא ליסטים, משמע אונס ממון.
ואיכא דמקהו בהא מילתא ממעשה דההוא גברא דהוה מסיק חמריה למעברה וכו', ואתא אחרינא ושדיא למיא, ופטריה רבא, ואקשי ליה אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא, ורבא לא שני ליה אלא משום דרודף הוא, ולימא ליה כיון דמייחד ממונא דמסוכן עילויה פטור אע"פ שאבדו בידים. ולאו קושיא היא כלל, דכיון דאמר ליה רודף הוא היינו סכנת נפשות, ועדיפא מיניה קאמר שאפי' הוא עצמו יכול להרוג ולהציל עצמו בדמו של חברו וכל שכן בממונו, שלא יהא ממונו חמור עליו [מ]גופו. ועוד כי המעברה היתה לכל מי שירצה לעבור לאדם ולבהמה, והיה לו זכות לבעל החמור להכניסו לשם, וזה שהשליכו למים אם היה משליך את חמורו או משאר משאו היה ניצל, ואם כן למה הציל שלו בממון חברו. עוד אשיב על דברי המערער הזה כי אין לחוש לדבריו, חדא שאינו דומה זה הענין למה שאנו מדברים בו, כי אותו הענין הצלתו מיוחדת והיא תלויה בהבאת ממונו של זה, שאנס אומר לא תנצל מידי אלא אם כן תביא לי ממונו של פלוני, אבל ענין המעברא משנכנס החמור לתוכו הצלתם היתה תלויה על כולם כמו על אותו החמור, שאם יפול חמורו או דבר אחר ממשאו היו ניצלים. ועוד כי זה הנאנס להביא ממון חברו חמור יותר מזה, כי יודע הוא שאונסין אותו להזיק לחברו, ובעל החמור לא היתה כונתו להזיק לדעת אביי, שאם היו הם נטבעים גם חמורו (לא) היה נטבע עמהם, וגרמא בנזקין אם לא יתכוין להזיק פטור, כעין היזק שאינו ניכר שהוא פטור בשוגג [גיטין נ"ב ע"ב], וכל שכן זה שהוא סבור לתוך שלו הוא נכנס. ועל כן היה אביי מקשה לרבא האי מציל עצמו בממון חברו הוא, ונהי דיש לו להציל עצמו אבל הוא משלם ב[ו]דאי, [ו]שני ליה רבא דלאו שוגג [הוא] אלא מזיד הוה, דחזא דטעין טובא, ומעיקרא רודף הוה, שלא חשש לאבוד נפשות שהיו בה. (ושני ליה רבא דכי אית ליה זכותא בגויה מקמי דנטעין טעינא יתירא שכל הקודם זכה, אבל בתר דטעין כל צרכיה לא, והאי דמעייל חמריה רודף הוה).
נמצאו עכשיו לפי הענין שאמרנו נמצאו שבעה דרכים במסור, חמש לחיוב ושנים לפטור. הדרך הראשון מן החיוב הוא שהראה ממון חברו (בלא) [מ]עצמו בלא שום אונס, וכל שכן שנשא ונתן ביד, וזהו המסור הגדול ועליו אמרו [ע"ז כ"ו ע"ב] המינין והמסורות מורידין ולא מעלין. ואם היה רגיל בכך או שהתרו בו ולא נמנע אפשר שהקנאין פוגעין בו בידים כמעשה דרב (הונא) [כהנא] דשמטיה לקועיה. אי נמי מעשה דרב כהנא משום דבשעת מעשה הוה, ודמי להא דאמרי' במתני' [סנהדרין ע"ג ע"א] ואלו שמצילין אותם בנפשן הרודף אחר חברו להרגו, וזה דומה לרוצח. והשני אם אנסוהו גוים להראות ממונו והראה ממון חברו עם ממונו בחזקה שהוא שלו, איפשר שאין הורגין לזה, אבל חייב לשלם מפני שהוא כמראה מדעתו, והיינו מתני' [קט"ז ע"ב] אם מחמת הגזלן וכו' דהכי אוקימנא. והשלישי אם אנסוהו להראות ממון חברו בין אונס גופו בין אונס ממונו והלך והביאו עד שלא ראו אותו חייב, וכבר פרשנו הטעם למעלה, והיינו מתניתא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. והרביעי אם אנסוהו להביא ממון סתם אע"פ שאנסוהו אונס גופו, והלך והביא ממון חברו חייב, והוא דאמיד דאיפשר דעל ממונו הוא דאנסו ליה, והוא הירושלמי שכתבנו למעלה. והחמישי אם אנסוהו אונס ממונו אם לא יביא ממון חברו והביא חייב, היינו דרב מרי ורב פנחס ומעשה דפקיע עמיר זה. והשנים שהם לפטור, הראשון הוא שאנסוהו בין אונס גופו בין אונס ממונו להראות ממון חברו והראה פטור, והיינו מתני' ישראל שאנסוהו גוים וכו'. והשני הוא שאנסוהו אונס גופו להביא להם ממון חברו והביאו פטור, ממעשה דכסא דכספא ומן הירושלמי. עד כאן השגתי בדברי המסור מעזר הבורא וקיימתי דברי הגאונים ודברי הירושלמי, וגם דברי הרב איפשר שיהיו קיימין לא לפי כונתו.
[ההוא שותא. פי' מכתשת גדולה מונחת על קרקע. דהוו מנצו עלה בי תרי וכו' קם חד מנייהו מסרה לפרהגנא דמלכא אמר אביי יכול למימר אין מסרי ודידי מסרי. פי' האי שותא כיון דלא תפסי בה, דינא כל דאלים גבר, כי ההוא ארבא דפח"ה [ב"ב ל"ד ע"ב], אמר אביי כיון דדינא דהאי כל דאלים גבר מימר אמר האיך אנא גבר מינך דמשוינא גברא אלמא בחריקאי, ואמר ליה רבא [לאו] כל כמיניה דמשוי גברא תותיה, הלכך משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי תרוייהו בדינא, ודייני או דינא דכל דאלים גבר או דינא דפלגי לה בשבועה. מכל מקום מקמי דליפסיק לאו דינא הוא, דהא אכתי לאו גבר. ואני אומר דהאי דינא דכל דאלים גבר לאו דינא חתוכה היא לעולם, דאי אלים השתא ושקיל לה השתא ולבתר זימנא אלים אידך ושקיל לה לא מפקינן מיניה, מ"ה שפיר דן רבא (דליתו לה) [דליתיה], דלאו כל כמיניה לזבונה ולא לאורתה].
<h2>דף קיז:</h2>
ת"ר הגוזל שדה מחברו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי ר' אליעזר וכו'. קסבר קרקע נגזלת ונשבעין עליה וחייב באחריותה, כדכתיב [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה, ועל כל דבר נאמר חוץ משטרות, כדדריש לרבויי ומיעוטי. כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר. לר' אליעזר דאמר קרקע נגזלת קנה קרקע וקנה פרה עמה (בגזרה) [בגזלה]. ולרבנן דאמרי אין קרקע נגזלת, לא קנה שדה ולא פרה שעליה, הילכך אומר לו הרי שלך לפניך אף על הפרה.
<h2>דף קיח.</h2>
ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום וכו'. קס"ד דמקשה מפני שהמלוה אינה בעין ויכול לומר עכשיו נזדמנו לי מעות תטול אותם, אבל אבדה ופקדון בעין הם, ומכל מקום קשיא מלוה אמלוה, ושני ליה נתנה לתבע קאמר.
איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. הני [אמוראי] פליגי באומר איני יודע אם הלויתני אם לאו, ורב נחמן ורב יוחנן סבירי ליה דפטור בדתבע ליה, ואם בא לצאת ידי שמים חייב כדאיתא בסוף שמעתא. אבל אם אמר לו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב נמי בדיני אדם, משום דהוה ליה ספק [וודאי, ספק] אצל עצמו ואצל חברו ודאי, ואף אצל עצמו ודאי נתחייב שעה אחת, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומוקמי לה סיפא דמתניתין בדתבע ליה ואינו בא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי רישא חייב מהאי טעמא דאמרינן. ורב הונא ורב יהודה מוקמי לה לכולה מתניתין בדלא תבע ליה ובבא לצאת ידי שמים. ואפילו הכי סיפא פטור דליכא בריא לא גבי מלוה ולא גבי דידיה. ולתרויהו היכא דלא תבע ליה ואיהו נמי מסופק בעיקר הלואה אפילו בא לצאת ידי שמים פטור, דהא רב הונא ורב יהודה דמחייבי בדתבע ליה, אפילו הוא מסופק בעיקר הלואה, ומוקמי למתניתין בדלא תבע ליה ורישא דמחייב בבא לצאת ידי שמים, מכלל דסיפא דלא מודה בעיקר הלואה פטור אפילו בא לצאת ידי שמים. וכל שכן לרב נחמן ור' יוחנן דפטרי בדתבע ליה, דהיכא דלא תבע ליה אפילו בא לצאת ידי שמים פטור.
האי דקאמר איתמר נמי, הכי קאמר, כיון דחזינן דר' יוחנן דאמר פטור באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, ואפילו הכי בבא לצאת ידי שמים חייב, רישא נמי אע"ג דלא תבע ליה כיון דבא לצאת ידי שמים חייב. וסיפא מכל מקום פטור כיון דלא תבע ליה ומסופק בעיקר הלואה. שמועה זו יש לדקדק עליה מאותה שמועה של פרק השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] בפרה שאולה ושכורה, והתם מפרישנא לה בעז' הבורא.
הגונב טלה מן העדר בידיעה, כגון שמנו את הצאן והן חסרות אחת, דלענין גנבה זהו דעת בעלים, דאין צריך שיראוהו גונב. והחזירו לעדר בלא ידיעה, ועד שלא מנו אותן מת או נגנב חייב באחריותו. ואם לא ידעו לא בגנבתו ולא בחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור.
אמר רב(א) לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר. צריך דעת שיודיעהו זו היא גנבתי שגנבתי כדי שתהא תשובתו שלימה, והוא כעין יוליכנו אחריו אפילו למדי [ק"ג ע"ב]. וכי קא תני מנו את הצאן והיא שלימה פטור אסיפא, אבל ארישא קתני חייב אע"ג דמנו אחר חזרה.
ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני מנו את הצאן וכו' אכולהו. (והא) [והכי] קאמר הגונב טלה מן העדר וידעו שגנב משם טלה אחד בראיה או במנין כמו שפירשתי, והחזירו ומת או נגנב עד שלא מנו. וכן שלא ידעו בעלים לא בגנבה ולא בחזרה חייב עד שלא מנו. ואם מנו את הצאן והיא שלימה פטור על שניהם.
ור' יוחנן אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת(ו) מנין נמי לא צריך וכי קתני מנו את הצאן [וכו'] ארישא. והכי קאמר הגונב טלה מן העדר בידיעה והחזירו ולא מנו עדיין ומת או נגנב חי[יב]. ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבה ולא בחזרה אפילו בלא מנין פטור.
ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת. שלמה, שיאמר זו היא גנבתי. והכי קאמר הגונב טלה מן העדר בידיעה והחזירו שלא בידיעה ושלא במנין ומת או נגנב חייב באחריותו. וכן אם לא ידעו הבעלים לא בגנבה ולא בחזרה ואפילו מנו את הצאן והיא שלמה, ואם היתה גנבה לדעת דהיינו רישא (ומכר) [ומנה] אותה והיא שלמה פטור. אבל אם לא ידעו הבעלים בגנבה לא פליג ביה מידי, דאחיובא דרישא קא סמיך לה, ועד שיהא שם דעת בחזרה לעולם חייב.
<h2>דף קיח:</h2>
ואמר רבא מאי טעמא דרב חסדא דמחמיר בשלא לדעת, משום דאנקטה נגרי בריתא, ואע"ג דמנו והיא שלמה, כיון דלא ידעי אי נגנב משם כלום לא מנטרי להו שפיר. ואי הוו ידעי הוו מנטרי לכולהו נטירותא יתירתא. ומילתיה דרב חסדא לפום מאי דפריש רבא ליתא אלא בבעלי חיים בלחוד, וקיימא לן כותיה, אבל במידי אחרינא לא ידעי אי סבירא ליה כר' יוחנן, אי כרב ושמואל. והרב ר' יצחק ז"ל פסק כר' יוחנן בדבר שאינו בעלי חיים. ומדפריש רבא טעמא דרב חסדא ש"מ כותיה סבירא ליה.
והא אמר רבא האי מאן דחזיוה דשקל אימרא מעדרא ורמו ביה קלא ושדייה, לבראי ולא ידעי ההיא שעתא אי הדרא לעדר אי לא הדרא. דאי נמי הדרא חזרה שלא לדעת היא. ומת או נגנב חייב באחריותו מאי לאו אע"ג דמנו, והיא שלימה. אלמא לדעת צריך דעת כרב, ודלא כרב חסדא דאמר מנין פוטר. לא דלא מנו. ועד שלא מנו מת, וכשמנו (מנאום) [מצאום] חסרות. ואשמעינן רבא דאע"ג דחזו ליה דשדייה, כיון דלא ידעי אי הדרה לעדר או לא, לאו חזרה הוא. ומי אמר רב הכי והא אמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא. משם גנבו שלא לדעת ושם החזירו שלא לדעת יצא, אלמא שלא לדעת מנין נמי לא צריך, דהא לא קתני מנו.
אמר רב חנן בר רבא מודה רב ברקועתא. טלה שהוא טלוא, והוא ידוע בגנבה בראיית העדר, וידוע בחזרה כמו כן ב[ה]עברת העין. ואע"פ שאמר רב לדעת צריך דעת, דלא סגי ליה במנין עד דאמר ליה זו היא גנבתי דקא קניס ליה בהכי, התם משום דטלה גופיה לא ידיע בחזרה ולא מנטר ליה וקא מטרח עליה לנטורינהו לכולהו נטירותא יתירתא משום נגרי בריתא, משום הכי קנסינן ליה דנודעיה גוף הגנבה, אבל ברקועתא לא צריך, כי בהעברת העין הם ידועות בחזרתן ומנטר להו.
לימא כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס ממקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל. ואינו צריך דעת. ר' עקיבא [אומר] צריך דעת בעלים סברוה דכולי עלמא אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו וכו'. הילכך בסלע היה דעת בגנבה כשמנה ומצא חסרון, כמו שפירשתי למעלה דלדעת גנבה כיון שמנה ומצא חסרון הוא דעת גנבה. אבל לענין השבון מאן דאמר צריך דעת, דעת ברורה בעי דלימא ליה הרי זו גנבתי שגנבתי ממך.
ובסלע לדעת פליגי בדרב ושמואל. דר' ישמעאל סבר אפילו לדעת מנין פוטר, כי כשיחזיר הסלע ימנה אותו בודאי וימצאנו. ור' עקיבא סבר לדעת צריך דעת כרב.
ובטלה שלא לדעת. לא בגנבה ולא בחזרה, דמשום הכי נקט סלע וטלה (ב') דבתרתי פליגי, וטלה שלא לדעת בגנבה, ור' ישמעאל סבר לה כר' יוחנן דאמר שלא לדעת מנין נמי לא צריך, דהא אמר למקום שגנב יחזיר ותו לא צריך. ור' עקיבא כרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת. והשתא ר' ישמעאל בתרויהו כר' יוחנן. ור' עקיבא דלא כחד, אלא בלדעת סבר לה כרב ובשלא לדעת כרב חסדא.
אמר רב זביד משמיה דרבא בגנב שגנב מרשות בעלים או מן העדר דכולי עלמא כרב חסדא. דשלא לדעת בבעל חיים צריך דעת, ולדעת נמי מנין פוטר. והכא כולה מילתא בשומר שגנב מרשות עצמו קמיפלגי ר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו. כי עדיין לא תבעוהו בעלים ולא ידעו מה שעשה, הילכך בין בסלע בין בטלה דעת יש בחזרתו, שהרי הוא במקום בעלים. ור' עקיבא סבר כלתה שמירתו. ואין דעתו כדעת בעלים. ובסלע מנין נמי ליכא, עד שיחזיר את הכיס ליד בעלים, ואם נגנב קודם שיחזירנה חייב אע"פ שהוא שומר חנם.
לימא מנין פוטר בלדעת תנאי היא דתניא הגוזל את חברו מעות והבליע לו בחשבון. כגון שאמר לו הלויני ה' דינרין והלוה לו, והחזיר לו ה' דינרין ומה שגזל הבליע לו, אמר לו סמוך עלי שהכל השיבותי לך, או שמנה לו בפניו והבליע בהם הגזלה. תני חדא יצא ותני אידך לא יצא סברוה דכולי עלמא אית להו דרב יצחק [וכו'] ובהא קא מיפלגי דמאן דאמר יצא, ואם נגנב אחר הבל(י)עה פטור, קסבר מנין פוטר אפילו לדעת, דהכא גזלה היא. ומאן דאמר לא יצא [סבר] לדעת צריך דעת. לא דכולי עלמא מנין פוטר ובדרבי יצחק קא מיפלגי. דמאן דאמר לא יצא סבר אפילו מנין נמי ליכא.
איבעית אימא דכולי עלמא (מנין) אית ליה דרבי יצחק. וכי אמר ר' יצחק בכיסו שמ[מ]שמש ומונה, אבל מעות שבידו לא ימנה. ומאן דאמר יצא כשהבליעו והשליך לכיסו, כי אחר שעה קלה חוזר ומונה ומוצא היתרון ואיכא מנין. וכשמואל היא וכר' יוחנן וכרב חסדא ודלא כרב. איבעית אימא הא והא דמנא ורמא לכיסיה. וסבירא לן דרבי יצחק, וסבירא לן מנין פוטר ואפילו לדעת. ומאן דאמר יצא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה וידע כמה מיחייב לאהדורי ליה, וכי משכח טופינא ידע דהוא אהדר ליה. אבל אי הוה ליה זוזי אחריני בכיסיה ולא ידע חושבנייהו, כי מני להו אחר הבלעה מאי הוי, הא לא ידע בה. והרב ז"ל פירש בענין אחר, דהיכא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה ודאי ממשמש בהו ומני להו. אבל כי לית ביה זוזי אחריני וזה מנה לו בפניו ונטלן זה והשליכן לכיס שוב אינו מונה אותן עד לאחר זמן, שהרי יודע כמה יש בכיסו, ואם יגנבו תוך כך חייב.
אבל לוקחין מהן תפורין. לפי שאסרו התלושין של (שמן) [צמר] ואפילו יש בהן כשיעור ארבע וחמש גיזין, מפני שנראה כי הוא שומט את אלו מן הגזין וגנבה הם בידו, אבל אם אותן התלושין תפורין זו עם זו ויש בהם כשעור ד' וה' לוקחין אותן, שאם היתה גנבה לא היה תופר אותן, אבל היה מוכר אותן מעט מעט בגנבה, כדי שלא יהא בו הרגשה. ואלו [אפי' ב]ישוב אסור, מפני שאין [חלק] לרועים בהם. אבל חלב וגבינה שחלק לרועים בהם ומשום הכי ביישוב לוקחין, אבל לא במדבר [מפני] שהם חשודין לגנ[ו]ב יותר ממה שראוי להם. הא בבריאתא הא בכחישתא. בבריאות נותן דעתו עליהן תמיד ואפילו בשלש הוא מרגיש, בכחושות אינו נותן דעתו תמיד ואינו מרגיש בשלש.
<h2>דף קיט.</h2>
מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו רב הונא ורב חסדא וכו'. (בפיאטיה) [בפשטיה] דקרא פליגי. אי נמי (בעינא) [בעונש] הגזלן פליגי, מר סבר עונשין אותו נפש תחת ממון, ומר סבר אין עונשין אלא ממון, גרמת נפש תחת גרמת נפש. מאן דאמר נפשו של נגזל, היא כי ישל מפרש לה לשון שאלה. ומאן דאמר נפשו של גזלן מפרש ליה מלשון [דברים כ"ח] כי ישל זיתיך.
ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל. מפני שהיא אומנתן, ורוב עסקיהן בכך, ועל ידי נשיהם היתה נעשית, והן מוכרות וחוזרות ועושות. וכן עגלים בשרון (השרוי) [השנוי] במשנה, כי הן כפריות, ועל ידיהן נמכרין, ובשרון יש בהמות גסות הרבה.
רשב"ג אומר לוקחין מן הנשים זתים במועט בגליל העליון פעמים שאדם בוש וכו'. נראה לי שהם עניים ויש להם זיתים הרבה, וכל צרכיהן עושין מהן, והוא בוש למכ[ו]ר דבר מועט, ונותן לאשתו ומוכרת.
מתני' מוכין (שהמוכס) [שהכובס] מוציא הרי אלו שלו. כובס זה שהוא מלבן את הצמר בגיזותיו. והסורק סורקו במסרק אחר לבונו, כדאמרינן בריש הגוזל [צ"ג ע"ב] הא דנפציה נפוצי הא דסרקיה סרוקי. ומה שהכובס מוציא אינו דבר חשוב.
הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו. כובס זה שמכבס [את] הבגדים, ודרך האורגים שאורגים בסוף הבגד שנים ושלשה חוטין רחוק מ[עט מן האר]יגה, ועושין זה [כדי] להציל הבגד שלא תסתר אריגתו [בראש הבגד] על ידי הכביסה, ואותן החוטין אם נשמטין משם הוא נוטלן, שאין בעל הבגד מקפיד עליהן. ואם היו שחורין על גבי בגד לבן נוטלן אפילו הן ד' או ה', ד[ל]משקלינהו הוו קיימי. ת"ר לוקחין מוכין מן הכובס. כובס הצמר. שני חוטין העליונים. [מ]כובס הבגד.
<h2>דף קיט:</h2>
ולא יסרק את הבגד לשתיו אלא לערבו ו[ה]תניא איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בסרבלא. הטעם שלא יסר[ו]ק אותו לשתיו, מפני שהערב יותר עבה מן השתי, והוא סובל הסריקה וחלישות האריגה שנחלשת בסרוק, יותר מן השתי שהוא דק, וזהו בסרבלא של צמר, כדאמרינן במנחות [מ"א ע"א] קטינא קטינא סרבלא בסיתוא וסדינא בקייטא. כי מנהג בגדי הצמר להיות הערב עבה והשתי דק. והפך בכלי פשתן, לפיכך בגלימא שהיא טלית של פשתן וצמר גפן אינו סורק לערבו אלא לשתיו, ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו. אם נכווץ מצד אחד לארכו, ממתחו עד שישתוה. אבל נכווץ לרחבו שבמקום אחד רחב ובמקום אחד צר, אינו ממתחו כי אם עד טפח. והטעם כי השתי חזק יותר מן הערב וסובל המתיחה הרבה, ועוד כי השתי שזור והערב אינו שזור, לפיכך השתי נמשך יותר. וזהו בגלימה בין של פשתן בין של צמר, אבל בשל אבנט שהוא חוגרו על בגדיו אינו מושכו לארכו לפי שהוא בגד צר, ואין חסרותו נכרת מצד אחר. אבל אם נעשה רחב במקום זה וצר במקום זה שם יהא נכר כי הוא על בגדיו, ויראה רחב על גבו וצר מלפניו או מצדדיו, מכל מקום אין משיכתו גדולה כי אפילו טפח אין בה.
ולא יטיל בו יותר משלשה (הכיס) [חכין]. הכובס אחר (הכובס) [הכביסה] מושך אותן ועושה בהן במחט חוטין בראשי הבגדים כעין לולאות, ומכניס אותן הלולאות במסמרים תקועים ומושך הבגדים בם לפשט (הקטמים) [הקמטים] ולהשותן ולייפותן ולהכניסן תחת המכבש. ואם יכניס בו חוטין שהן עושין כמין חכים יותר משלש, שמא ימשך אותו יותר מדאי. ועל אותן שלשה חוטין שאל ר' ירמיה אמטויי וא(יי)תויי חד או דילמא תרי נינהו. ונראה לי כי שלש[ה חכים (אין) [אינם] שלשה] חוטים אלא חכה ממש לולאות שנמשך הבגד בהן, כענין שנאמר [איוב מ'] התמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו. והכובס מטיל אותן אחד מצד זה בראש הבגד ואחד מצד זה ואחד באמצע. וכך הוא עושה כופל את הבגד בראשו כשלש אצבעות או כארבע, ועל גב הכפל מעביר חוט גס וחזק שהוא כחבל דק, וקושר שני ראשי החוט ונשאר לול באמצע, ומכניס אותו החוט שהוא כמו לול במסמר תקוע ומושך, וכן הלול האמצעי וכן [הלול] השלישי. נמצא (מתמה) [הבגד מתמתח] בשוה, ולא יטיל בראש הבגד יותר משלשה חכין שאמרנו, שמא ימשך אותו יותר מדאי, או מפני שיחלש הבגד באותן החכים שנוקבים אותו הרבה, וינתק כל מה שכפל עם החכין עצמן. ושאל ר' ירמיה שעור החכה [ב]עצמה כמה היא, אם יעביר החוט על הכפל ויקש[ו]ר אותו מיד זהו אמטויי, אבל אם יחזור אותו שהוא אתויי יחשב לשנים, ואם יעשה מהן שלשה חכין בראשו משני צדדיו ובאמצע, נמצא מטיל בו ששה, וששה נקבים הוא עושה בבגד ואסור. או דילמא ההולכה והחזרה אינן אלא אחד, ויעביר החוט על הכפל ויחזירנו ואחר כך יקשרנו, וכן יעשה בשלשה מקומות בראש הבגד ולא יותר. כך הם מפרשים. אך לשון הספרים לא יתכן לזה הפירוש, דמאן דכר שמייהו דחוטי החכה עצמה, דלימא אמטויי ואיתויי אי הוו חד או תרי. והלשון הנכון לזה הפירוש אמטויי ואתויי חדא או אמטויי ואתויי תרתי, פירוש צריך להעביר החוט ולהחזירו פעם אחרת, או צריך להעבירו ולהחזירו שתי פעמים. מיהו פשיטא ליה שהוא צריך להעבירו ולהחזירו שיהא חזק.
הא דאמרינן ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכו'. ומפרש בגמרא משום דקננהו בשינוי. אע"פ שהוא חוזר לבריתו, משום דספיקא הוא. והא דאמרינן בכובס שאין לוקחין ממנו אלא דבר שהוא שלו, אי קשיא לך נקנינהו בלבון. לא קשיא, כי אותו השינוי מדעת בעל הבית נעשה בו (והכא) [והוא] שוכרו לכך, ואין זה שינוי של יד הגזלן, כי הוא ידו של בעל הבגד.
אין לוקחין מן הגרדי לא אירין ולא נירין ולא פנקנין ולא שירי פקעיות. אירין, למראה שהוא גרדי. נירין ידוע. פנקנין אותן הערב שכורכין על פני הקנים שאורגין בהן, אשפיל"ש בלע"ז [והאורגים יודעים בזה]. ולא שירי פקעיות אותן העגולות שעשוין כעין ראשי תינוקות. אבל לוקחין מהן בגד אפילו [מנומר] טווי ובגדים. בגד משום דקנייה בשינוי, שקודם שארגו גנבו. ומאי בגדים אפילו נמטי. [ו]טווי אין דרך להביא אצל הגרדי אלא פקעיות, והוא מסיך וקושר ואורג. ואם הביאו לו צמר לעשות ממנו כמות שהוא בגלופקרין וטואו, כבר קנאו בשנוי.
ומאי אריג (אפי' היכי) [תיכי]. דהדר לברייתו. הצמר עשוי מעשה עבות כעין אותן שעושין בגלופקרין שאין צריך טויה.
ת"ר אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות וכו'. אותות הם שתולה על פתחו צמר צבוע להודיע שהוא צבע[י]. ולא דוגמא להודיע כי הוא צובע מצבע פלוני ופלוני, ושמא גנב את אלו מצמר של בעל הבית.
ולא תלושין של צמר אבל לוקח ממנו בגד צבוע. כי מן הבגד אינו יכול לגנוב, ואם גנב צמר וצבעו קנאו בשינוי. ולוקחין ממנו טווי וארוג. כי דרך הנותן טווי לצבע במשקל נותן ובמשקל נוטל, שאינו יכול לגנוב. אבל מי שנותן צמר לצבוע אינו נותן במשקל, מפני שפעמים שמקדיחתו יורה ונשמט ממנו ואינו יכול לעמוד על משקלו. הילכך אם טווי הוא אין חוששין שמא מן הטווי גנב, שאינו יכול. ואם צמר נתנו לו וטואו הרי קנאו בשנוי, וכל שכן כשארגו. ע"א מפני שמנהגם היה לצבוע בצמר, ועדיין הם עושים כן במקומות החשובים, שצובעין שנים ושלשה מיני צבעים ומערבים אותם וטווין אותם מעורבין, הילכך אם טווי הוא מיד הצבע אפילו גנבו קנאו בשנוי.
ת"ר הנותן עורות לעבדן. עם מעט צמר שעליהן. הקצועין שמקצע מן העור, כמו האזנים של [ה]עור ושפתותיו, שאין מכניסין אותן לעבוד. והתלושין של צמר שעליהן, הרי הן של בעל הבית. והעולה משטף המים הרי היא שלו. כי הוא דבר מועט ואינו מקפיד עליו.
הכל עולה למנין תכלת. שצריך להיות קרוב בתוך שלש אצבעות [מן הכנף ולהטיל שם ציצית, וכדאית' במנחות (מ"א ע"ב) הלכתא ארבע חוטין בתוך ג' אצבעות] ומשולשלת ארבע אצבעות, וצריך שירחיק מן הכנף כמלא קשר גודל. ואותו האריגה היתר שבראש הבגד עולה הוא למקום קשר גודל ולהרחקת שלש אצבעות ליפסל. ויצחק בני קפיד עליה[ו]. להרחקת מלא קשר גודל, שאינו חושבו מן הבגד, [ו]מכל מקום להרחקת שלש אצבעות ספק הוא לו, וחושבו כבגד שלא להרחיקו שלש אצבעות עם אותו השלל של כובסים, דקפיד קאמר משמע לחומרא ולא לקולא. הנפסק במגרה. כגון קורה שהיא ארוכה ופוסקין ממנה מעט במגרה שתשוב למדה של בעל הבית. הנגרר במגרה היא הנסורת והיא של אומן. כשות וחזין. כשות עשב שמטילין אותו בשכר והוא יוצא על הגדר או סמוך לו. חזין עשב של חטין ושעורין, שיש אוכלין אותן כשהן לחות הרבה ומאכילין אותן לבהמות דקות כשהן רכות, אין בהן משום גזל. ואי קפיד עליהו איכא משום גזל.
